שבת 16 בדצמבר 2017
ידיעות אחרונות
צילום: מהאיסטגרם
מסלול • 27.08.2017
נ.ב. אני ביפו
אחרי שטיילה שנים בעולם, הגיעה הבלוגרית הפיליפינית טרישה וילרמינו לישראל - והתאהבה c כאן היא נמצאת כבר שנה עם בן זוג ישראלי, ומדי יום מעלה לבלוג תמונות ורגעים מהחיים בתל־אביב ("העיר היפה בעולם")  ויש לה מה לומר על האוכל הישראלי, החגים, הבחורים וגם האפשרות להסתובב ביפו בפיג'מה | סמדר שיר
סמדר שיר

בדיוק לפני שנה נחתה טרישה וילרמינו בארץ הקודש עם לפ־טופ ותיק גב שהכיל שמלה וג'ינס. עומר אדם ומשה פרץ שרו אז, בכל תחנות הרדיו, את "תל־אביב, יא חביבי תל־אביב", והיא חשבה שזהו ההמנון הרשמי. ארגון "וייב ישראל", שהזמין אותה לביקור בן שבוע, צייד אותה בכרטיס טיסה ליעד הבא שלה, קנדה, אך ביום שבו הייתה אמורה להמריא לשם היא צילצלה ושאלה: "מותר לי להישאר?"

 

 

טרישה וילרמינו. “בישראל אני לא פוחדת מכלום — לא מפיגועים ולא מבחורים“ | צילום: מהאיסטגרם
טרישה וילרמינו. “בישראל אני לא פוחדת מכלום — לא מפיגועים ולא מבחורים“ | צילום: מהאיסטגרם

שנה אחרי, וילרמינו (29) הפיליפינית עדיין מאוהבת בישראל, גרה ביפו עם בן זוגה הישראלי, ומדי יום מעלה לאינסטגרם ולבלוג שלה "נ.ב. אני בדרך" (P.S. I’m On My Way) תמונות ורגעים מחיי היומיום בתל־אביב, שלדבריה היא העיר הכי יפה והכי בטוחה בתבל. "לאחרונה אמא שלי הגיעה ארצה לטיול קצר, ובאתי לקבל את פניה בשדה התעופה בשורטס וגופייה", היא מספרת. "אמא כמעט התעלפה כשראתה אותי. היא שאלה, 'את לא פוחדת להסתובב ככה?' עניתי לה שבישראל אני לא פוחדת מכלום — לא מפיגועים ולא מבחורים".

 

וכשאת מטיילת ברחובות תל־אביב בשמלה אוורירית, שואלים אותך אם את מטפלת בילדים או בקשישים?

"לא, מפני שאין לי תווי פנים קלאסיים של פיליפינית. מי יודע, אולי זה מה שדחף אותי לחיי נדודים".

 

ניקיון תמורת ארוחה

היא נולדה בסוביק, עיר נמל של הצבא האמריקני, הוריה התגרשו בילדותה. אמה עודדה את חמשת ילדיה לרכוש השכלה גבוהה, עם עדיפות לעריכת דין ורפואה. "אבל מאז שאני זוכרת את עצמי לא הלכתי בתלם", היא מספרת באנגלית שוטפת. "בגיל 12 נסעתי באוטובוס, לבד, להופעה של להקה שאהבתי. כיוון שאני גבוהה, בהשוואה לפיליפיניות, אמרתי שאני בת 16 ולא עוררתי חשד. כשאמא שלי גילתה מה עשיתי היא כעסה נורא ובעקבות הריב הזה עברתי לגור אצל דודתי, אחותה. טענתי שהיא לא מבינה אותי ושאני לא מסתדרת איתה. כיוון שנפגשתי עם אחיי הקטנים בבית הספר, לא סבלתי מהניתוק מהבית".

בסיום התיכון, כשביקשה ללמוד אמנות, אמה הכריזה שלא תממן את לימודיה. "אמנות זה לא מקצוע, ממה תתפרנסי?" הטיחה בבתה. אז היא עקרה למנילה, קיבלה מלגה כשחקנית כדורגל ("בפיליפינים זה ספורט גם של בנות, אבל האוניברסיטה תומכת בו פחות מאשר בנבחרת הכדורסל") ובעזרת עבודות מזדמנות הצליחה לממן את שכר הלימוד.

 

 

אינסטגרם
אינסטגרם

 

בשנה השנייה הוזמנה למילאנו להתמחות בחיזוי טרנדים אופנתיים. "לא הייתי בטוחה שזה התחום בו ארצה לעסוק, אבל ידעתי שבתור 'מישהי שלמדה באיטליה' לא תחסר לי עבודה", היא מספרת, "וזה בדיוק מה שקרה. כשחזרתי למנילה הפקתי תצוגות אופנה של המעצבים הגדולים ביותר, התרוצצתי בין חנויות עם עקבים גבוהים של אשת עסקים, המשכורת שלי הייתה נהדרת, ורק אמא שלי המשיכה לקונן על כך שלא סיימתי את התואר". 

כשהתעייפה ("העבודה ממש שחקה אותי") היא התפטרה וחיפשה לעצמה כיוון חדש. "נזכרתי שבאיטליה פגשתי זוג בגיל 50 פלוס שיצא עם תיק גב לטיול טרמפים בצרפת. החלטתי שאם הם, בגילם, עושים את זה — אין סיבה שאני לא אוכל. אף אחד מהחברים שלי לא שמע על טיול בסגנון הזה, ואמא הייתה בטוחה שהשתגעתי. בגיל 23 הכרתי את פרנסיסקו, בחור מארגנטינה, התאהבנו והוא הציע לי לטייל איתו. הוא בא לבית אמי כדי לבקש ממנה את ברכת הדרך והיא הסכימה, בתקווה שהטיול הזה יוליד חתונה. טסנו למרוקו, פרנסיסקו דיבר צרפתית מפני שהיה חצי בלגי, ואילו אני הייתי אבודה. בלי שפה הפכתי לבחורה תלותית שנגררת אחריו. אחרי שלושה חודשים במרוקו, כשהתכוננו להמשיך לברזיל, פרנסיסקו הודיע לי שהוא לא מסוגל להמשיך ככה ונעלם. התרסקתי לגמרי. אמא צעקה עליי בטלפון לחזור הביתה, אבל מצבי הנפשי היה מעורער ואפילו לא הייתי מסוגלת להזמין טיסה".

 

 

ג'ואנה לנדאו. חיסון נגד ה־ BDS
ג'ואנה לנדאו. חיסון נגד ה־ BDS

 

כשגבר עליה הרעב היא נכנסה למסעדה והדיחה כלים תמורת ארוחה. כדי לקבל קורת גג עבדה כחדרנית בבית מלון. "התחלתי לכתוב בלוג באנגלית, בניתי אתרים למי ששילם, ובכל פעם שחסכתי מספיק כסף לקחתי תיק גב ויצאתי לטייל. ברזיל, קולומביה, אקוודור, פרו, מלזיה, קמבודיה. חרשתי את דרום ומרכז אמריקה במשך שלוש שנים. המטרה שלי הייתה להגיע לבואנוס־איירס, לדפוק על הדלת של פרנסיסקו ולשאול אם הוא מתחרט. אבל תוך כדי תנועה התרגלתי לאורח החיים של נדודים. את מגיעה למקום חדש, מחפשת אנשים שנראים כמוך, מטיילת איתם ונהנית בחברתם בידיעה שזה לא יהיה קשר ממושך. הבלוג שלי התחיל למשוך חובבי טיולים, וירחונים הזמינו אצלי מאמרים. כשהגעתי לבואנוס־איירס, צילצלתי לפרנסיסקו וקבענו להיפגש בבית קפה. הוא חטף הלם למראה העצמאות והספונטניות שהפגנתי. הוא אמר: 'את בחורה אחרת, אילו ידעתי שתצליחי לחולל בעצמך מהפך...' לא אפשרתי לו לסיים את המשפט. מבחינתי זה היה ונגמר. ורק אז חזרתי למנילה".

חודשים ספורים אחרי שהתאחדה עם משפחתה וחבריה שוב ניעור בה החיידק. "הבנתי שהמסלול שלי היה שונה לחלוטין מזה של חבר'ה צעירים בפיליפינים. רובם מתחילים את הטיולים בתאילנד, או במקום קרוב אחר, לפני שהם ממריאים רחוק. אצלי זה היה להפך. עשיתי את הרחוק לפני שהכרתי את הקרוב. לפני שיצאתי לדרך שדרגתי את הבלוג, ופניתי למפרסמים בתקווה שהמודעות יממנו לי את הטיול, וזה עבד. הרגשתי שמצאתי את האושר. התחביב שלי הפך למקצוע ולפרנסה שלי".

 

כותבת מהנשמה

לפני קצת יותר משנה נחת במייל שלה מכתב מג'ואנה לנדאו, העומדת בראש "וייב ישראל", שהזמינה אותה לבלות שבוע בארץ בחברת עוד ארבעה בלוגרים. "הופתעתי מאוד מהפנייה שלה", מודה וילרמינו. "היו לי רק מאה אלף עוקבים, מספר זעום לעומת האחרים. שאלתי את ג'ואנה: 'למה בחרת בי? הבלוג שלי קטן' והיא ענתה שהיא לא מחפשת את הכמות, אלא את האיכות, ושלדעתה אני כותבת מהנשמה".

"זה נכון", מאשרת ג'ואנה לנדאו, ישראלית ממוצא בריטי, עורכת דין בהכשרתה שהחליטה לשפר את התדמית של ישראל למען העתיד של שלושת ילדיה. "הרגשתי שמתחת לענן של הסכסוך והמלחמה יש בישראל סיפור מדהים שלא יוצא לעולם. נחשפתי לפרויקט 'מיתוג מדינת ישראל', שהתמסמס מפני שכבר כמה שנים אין לנו שר חוץ ואין תקציבים והחלטתי ליזום משהו חדש כסוג של חיסון נגד ה־BDS. התמחיתי במיתוג ערים ומדינות, אספתי תרומות מיהודים בחו"ל, והתחלתי לחפש משפיענים דיגיטליים שיבואו לכאן ויתעדו את רשמיהם".

בשש השנים האחרונות "וייב ישראל" הביא ארצה 160 משפיענים דיגיטליים, בקבוצות של חמישה משתתפים. "הכל כלול", מציינת לנדאו. "אנחנו בונים להם סיור אישי על פי תחומי העניין שלהם, ומפגישים אותם עם ישראלים מעוררי השראה שאפשר לשבת איתם בשפת הים עם אבטיח ובירה".

 

צילום: מהאיסטגרם
צילום: מהאיסטגרם

 

למה בחרת להזמין את טרישה למרות שלא היו לה מיליוני עוקבים?

"בלוגר של מיליוני עוקבים לא מסוגל לענות לכל טוקבקיסט. טרישה, שכיום יש לה 200 אלף עוקבים, הפכה לשגרירה מדהימה מפני שהיא מנהלת שיח שוטף עם הקוראים שלה, ובזכותה קונים כרטיס ומגיעים לישראל. היא נפגשת איתם, לוקחת אותם לארוחות ערב אצל משפחות ישראליות ומראה להם שכאן חוגגים את החיים. קהל היעד שלנו צעיר, 20־40, רוב התיירים לא דתיים, והם מגלים שישראל היא לא רק ארץ הקודש ולא רק מרכז הקונפליקט, אלא מקום אטרקטיבי לבילויים וחוויות".

 

באה לשבוע, נשארה שנה

בתום הסיור בישראל, טרישה ביקשה מלנדאו להישאר בארץ. "ידעתי שג'ואנה כבר הזמינה לי טיסה לקנדה, אז הצעתי לשלם את החלק הזה", היא מספרת, "חששתי שהשהות המתמשכת שלי עלולה לגרום נזק לארגון שהקימה, אבל ג'ואנה אמרה לי שהעובדה שבחרתי להישאר בישראל היא יחסי הציבור הטובים ביותר".

 

 

צילום: טל שחר
צילום: טל שחר

 

דפדוף בבלוג המצולם של וילרמינו יגלה גם לצברים נקודות מבט שהם לא חשבו עליהן. "החודש השני שלי בישראל היה ספטמבר, תקופת החגים, וזה נראה לי לא הגיוני שבמשך חודש שלם אנשים חוגגים בבית ומקבלים משכורת", היא משחזרת. "כתבתי על בחורים ישראלים שבהתחלה נראו לי לא מנומסים, אבל גיליתי שכשהם מציעים לי בירה ואני עונה 'לא, תודה', הם לא לוחצים. כתבתי על האפשרויות למצוא דיור ב'גולשי ספות'. צילמתי מקומות שמצאו חן בעיניי, לא בהכרח תיירותיים. שוק, בית קפה, שקיעה. כתבתי שאני לא משתגעת על האוכל הישראלי מפני שאני חולה על חריף, והמלצתי על מסעדות מקסיקניות והודיות שפועלות בתל־אביב, שהיא עיר קולינרית. כתבתי שביפו אני יכולה לצאת מהבית בפיג'מה ואף אחד לא יסתכל עלי בעין עקומה".

את בן זוגה, עומרי טאוב (30), צלם המתמחה בצילומי רחפן, היא הכירה דרך ידידים משותפים. "יש רק דבר אחד שמרגיז אותי בישראל", היא אומרת.

 

 

צילום: מהאיסטגרם
צילום: מהאיסטגרם

 

מה?

"הרבה אנשים חושבים שאני עושה כסף מהאוויר, מפני שבישראל עדיין לא הבינו שבלוגר הוא איש מקצוע לכל דבר. זה לא פשוט לכתוב כל יום, ולהשיב על שאלות ולשמור על קשר עם העוקבים. גם חבל שהמגזר העסקי עדיין לא מכיר בהשפעה של הבלוגרים, אבל חוץ מזה אין לי על מה להתלונן".

 

את כבר מדברת עברית?

"לצערי, עוד לא. אנשים בחו"ל לא מאמינים לי כשאני כותבת שאפשר להסתדר בישראל גם בלי עברית מפני שכולם מדברים אנגלית וכמעט כולם חברותיים".

 

עד מתי תישארי בישראל?

"אני לא אתחתן רק כדי לקבל אזרחות. אשאר עד שיכריחו אותי לעזוב".

 


פרסום ראשון: 27.08.17 , 08:31