"מי היה מאמין? מכבי בגמר. גמר אליפות אירופה בכדורסל, נגד מובילג'ירג'י וארזה", מתרגש שחר אלפסי. "אין לנו הרבה סיכויים, אבל גם נגד הרוסים אמרו את זה. וניצחנו. ועוד איך ניצחנו". אלפסי, חייל ברפידים, מנהל שיחות צפופות מהבסיס בסיני עם משפחתו הטריפוליטאית, שמרכז חייה "סטקיית הניצחון", ובבת ליבה — הקבוצה הצהובה של המדינה. אלפסי אפילו מקבל פס מהמג"ד ועולה על טיסה ישירה לראות את הגמר ההיסטורי בדירה של חברתו השמאלנית ברכה. הזמן: יום חמישי, 7 באפריל 1977. אלא שכמה עוגיות חשיש מאוחר יותר, אלפסי לא יראה את ברודי מניף את הגביע. וגם לא ישמע על פרישתו של ראש הממשלה יצחק רבין, באותו ערב ממש, שבו נולדה מדינת ישראל 2.0. ניצחנו, ועוד איך ניצחנו.
"ההשתכנזות המובהקת של חיי היא המעבר ממכבי להפועל תל־אביב", מספר איל חלפון, יוצרו ובן־דמותו של אלפסי. "התפכחות פוליטית מבית נתנייתי רוויזיוניסטי, של חירות ובגין־בגין, שהולכת יד ביד עם המעבר מצהוב לאדום. גדלתי במשפחה של מכבי כדורסל. 1977 ו'הו־הא מה קרה' - אני הייתי שם, בכיכר מלכי ישראל. ושתבין: שמעון מזרחי היה אפילו עורך הדין של אבא שלי. ולימים, ב־1993, אני עומד שם בשדה דב, לקבל את פני מכבי. ושמעון מזרחי במיוחד".
למי שלא זוכר, בלילה ההוא, שבו מפסידה מכבי את אליפות המדינה לראשונה מזה נצח, מגיעים מאות מאוהדי הפועל לקדם את פניה בחגיגת שמחה לאיד ידועה לשמצה. חלפון בגרעין הקשה של האדומים. צמיגי מכוניתו של היו"ר מזרחי נוקבו, האוטו נשרט, בצד מגוון צעקות, מ"הפועל אלופה" דרך "המאפיה מתה" ועד ל"נאצי" וצלב קרס, שאז עוד נחשבו עניין נדיר.
"שנים חיכיתי לזה! כי מכבי נתעבים בעיניי. ועד היום, אני הרבה יותר שונא מכבי מאוהד הפועל", מחייך חלפון. "ושתבין כמה רחוק הסיפור הולך אצלנו במשפחה. בשעתו נפטר אבא של כמה מבנות הדודות האהובות שלי. ובזמן שהניחו עליו את העפר, מסביב המשיכו לשיר לי באוזן, 'אמסלם ההומו, אמסלם ההומו'" (שיר הנאצה המפורסם נגד שחקן הפועל).
דמותה של אחת מבנות הדודות האלה היא העומדת מאחורי 'בת דודתי לילי' (אחוזת בית), ספרו החדש. בת הדודה הגדולה ממנו, כלומר משחר אלפסי, בחמש שנים. יפה נורא, תמיד נערצת, ויש ביניהם קורטוב של מתח ארוטי, שכמובן לעולם לא יתממש. "'לילי' היא אחת מבנות הדודות שלי, שאני לא רואה הרבה אבל מאוד אוהב. היא תדע שזו היא. אחד הזיכרונות שלי ממנה הוא שכילד היא הורידה את החולצה והראתה לי את הציצים. סיפרתי לה והיא ענתה, 'אין בעיה, אני יכולה להראות לך גם היום'", מחייך חלפון. "וזה נורא מצחיק, כי אנחנו כבר לא ילדים. אבל האמת? הייתי שמח לראות אותם גם היום".
'בת דודתי לילי' (אחוזת בית), ספרו השני של חלפון (ספרו הראשון, 'מסע חיפושים', יצא ב־2008), הוא רומן ישראלי המסופר מבעד לשלושה זוגות עיניים — שחר אלפסי, בת הדודה לילי בוכמן, והדוד סמי לוי - בקפיצות על פני תחנות התקופה המשמעותיות: 1967 של החרדה והשוחות בלב העיר, 1969 של האימפריה הגדולה, 1973 רגע לפני אזעקת האמת, וכן הלאה, בואכה 91' של החדר האטום ו־2005 עם הסרטים הכתומים. צבעוני מאוד, שיר געגוע לישראל שהלכה ולא תשוב עוד, עם גליונות 'להיטון' וטריפונס, תחרות 'מלכת המטבח' וטפט פס זהב על הקירות, "המחדל" ו"הפיחות".
ויש בו חטא קדמון, כפול. האונס של לילי במקלט בימי ההמתנה, ומיד אחריו אונס הקרקע הפלסטינית, מיד לאחר הניצחון הגדול. הסודות הכמוסים שממשיכים להיגנז שנים ארוכות קבורים באדמה. "הספר אינו אוטוביוגרפי בהכרח", אומר חלפון, "אבל הוא מתעכב על החטאים שלנו. והחטאים הם מורכבים. כי האנשים, המציאות, כל כך יותר מורכבים מצבעי השחור־לבן שמרגילים אותנו לצבוע אותם בהם".
*
למשל העניין הפוליטי. חלפון אדם טעון ולוחמני, וקודם כל כלפי צד שמאל של המפה, זה שהוא קרוב אליו. "דיבורי חרם, למשל, מוציאים אותי מדעתי", הוא אומר. "חרם זה מעשה נורא, כל ה־BDS והחומסקי־שמומסקי הזה. חרם זה מעשה של ילדים, אולי אשתי עושה עליי חרם מדי פעם (צוחק), אבל ברצינות - זה מעשה נבזי. ועכשיו, כשהסרט שלי יוצא, חשוב לי שהוא יוקרן, לפני הכל, בשני מקומות: באריאל ובחברון".
יגידו לך, פלסטינים שחיים מטר ליד אריאל לא יוכלו להגיע להיכל התרבות שם לראות הצגה.
"אנשים שגרים מטר ליד לא באים לראות תיאטרון, שלא יבלבלו לי את המוח. אם הם רוצים שהפלסטינים באמת יראו את ההצגה - שפשוט ילכו לשם. תשמע, הגעתי לא פעם ולא פעמיים לדרום הר חברון להתנדב, עם שמיכות וכל מה שצריך, בלי קשר לדעותיי שהשתנו עם השנים. ולא באו איתי אנשי קולנוע. ואלה שכן הגיעו, באו לעשות סרטים על זה - אבל לא לעזור. אתה רוצה באמת לעזור לאנשים שחיים מטר ליד? תעזור! תופיע בכל המקומות, גם באריאל וגם בחברון, ותשפיע שם.
"או השירות הצבאי. אני לא יכול להבין בכלל דיבור על לא לשרת בצבא. זה מרתיח אותי! איום ונורא. לא יכול לדמיין מצב שהבן שלי לא ילך לצבא. אמרתי לחברה, שהלכה להשיג אצל מישהו פטור לבן, 'תגידי לי, איך תחיי עם זה שבעוד שנתיים הבן שלך יהיה, לא יודע, בחוג לקולנוע, והבן שלי בגולני או בשייטת?' פה נשמט כל הבסיס לסולידריות בינינו. תפנימו: לא רוצים שנהיה פה. לכן כדאי שנהיה חזקים".
חזרת ימינה?
"עם השנים אתה הולך ונעשה כמו אבא שלך. ריאליסט. עשיתי מזמן שינוי בחיי, זה לא שאצביע היום ליכוד. אבל אני לא מוכן להיות אידיוט יותר. ומתי נפל האסימון? השתתפתי בשעתו בסמינר משותף של פורום המשפחות השכולות, פלסטינים־ישראלים. היה מפגש שבו כמה היסטוריונים ישראלים ופלסטינים ניסו לכתוב היסטוריה מקבילה, מוסכמת על שני הצדדים, של 1948. ואחרי שלוש שנות עבודה הגיעו לתיאור של משהו כמו 30 יום במלחמה.
"עולה הישראלי וקורא את הצד שלנו. ואת הגרסה שהוא מציג לא יסכימו בשום בית ספר ישראלי לשמוע. לנו היה קשה לשמוע את זה. ואז קמו הפלסטינים, ועל אותם שלושה עמודים - פשוט קמו והלכו! על הדבר הכי קיצוני שאני אי פעם שמעתי - הם אמרו שמשהו כל כך מקומם הם לא שמעו מעולם. אמרתי לעצמי, וואו. האנשים האלה, שהם לא החמאס או דאעש — קמו ויצאו מהחדר? אז מצבנו חמור ביותר".
את סטירת הלחי הבאה קיבל במהלך צילומי סרטו האחרון, 'מלחמת 90 הדקות', על פי ספרו של איתי מאירסון. העלילה בתמצית: ישראל ופלסטין לקראת משחק כדורגל גורלי שיכריע למי הריבונות בארץ ישראל. המפסידה עוזבת את המקום. אלא שחלפון סולק עוד לפני שריקת הפתיחה. "יש סצנה שבה אוטובוס מגיע ואוסף את שחקני הנבחרת הפלסטינית, ומצאנו לוקיישן בכפר וולאג'ה, הכי קרוב לירושלים. תיאמנו עם השבאב של וולאג'ה, שיהיה אוטובוס שלהם. וכל השחקנים ערבים. וכל הניצבים ערבים.
"מגיעים לצילום. ופתאום יוצאת חבורה, הצעירים האינטליגנטים של הכפר, המרצ של וולאג'ה. ואומרים לנו, 'יש לכם חמש דקות לעוף מכאן!' 'תקשיב יא חביבי, תראה מה אנחנו עושים פה, ותיאמנו איתכם, תן לי עשר דקות לצלם וזהו', אני אומר להם. והמנהיג עונה, 'אני לא רוצה שום דבר איתכם. שום פשרה. אני פשוט רוצה שלא תהיו פה'. תלכו מפה עכשיו'. והאיש הוא לא הקיצוני שבקיצוניים.
"זה מדכא עד עפר", מוסיף חלפון, "וזה אחד הדברים שאנשים בשמאל משלים את עצמם לגביהם. כי הם לא מדברים עם הצד השני. אבל מחר בבוקר, גם אם לא תישאר אף התנחלות, עדיין אין שום פתרון. הכיבוש בוודאי משחית, והוא נוראי, ומזיק לנו מאוד, והוא נוכח מאוד בספר שלי. אבל זה לא רק 'הכיבוש'. זה 48', לא 67'! ואתה שואל את עצמך, איך תגדל פה ילדים ככה".
תקרית וולאג'ה לא הייתה סטירת הלחי היחידה ש'מלחמת 90 הדקות' ספג. את היתר השלימה הסתבכותו של משה איבגי בחשד לעבירות מין, שום דבר שקשור לצילומי הסרט כמובן, אבל בעיתוי אומלל, לקראת העלאתו למסכים. "אין ספק שאכלנו אותה לא מעט בגלל הסיפור של איבגי", אומר חלפון, "ובדיעבד, היינו צריכים לצאת עם הסרט מיד, ולא להיגרר. הקרנת הסרט התעכבה יותר משנה, וההמתנה עשתה לו נזקים.
"ואז הגיעה הזכייה בפסטיבל חיפה, שהייתה אולי הנזק הכי גדול שנגרם לסרט. הפרס ניתן לנורמן עיסא ולאיבגי בצדק, איבגי עושה שם תפקיד נפלא ומורכב שהוא לא עשה קודם. אבל הזכייה בפרס הוציאה החוצה הרבה אנשים. כאלה מהסוג שנוח להם רק להפגין, לא רק בענייני הטרדות מיניות, אבל לא לעשות דבר בעניין עצמו. ואנשי קולנוע מתמחים בזה.
"היו לנו הרבה מחשבות על הליהוק, אבל אני חיכיתי לאיבגי עוד מ'גמר גביע', שכתבתי את התסריט שלו, כדי לסגור מעגל, כדורגל־קולנוע־איבגי. ובסוף, אכלתי אותה ביג טיים. ולהבדיל, איבגי — ולא משנה איך יסתיים העניין — שילם מחיר שמעטים משלמים פה, הרבה לפני שהוא מורשע. נעשינו חברה קיצונית ואלימה, ולא פחות מצד האנשים שחושבים שהם מייצגים את הליברליות".
והעלבון עודנו ניכר. "אני נורא יודע לקפל מדפים ולהשאיר דברים מאחור. אבל הסרט הזה הוא שטוזה רצינית, גם כלכלית, לי ולמפיק", מודה חלפון. "ולמה השטוזה גדולה? יש סרט שאתה אומר, 'הוא לא יצא מי יודע מה'. אבל זה סרט טוב, חשוב, מצחיק, הוא סוחף אותך וכיף לראות אותו. אם הרב אבינר ראה אותו, וילדים מהשבאב בחברון היו ברצפה ממנו - אז הסרט עובד. ושככה נכשלנו, זו בהחלט שטוזה".
*
חלפון (61) הוא בן להורים שנפגשו על שפת הים של תל־אביב. אמא ממשפחה סלובקית, אבא ממשפחה טריפוליטאית - הזהות שחלפון בחר, כדי לשרוד במולדתו, שיכון סלע בנתניה. "בלוקים שכלום לא השתנה בהם, פרט לאוכלוסייה המתחלפת - מצפון־אפריקאים של פעם, לרוסים, לקווקזים. אבל שיכון סלע נשאר ההארדקור.
"היום כבר יש בי דואליות. עצרתי לא מזמן לקנות פלאפל בצומת נתניה. לפניי בתור עמד מישהו שלמד איתי בכיתה, ציון אברהמיאן. אמרתי, 'אתה ציון?' ועברו 45 שנה. 'כן. מה, אתה באמת איל?' הוא אומר, 'איל' במלעיל. והאיש מהפלאפל שמכיר אותו מסתכל על שנינו, נראיתי לו יאפי מתל־אביב. 'אתה והוא, אני רוצה להבין, למדתם באותו בית ספר?' אבל אני יכול ברגע לחזור לדיבור של שיכון סלע. הבן הגדול שלי היה שוער במכבי נתניה, ואתה יודע מי ההורים שמגיעים לאימונים ואיך הם מדברים. וכשהייתי אומר, 'אני מסלע', זה היה, וואלה, חתיכת כבוד".
לזהות המזרחית הייתה משמעות בבית?
"גדלתי במעברת עולים שהפכה לשיכון, וחשבתי שעצם העובדה שאבי הטריפוליטאי התחתן עם אמי הסלובקית, בזה העניין נגמר. הקיפוח לא נכח בבית. הכרתי אותו מאוחר יותר. אני זוכר כשעשיתי את 'צ'רלי בגדד' (דוקו על אגדות המוזיקה המזרחית שהיו הבסיס לתזמורת רשות השידור), חדר לידי מוטי קירשנבאום עבד על סרט טבע. אמרתי לו, בוא תראה. והוא ענה, 'מה הם מתבכיינים? נתנו להם משכורת כל הזמן'. אמרתי לו 'השתגעת? אתה בטוח במה שאתה אומר? מה, הם מקבצי נדבות?' לזכותו ייאמר שאחר כך הוא בא להתנצל. אבל זו הייתה הרוח".
אחרי התיכון התנדב לקומנדו הימי, המשיך לספינת דבור, נפצע בראשו וסיים כמש"ק לידיעת הארץ. מאז הפך לעיתונאי, כותב, תסריטאי ובמאי ('איזה מקום נפלא', זוכה פרס אופיר).
לפני שלוש שנים שב עם משפחתו ארצה משהות בבוסטון, שאליה הגיעו עם הפוסט־דוקטורט של אשתו. וחזר בשמחה. "קודם כל יש שם קפה מחורבן, אבל ברמות, ומי ששותה קפה כזה לא יכול להיות בן תרבות", הוא צוחק, "ובי"ת, לעולם תהיה שם זר. ואנחנו אפילו לא אסייתים או שחורים. הגזענות בארץ מאוד בוטה. אבל שם, בבוסטון הליברלית והמתקדמת, היא הרבה יותר כואבת, מתוחכמת. והאנשים האלה הלכו ובחרו את האידיוט הזה, אובמה. ומי שמתלונן על טראמפ - ובצדק — שיבין שאובמה הביא אותו", הוא אומר. "היה מאוד נוח במסצ'וסטס, אבל עזוב, תן לסבול פה עם הפועל! כי זה לא שלנו".
הוא מתגורר במרכז תל־אביב עם שני ילדיו, בני 15 ו־7, ואשתו סיגל, וטרינרית, שהיא גם המפרנסת העיקרית של המשפחה. "אני אבא במשרה מלאה. מקפל כביסה ושוטף כלים. קם בשש ורבע בבוקר, ממלא מכונה, מכין כריכים, מנקה, בשבע הבית מאורגן, הילדים מוכנים ליציאה - עקר בית לכל דבר", הוא אומר. "ואני כל כך הרבה שנים בעקרות בית, שאני לא יכול לדמיין איך זה אחרת. חולם כל הזמן שיום אחד זה ישתנה, כי זה לא לעניין. אבל כמו שזה נראה, זה לא יקרה. קולנוע, איזה מקצוע אכזר".
לא שספרות היא מקצוע יותר נוח. ספרו הראשון, 'מסע חיפושים', תיעד טיול ארוך בשביל ישראל שחלפון יצא אליו, עם חברים ועם עצמו, לקראת גיל 50. "חרדת המוות, בוודאי. אצלי היא הגיעה ביג טיים. בגיל 50, אתה מבין שלא יהיה 'עוד פעם'. בגיל 30־20 אתה אומר, אם לא עכשיו, אולי מחר. לא ב־50, ועכשיו אחרי 60 זה עוד יותר רב־עוצמה. למשל יפן. אני רוצה לבקר שם. אבל יודע שאפשר גם לא להיות שם בכלל. אתה חושב בעיקר, מה עוד אספיק. אז אמרתי לעצמי לאחרונה, אני רוצה להספיק לראות את הילד משחק בליגת הילדים. ואמרתי גם, רוצה שהספר ייצא". •
