שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Victoria Will/Invision/AP
    7 לילות • 28.08.2017
    שמענו בום גדול וענן זרחן לבן נפל עלינו. אם לא היינו מספיקים לרוץ, כולנו היינו מתים
    אדם דרייבר היה ילד מופרע בעיירה קטנה שהתגייס למארינס, נפצע קשה בתאונה שבגללה לא נשלח לעיראק, ואז הפך לשחקן הכי חם בהוליווד. עכשיו, אחרי תפקיד בלתי נשכח ב'בנות', פריצה מיינסטרימית ב'מלחמת הכוכבים' האחרון, ותפקיד ב'לוגאן לאקי' החדש, הוא כבר לא מתגעגע לחיים במדים
    יניב חלילי

    אדם דרייבר מחייך, מהנהן בהסכמה ומביט לעבר האופק, כמו חייל שמנסה להבחין בחמשוש מתקרב. “השירות הצבאי הוא תקופה עמוסה בחוויות ביזאריות, שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. היו מיליון רגעים, שהבטתי לשמיים ושאלתי את עצמי, 'מה, לעזאזל, אני עושה פה?' אני זוכר רגעים שבהם אני מחזיק בנשק ושואל את עצמי מה המטרה של כל הדבר הזה. הצבא מרכז במקום אחד אוסף של ילדים בני 18־19, שגם ככה עסוקים בשאלות של זהות עצמית ומחפשים כיוון בחיים. לא סביבה יצירתית במיוחד. הרבה חיילים לא יודעים לדבר, או להצביע על משהו לא נכון, גם כשהם מזהים אותו. מצאתי את עצמי בסביבה של גברי אלפא, המון חיילים עם עודף טסטוסטרון וזה היה מתיש. היו איתי בצוות חבורה של בחורים, שלא מבינים רגשות או תחושות וזה הוביל להרבה מצבים ביזאריים או סתם רגעים שאתה לא מבין מה אתה עושה שם".

     

    נשמע דומה לחיים בהוליווד.

     

    “כן. גם עכשיו אני מביט בך עם מכשיר ההקלטה ושואל את עצמי, 'מה, לעזאזל, אני עושה כאן'".

     

    הרבה אנשים שואלים את עצמם את אותה שאלה - איך הפך אדם דרייבר ממועמד בטוח לאנדרטת החייל האלמוני למועמד להיכל התהילה של הוליווד? מחייל מארינס לאדם הווירדו ב'בנות', לדמות ב'לינקולן' של ספילברג, ולכוכב הסרט האחרון של 'מלחמת הכוכבים'.

     

    אפשר למצוא קווים מקבילים לסיפור שלו בדמות של קלייד לוגאן, שדרייבר מגלם ב'לוגאן לאקי', הממתק החדש של הבמאי סטיבן סודרברג - חייל משוחרר, שלא מוצא את עצמו בכל הדבר הזה שנקרא החיים עצמם ומחפש אפיק עם תקווה. לוגאן מוצא את תחושת השייכות שאבדה לו בעיראק, במזימת שוד שהוא מוציא לפועל עם אחיו.

     

    את 'לוגאן לאקי', אגב, הוא לא ראה. גם את שאר סרטיו הוא מחרים. “במקצוע של שחקן יש אלמנט של השפלה ציבורית ואני דוחף את עצמי לטריטוריות שלא בהכרח נוח לי להיות בהן. צפיתי רק ב'מלחמת הכוכבים' כיוון שברוב הצילומים היה מאחוריי רק מסך גדול וריק, שעליו הלבישו מאוחר יותר את האפקטים המיוחדים. התבקשתי לצפות בתוצאה הסופית כדי להבין איך זה עובד. צפיתי בסרט בפרמיירה העולמית, נהייתי חולה וכמעט הקאתי רק מחוויית הצפייה. הפרויקט האחרון שצפיתי בו לפני כן היה פרק הפיילוט של 'בנות'. מאז אני לא צופה בשום דבר שאני משתתף בו".

     

    *

    אדם דגלאס דרייבר נולד לפני 34 שנים בקליפורניה, להורים מדרום ארצות־הברית. משפחה דתית: אביו החורג היה איש כמורה בכנסייה הבפטיסטית. ילדות באינדיאנה, בעיירת הפועלים הנידחת מישוואקה, שבה אי תנועה היה האטרקציה המרכזית. “לא התאמתי למקום ולמסגרת", הוא מתוודה. בסופי שבוע הוא היה שר במקהלת הכנסייה המקומית והנעים את זמנם של המתפללים בשירת פסוקי תהילים והברית החדשה. באמצע השבוע, לעומת זאת, הבעיר צמיגים והקים מועדון קרב, בהשראת הסרט ההוא. פושטק אמריקאי. “בגלל שהייתי נער בעייתי, ההורים הענישו אותי - הם נהגו לקרקע אותי לבית ושללו ממני את ההנאה הגדולה ביותר - המשחק".

     

    אחרי התיכון המשיך במסלול הבטוח אל עבר השום דבר. “עבדתי בטלמרקטינג ושום דבר לא הלך לי בעיירה הקטנה שבה גרתי ואז אסון התאומים התרחש וקראו לצעירים להתגייס לצבא ולנסוע להילחם. הצבא נראה לי כמו משרה טובה וכיוון חדש בחיים, אז התגייסתי, הפכתי לחייל והופשטתי מזהותי. הפכתי למספר אישי".

     

    הוא התגייס למארינס, גילח את הראש, ותאונת אימונים כמעט עלתה לו בחייו. "היה לנו תרגיל אבל הקואורדינטות התפקששו והתוצאה הייתה שהירי כוון אלינו. הפכנו להיות המטרה. שמענו בום גדול וענן זרחן לבן נפל עלינו. אם לא היינו מספיקים לרוץ, כולנו היינו מתים. זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם הרעיון של להיות בן תמותה".

     

    אחרי שנתיים של אימונים מפרכים, היחידה שלו נקראה לעיראק. “שבועות אחדים לפני שהיינו אמורים לצאת לקו בעיראק, רכבתי על אופני הרים, התהפכתי ושברתי את עצם החזה. הרופא ביחידה פסק שאני לא יכול לנסוע לעיראק. זה ביאס אותי לאללה - רציתי לנסוע לעיראק בגלל חברים שלי, לא הייתה מוטיבציה פוליטית מאחורי הדבר. התגייסתי לצבא בעיצומה של קדחת פטריוטיזם ששטפה את אמריקה, אז כמובן שזה היה חלק מהעניין. אבל כשאתה הופך להיות חלק מפלוגה של חיילים, הפטריוטיות נעלמת ואתה מתאמן עם אנשים שאכפת לך מהם, שהם כמו משפחה עבורך. כשהם נשלחים למשימה במדינה אחרת ואתה לא נוסע, אתה יוצא מהתמונה ומישהו אחר ממלא את המקום שלך. זו הייתה נקודת אכזבה גדולה מאוד עבורי, עיראק".

     

    דווקא בצבא, במקום לספור גימלים ולהזיע מול חוברות פורנו, הוא הבין שיצר המשחק חזק ממנו. “אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל דווקא האימונים גרמו לי להבין שאני אוהב משחק. האימונים האלה היו משחק אחד מתמשך, אחד התרגילים הכי טובים שהיו לי עד היום. מצאתי את עצמי מוקף בחבורה של ילדים שהגיעו לצבא בנסיבות מאוד מסוימות ועם מטרה ספציפית.

     

    "אתה נמצא במעבדה, שבה כולם מתנהגים באופן מאוד לחוץ. יש מושגים כמו אחריות קבוצתית ועבודת צוות ובאימונים אתה עסוק בהעמדת פנים שהכל עניין של חיים ומוות, גם אם באותו רגע אתה בסך הכל מתאמן על יבש. גם היום, החלק האהוב עליי במשחק הוא עבודת הצוות והידיעה שאני חלק קטן מתמונה כוללת ורחבה יותר. אתה טוב בדיוק כמו זה שמשחק לצידך וזה לא התפקיד שלך לנהל את העסק, יש מישהו אחר שאחראי על הכל. כשהוא טוב בעבודה שלו, אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו נפלא וגדול. כשהוא מתרשל בעבודתו, אתה מרגיש בזבוז של זמן ומשאבים. בדיוק כמו בצבא. אלמנט הפרט בתוך הקבוצה הוא החלק המרגש ביותר עבורי והוא הולך איתי מהמארינס, כל הדרך להוליווד".

     

    אחרי השחרור הוא נסע לניו־יורק, סבל ממצוקת דיור קיצונית וחי אצל דוד שלו בארון בגדים לתקופה, ונרשם ללימודי משחק ב'ג'וליארד', אחד מבית הספר למשחק הטובים בעולם. “הייתה בי נאיביות של חייל. אתה בטח מכיר את השחצנות שיש לכל חייל משוחרר, שחושב שהוא כל־יכול? זה אני. אמרתי לעצמי שאם לא ילך לי טוב בג'וליארד, אלך לישון על ספסל בסנטרל פארק, כי היי, הייתי חייל ואני מסוגל לכל דבר. וכמובן שזו אשליה ובעיות באזרחות לא נפתרות כמו בצבא, אבל את זה לא ידעתי אז".

     

    הספסלים בסנטרל פארק שירתו הומלסים אחרים. דרייבר בלט בשנתון שלו בג'וליארד וסומן ככוכב מבטיח. הוא הלך עד הסוף - התאמן במשך שעות על מונולוגים ועבד קשה על המראה. אכל שש ביצים ועוף שלם כל יום, בנוסף למשטר אימוני כושר קשוח, כדי להתאים למראה הכל־אמריקאי בעל האפיל המסחרי. באחד הראיונות הראשונים שלו בקריירה, למגזין נשים מקוון בארה"ב, הוא סיפר כי גרם לכל בנות הכיתה לבכות. "בגלל הדרך שבה דיברתי, גרמתי לאנשים בכיתה לבכות. רציתי בכל הכוח לעשות את זה, מה שזה לא היה. בשלב מסוים הייתי צריך להרגיע את עצמי קצת, להתקרר".

     

    *

    ב־2012, כבר ההתפוצץ על המסך, כאדם, הווירדו החתיך והרגיש ב'בנות', של לנה דנאהם. דרייבר יצק לדמות קשת רחבה של ניואנסים ואדם, שהיה סייד קיק בעונות הראשונות של הסדרה, קיבל יותר ויותר מקום בעלילה. "אהבתי לשחק את אדם, הוא המון דברים בעיניי, משורר, לפחות בעיני עצמו", סיפר בעבר. "הוא מחשיב את עצמו כאינטלקטואל. יש לו עמדות מוסריות כלפי דברים, והוא גם חצי ניאנדרתל.

     

    "'בנות' היה פרויקט מוזר, כאילו אנחנו עושים משהו בבית של חבר. לפחות בעונה הראשונה. זה היה עניין חברתי. לנה הייתה באה אליי הביתה הרבה, הייתי הולך אליה כל הזמן. זה הרגיש כאילו אין לנו בכלל תקציב. וזה מה שהייתי רגיל אליו. זה היה הקומפורט זון שלי".

     

    במקביל, הפך דרייבר ל"איט בוי" החדש של אמריקה - הוא קיבל קמפיינים, הפך לאייקון אופנה והלוק התמים למראה שלו מצא את עצמו גם בגיליון חודש ספטמבר הנחשב של 'ווג'. נחמד, אבל לא כמו הרגע שבו ג'יי ג'יי אברהמס ליהק אותו ל'מלחמת הכוכבים 7: הכוח מתעורר', החלק הראשון בטרילוגיה השלישית של הסאגה. דרייבר קיבל את תפקיד הנבל קיילו רן, בנם של האן סולו והנסיכה ליאה, שנמשך אל כוחות האור אך נאבק בהם באמצעות מעשים מפוקפקים שמחזירים אותו אל חיק האופל המוכר והרע. הוא קצר שבחים - ולוהק שוב לסרט השמיני בסדרה, 'אחרוני הג'דיי', שייצא לאקרנים בחודש דצמבר הקרוב. "רק בגלל שאנשים יכולים לעשות רימייק למשהו זה לא אומר שהם חייבים, וקצת הרגשתי ככה", אמר בראיון לקידום 'סטאר וורס'. "לפעמים סרטים מאבדים את העלילה לטובת הספקטקל. ג'יי ג'יי כל כך חכם, רגוע ומצחיק, שהרגשתי שהוא הולך לעשות משהו מיוחד מזה. ועדיין, הייתי צריך לחשוב על ההצעה".

     

    בשנתיים האחרונות דרייבר סימן וי אצל במאים נחשבים אחרים - כיכב ב'שתיקה' של מרטין סקורסזה, ב'פטרסון' של ג'ים ג'רמוש, ב'בתוך לואין דיוויס' של האחים כהן, וב'ספיישל חצות' של ג'ף ניקולס. ב'לוגאן לאקי', הגרסה הדרומית והענייה של 'אושן 11', גם של סודרברג, דרייבר משלים קאסט מצוין שנשען גם על צ'נינג טייטום ועל דניאל קרייג, שניים מבכירי שחקני הוליווד היום.

     

    דרייבר מגלם שם את קלייד, חייל משוחרר שאיבד את ידו בעיראק והאח הפחות כריזמטי של ג'ימי (טייטום). דמותו היא גם משל בעל ביקורת רבה על ההרפתקאות הצבאיות של אמריקה והאופן שבו חייליה המשוחררים הולכים לאיבוד באזרחות. הדמיון בין דמותו של דרייבר ובין הרקע הצבאי שלו לא הלחיץ אותו. “דמויות של חיילים בסרטים בהוליווד בדרך כלל סובלות מפוסט־טראומה והצבא הוא שמגדיר אותם. אצל קלייד לוגאן, הצבא נמצא רק ברקע והוא מתקיים כדמות עצמאית של ברמן עם יד קטועה. דווקא היד, אגב, סייעה לי בדמות: קלייד הוא אדם איטי וצייתן, שחושב לאט. כשגילמתי את הדמות שלו, עם גרב בצורת יד תותבת שהולבשה על היד שלי, התזוזה והקצב שלי היו איטיים".

     

    אתה מתגעגע לצבא?

     

    “כן. אני בקשר עם חברים שלי מהצבא. בשנים הראשונות לשחרור ממש התגעגעתי לשירות. היום אני נהנה מהחופש. אבל לנצח אשאר חייל מארינס".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 28.08.17 , 22:26