"התגלחתי לכבודך", אומר סייד קשוע דרך מסך המחשב. הוא יושב בבית ששכר בעיר שמפיין שבמדינת אילינוי - 217 ק"מ משיקגו, 200 ק"מ מאינדיאנפוליס, 286 ק"מ מסנט־לואיס - מקום באמצע שום מקום, "וככל שהזמן עובר אני מתחיל להתרגל לידיעה שאני יכול להסתכל כל היום מהחלון ולא אראה נפש חיה. יש פה הרבה חופשים, ובקיץ אני לא יוצא מהבית שבועות, לא מחליף מכנסיים קצרים וחולצה או טרנינג. הרגלתי את עצמי לשבת, לקרוא, ללמוד ולחכות לילדים.
"היום בבוקר קיבלתי הודעת ווטסאפ משי קפון, הבמאי וחבר שלי, 'מה העניינים?' עניתי, 'הכל בסדר, איך אצלך?' הוא אומר לי, 'עצוב, החיים'. אמרתי לו, 'בוא לשמפיין, פה אין כאלה'".
קשוע חי שם עם אשתו ושלושת ילדיהם כבר יותר משלוש שנים ונראה שהתרגל לזה. "בהתחלה הרגשתי תחושת מוות. דמיינתי את שמפיין כבית קברות שאני מנותק ממנו רגשית. בשנתיים הראשונות הכי שנאתי את השקט. בתור מישהו שגר בתוך עיר, מלחמה, מיליון דברים, ואיך אני מרצה את הישראלים ואת הערבים ואת הילדים. פתאום לבוא לפה ואין את הנטל הזה, זה היה מאוד מפחיד. היום זה הדבר הכי טוב".
שקט מהמציאות הישראלית.
"פתאום אנחנו לבד, אשתי והילדים זה מרכז העולם, אין אחרים. הרבה חברים שלי שהיו להם התנסויות כאלה של להיות לבד עם המשפחה בשבתון די גמרו בלהתגרש, אבל התוכנית הזו גם לא עבדה. התלוננתי לאחי שאין לי חיים, שמשעמם ולא קורה כלום, והכל כל כך שקט פה. אפילו מעצבן אותי שלא מצפצפים פה במכונית. אחי אמר: 'תגיד, אתה דפוק? זו לא פסגת השאיפות?'
"מצד אחד החיים פה מאוד נוחים, אבל יש משהו מאוד קשה בלהיות בן 42 עם משפחה ולא לדעת מה אתה עושה בשנה הבאה. נשארים פה? חוזרים? קונים בית? לא קונים? תחושה מעיקה. כל היום אני מחשב איפה לילדים יהיה יותר טוב, ואיך אני יכול לנחש? יש את הפחדים, את ניצני הפאשיזם שעולים בארצות־הברית. אבל בניגוד לישראל, בשבילי זה עדיין דאגה של משהו מהטלוויזיה ולא חלק משגרת החיים".
הגזענות האמריקאית מרימה את הראש ואתה לא נראה נסער.
"בארץ הייתה לי תפיסה שאני אזרח ואני רוצה לשנות את פני הדברים כי זה העתיד שלי ואין לי מקום אחר וכאן אגדל את ילדיי. אין לי אותה בארה"ב. רואים את המצעדים בטלוויזיה, אבל זה לא כמו הפחדים שהיו בירושלים. שם לא עבר שבוע בלי כתובת 'מוות לערבים' בבית הספר הדו־לשוני שהילדים שלי למדו בו".
בטח קשה יותר להתלונן, באמריקה אתה זר באופן רשמי.
"אני לא יודע אם קשה להתלונן או אם אין צורך. זה לא שאנחנו חלק מהקהילה שהולכת פה למסגד, אז כשתוקפים את המוסלמים יש חשש, אבל אני לא מרגיש את עצמי חלק, זו לא המלחמה שלי בכלל. הייתי מאוד רוצה להיות אך ורק אורח, כל עוד זה לא נוגע בחיים שלי. התחושה היא שאני אורח רצוי בסופו של דבר, למרות הצהרות הנשיא. אף אחד לא שאל אותנו מאיפה אנחנו כשבאנו לגור בשכונה הזאת ומאיפה אנחנו כשרשמנו את הילדים לבית הספר. זה ככה כשיש לך את הכסף. סוג של קסם".
הבן של קשוע בדיוק נכנס ואומר משהו באנגלית. "לא הבנתי מה הוא אמר, אבל לפי התנועות אני מנסה".
העניין הזה באנגלית סיפק לו כאן חתיכת החמצה. "בשנה הראשונה שהגעתי דיברו איתי על חוזה של tenure truck, שזה מסלול של קביעות. אבל זה נשמע כמו מסלול לעשר שנים ,ten years. כלומר הם הציעו לי קביעות, ואני אמרתי 'לא לא לא עשר שנים זה יותר מדי, בוא נעשה את זה שלוש שנים'. ולא היה כזה. אבל נתנו לי חוזה לשלוש שנים, הם חשבו שאני יודע על מה אני מדבר. כרגע זה מה שאני מחפש, קביעות, אבל עכשיו זובי אני אקבל".
* * *
זה נשמע כמו דמות מסיפור של קשוע עצמו - סופר ערבי־ישראלי שנמאס לו מהגזענות הישראלית עובר עם משפחתו לארה"ב, שם הוא מלמד את האמריקאים עברית בחוג קריאה. "לצד חוג הקריאה אני מלמד תסריטאות - זה הכיתות הגדולות".
נולד בטירה, למד בתיכון היוקרתי למדעים ואמנויות בירושלים, הפך את העברית לשפת הכתיבה שלו והחל להשתמש בה ככלי למפעל חייו ככותב - טשטוש הגבולות בין יהודים וערבים בישראל. הוא כתב במקומון כל העיר בירושלים והמשיך בטור משלו במוסף הארץ ופרסם את הרומנים 'ערבים רוקדים', 'ויהי בוקר', 'גוף שני יחיד' - כולם הפכו לרבי־מכר, תורגמו וזכו בפרסים. כתסריטאי של 'עבודה ערבית', הוא הצליח להכניס בחינניות לסלון הישראלי של ערוץ 2 משפחה ערבית שעוברת חלק בגרון ומביאה רייטינג. ב'התסריטאי' הקודרת יותר כבר הראה את אחורי הקלעים הפחות נוצצים. עבור היהודים הוא הכותב הערבי המוכשר שמראה להם כמה הם גזענים אבל עושה זאת בצורה מצחיקה, עבור הערבים הוא הבן שהצליח אבל בעברית, נכבש בשפה הכובשת ולכן תמיד יהיה גם קצת משת"פ.
בין לבין השחיל לנו תודעה ערבית־ישראלית אחרת, כזו שחיה על הקונפליקט אבל יודעת שהמצב דפוק מכל הכיוונים ולכן ממשיכה לנסות לחיות כאן בכל זאת. ואז הכל נשבר, באופן כללי במדינה ובאופן פרטי עבורו. המציאות חיזקה את הקווים שהוא ניסה לטשטש, הוא המריא לאמריקה וכעת חי בלימבו פוליטי־מדיני: גולה שלא עזב באמת, וגם לא הפך לאמריקאי, אבל התרחק מהישראליות לנשום קצת אוויר חדש.
"החורף הראשון היה קר וקשה מאוד, חודשים ארוכים של מינוס 20־30 מעלות", הוא אומר. "אשתי מאוד רוצה להישאר פה, היא עושה את הדוקטורט שלה בעבודה סוציאלית. הגענו לשנה, חידשו לי את החוזה לשלוש שנים, עכשיו עובדים על לחדש את זה עוד פעם, אבל אין תוכנית בינתיים. נכון לרגע זה, ב־14 באוגוסט 2018 יפוג תוקף הוויזה, ואני לא אזרח. צריך להחליט, וזה באמת נהיה מפחיד".
מה, להתנתק מהארץ יותר מדי?
"כן. אני אוהב להפיל את התיק על הילדים, אבל יש הרבה חששות לגבי הכתיבה ואיך המרחק משפיע. האם אני אכנס לאקדמיה באופן רשמי ואתנתק מהדבר שהגדיר חלק גדול ממה שאני. אם יציעו לי קביעות עם פנסיה ואשתי תמצא משרה באוניברסיטה? אני חושש שאני הולך על זה".
אתה הרי יודע איך להיטמע בחברה חדשה.
"אני לא חושב שאני מנסה להיטמע בחברה חדשה. בדרך כלל אני מנסה להסתתר. פה זה עובד נפלא".
אתה לא מפסיק לכתוב טורים על הגעגוע לכאן.
"אין מה לעשות. לפעמים זה קשה, וברגעים שזה קצת הולך ודועך, אני מרגיש שכל מה שלימדו אותנו על תשוקה למולדת והחשיבות שלה זה פשוט בולשיט אחד גדול".
ובכל זאת, ארה"ב היא לא המקום הכי רגוע בעולם.
"עדיין אין מה להשוות אבל לפעמים אני מפחד. הילדה שלי בתזמורת המצעדים כבר שלוש שנים ומנגנת בכמה להקות של בית ספר. ועכשיו היא מתכוננת לפסטיבל התירס המתוק - שזה אחד מאירועי השיא פה. בפעם הראשונה ששמעתי על זה אמרתי שאני חייב לברוח מפה. אנחנו מוקפים תירס, חקלאות, ואנשים אומרים, 'אתם חייבים לבוא לפסטיבל'. זה אמריקאים בין דוכנים, מנגנים, ויש להם את הכיסאות האלה המתקפלים. אז אתמול באמצע החזרות לפסטיבל היא מתקשרת ובוכה: 'אתם באים לקחת אותי עכשיו! המורה יורדת עליי מתחילת השנה, לא יכולה לסבול את זה יותר'. ניסיתי לשאול למה, אם היא חושבת שזה על רקע הזרות שלה, אז היא אמרה שהיא מרגישה שזה זה, אבל לא רוצה לדבר על זה. היא הרגישה שהמורה סימנה אותה כזרה שאפשר להתלבש עליה.
"והשבוע, נסעתי באובר - והשם שלי מופיע אצל הנהג, קוראים לי פה סעיד. הוא לבן שגדל בדרום אילינוי והסביר לי מה זה 'ווייט פלייט': זה אנשים שבגיל מסוים עוזבים מקומות כמו שמפיין כי יש פה שחורים וקהילות של מהגרים והם עוברים לעיירות מסביב. סיפר שזה מקום מאוד גזעני".
יש לך רגע בחיים שאתה נרגע מכל הפוליטיקה, שם רגל על רגל?
"כן, בלילות. לאחרונה הבן הקטן שלי ישן לידי. הוא מפחד וזה טוב, אני מעודד פחדים אצל ילדים. אני הייתי ילד מפוחד ואף פעם לא נתנו לי לישון בחדר של ההורים. אני נגד זה שצריך למשמע את הילד. 'מפחד? אני אשן לידך'. וכשהוא לידי אני רואה 'טופ גיר' ברצף, מהעונה הראשונה. זה קורה לפני שאני נרדם, אני יודע שכולם בבית, עובר ומכסה אותם והם ישנים, אני חוזר למיטה וצופה בשלושה שוביניסטים אנגלים עושים חראקות במסלולים, והכל בסדר".
ממה הבן שלך מפחד?
"ערבים, נחשים וכלבים, כמו אבא שלו. לא, סתם. הילד מפחד מהחושך, ממפלצות, מברקים ורעמים, מכל דבר שזז. לא נראה לי שהוא מפחד מטראמפ. אני כילד פחדתי מאותו דבר, מגנבים, כל חתול מתחת לחלון גרם לי להזיות ופחדים גדולים. אגב, לפני דיסני אני מספר לילדים שלי סיפורי זוועה על המתקנים. וזה עובד, הם לא עולים לדברים המסוכנים. אנחנו עולים רק על הרכבת שנוסעת שם".
מה נהיה אמריקאי בך?
"בזמן האחרון אני מתחיל להרגיש כיחידה נפרדת. קדושת החיים הפרטיים, אל תתקרב לי לדשא, ולהתרגל לעובדה שאין פה שום קשר עם השכנים, כלום. מהנהנים בראש במקרה הטוב אם זה ממש צמוד, אבל אני לא יודע איך קוראים להם ומי הם. וגם לקחו חודשים שלמים עד שגילינו מה דומה לשמנת ומה לגבינה לבנה ומה לצהובה. ולמצוא את הטחינה. אני לא יודע אם מצאנו או התרגלנו".
ואיך אתה מסתדר פה עם הסיגריות? אסור לעשן בשום מקום בארה"ב בערך.
"זה רק אני וההומלסים מעשנים. כל הקמפוס הוא ללא עישון, יש פינה שמותר ליד הכנסייה, ורק אני וכמה סטודנטים סינים מעשנים שם. בהתחלה נורא התביישתי כי לא רציתי לבלוט. אבל הקטע הוא שאנשים מעשנים פה ומסתירים את זה. בבוקר אתה רואה נשים מעשנות במכוניות עם חלונות סגורים. זה כתם פה. העיקר לשווק את זה לכל העולם. זה מראה על תפיסה מעמדית מסוימת.
"הייתה לי הקראה בברקלי, קליפורניה, עם הספר החדש. שם ממש לא מעשנים, כולם נוסעים במכוניות היברידיות. בבוקר במלון אני יורד למטה עם הסיגריה והקפה ועוד לא ציחצחתי שיניים, ומישהו עובר ברחוב ונותן לי דולר. זה היה אחד הרגעים היותר מביכים. הוא פשוט חשב שאני הומלס. יש רגעים שאתה חושב שעברת את זה, להרשות לעצמך להיראות קצת מוזנח, על תקן הסופר".
ואז אתה מגלה שזה לא עובד?
"תשמע, פעם אחת בכנס הסוכנת שלי ניסתה להציג אותי לסוכנת ספרות, אחת מהמוצלחות באירופה. ואני עם חולצה לבנה כי חשבתי שזה מה שלובשים באירועים ספרותיים, משום מה מחזיק שתי כוסות יין, והיא קוראת לה, 'אווה', ואז מסתכלת אליי, ואז האווה הזו אומרת לי, 'לא, תודה'. היא חשבה שאני מגיש לה יין. תמיד אני לא יודע להתלבש, תמיד אני הערבי, אם יש משהו שאני לא יכול להסביר זה המבט בעיניים מול המראה החיצוני".
אתה לא נראה סופר שוודי.
"נכון. תמיד בסופר בארץ אנשים היו בטוחים שאני עובד שם, שאלה שהייתי מקבל כל הזמן זה אם אני יכול למצוא את הנייר טואלט. פה דווקא לא, לעובדי וול מארט המדוכאים יש מדים".
וגם עם האלכוהול פה מסובך כמו הסיגריות?
"האלכוהול דעך פלאים, מעולם לא שתיתי בבית ופה אני משמר את המסורת. ובחוץ זה לצאת בשש בערב וסוגרים פה בעשר. אני עושה את זה לפעמים. מאז שנשלל לי הרישיון בארץ בלי אסון ותאונה, לא נהגתי אחרי בירה אחת אפילו. אז או שהילדה שלי מסיעה אותי לאחרונה, או אשתי. אני מפחד פה".
ומה עם שמחה? מתי היית הכי מאושר בחיים?
"אושר מתמצה אצלי ברגעים קטנים, ונראה לי שבלי אלכוהול אני לא יכול לדבר על אושר. אולי היו שמחות קטנות כמו לעשות בדיקה לבן ולגלות שהכל בסדר. אצלי הכול חרדות, פרנויה, פחדים. עם האלכוהול אני יכול לשכוח מהמוות, מחרדות, ואז להיות מאושר לרגע, עד שמקיאים את הנשמה ומרגישים אידיוטים למחרת. אבל אלכוהול הרבה מאוד שנים עזר לי לשרוד את החיים. חסרים לי רגעים של התרגשות, אבל בשבוע שבו אמור לצאת ספר כל מה שמלחיץ אותי זו חבורת סטודנטים אמריקאים שאני אמור לפגוש היום פעם ראשונה כדי ללמד. התרגשות לא טובה. אני בן אדם מודאג".
* * *
התרגשות לא טובה הוא חווה גם לפני שלוש שנים. קשוע בילה על הסט של הסדרה החדשה שכתב לערוץ 2, 'התסריטאי'. אבל בסוף היא שודרה בערוץ הראשון, ובקשת שידרו את זה אי שם בלילה מאוחר. "אני לא יודע מה הסיפור, כלכלי או הפקתי או רייטינג. זה לא קומדיה מדי, זה קצת עמוק מדי, שונה מדי? ביזארי? כל התחושה שלי זה, איזו שטות עשיתי, איך פישלתי. אני לוקח הרבה מאוד אשמה. מה שאיזן את זה, זה ביקורות מצוינות.
"בסופו של דבר קשת לא רצו את 'התסריטאי' וגם לא להמשיך את 'עבודה ערבית'. יכול להיות שהם גם הבינו שאני כבר במקום אחר ו'עבודה ערבית' לא תהיה בדיוק 'עבודה ערבית', אבל מי שהחליט שזה לא ממשיך זה לא אני. זה לא שהיו איזשהם אויבים, אבל בוא נגיד שהטלוויזיה מכתיבה את הטעם יותר ממה שהציבור דורש את זה. התפיסה שזול מוכר - זה לא נכון, זו תפיסה מוטעית של קברניטי הטלוויזיה. עובדה שאנשים בורחים מהטלוויזיה. אני לא מקבל את הטיעון ששמעתי מאחד האנשים, רק אחד: 'תזכור שמרבית הצופים שלנו לא סיימו י"ב'".
כלומר "הם ילדים", או "הם מטומטמים"?
"לא יודע! לא ידעתי אם הכוונה שלו זה שאנחנו פונים לתלמידי תיכון ונוער או לאוכלוסייה של אנשים שלא סיימו י"ב. אני לא קונה את זה, אני באמת לא מאמין בזה. אני חושב שאם אתה עושה דבר טוב, הוא יצליח".
עכשיו קשוע עורך שתי סדרות ל־yes, "ואני עובד גם על סדרה שלי אבל בינתיים מול המפיק, עוד אין גוף משדר. בגדול זה על מהגרים".
ניסיתם למכור לשוק הבינלאומי את 'עבודה ערבית' ו'התסריטאי'?
"אם הם ניסו אז ללא הצלחה. אני לא שותף למהלכי השיווק. 'התסריטאי', השיא שלה היה שהקרינו אותה בברלינלה בברלין ועשו לה פרמיירה שם. אבל לא מכרו. 'עבודה ערבית' הסתובבה בפסטיבלים ברחבי העולם ונמכרה לערוץ לוויין מאוד־מאוד קטן בארה"ב ושודרה שם. אבל לא נטפליקס. ואני קצת מקנא, אני תוהה אם אלה לא חומרים אוניברסליים וטלוויזיוניים. אם זה יקרה ותהיה מעורבת בזה תהילה והרבה כסף אני מאוד אשמח".
'ערבים רוקדים' שכתב ועיבד לתסריט, הפך לסרט שאמור היה לפתוח את פסטיבל הקולנוע בירושלים. אבל אז באה הטרגדיה הישראלית - חטיפת שלושת הנערים ובעקבותיה מלחמת 'צוק איתן'. אף אחד לא רצה לראות בקולנוע ערבים, בטח לא רוקדים, לשם הסרט נוספו המילים 'זהות שאולה' ועלייתו נדחתה שוב ושוב. "זה היה הדבר האחרון שהטריד אותי. אל"ף, כי לא אהבתי את הסרט, לא ראיתי בו סרט שלי. קראתי שלא הזכירו בפרסומות ברדיו את שם השחקן הראשי בגלל ששמו ערבי. מאוד רציתי שלא ייתנו לי קרדיט למרות שכתבתי את התסריט. אף אחד לא שאל אותי על השינויים, זה היה חלק מהאווירה הכללית, והבנתי שזה נגמר. זו התחושה הכי קשה. זה נגמר! במקביל אנחנו מצלמים את 'התסריטאי', ואני אשקר אם אגיד שלא קלטתי כבר עם חטיפת הנערים שיש מבט אחר בעיני האנשים בסט. אני, שהייתי היוצר של הסדרה, הרגשתי שהעובד הכי פשוט על הסט מרגיש יותר נעלה ממני, הוא יכול לבוא ולהגיד לי ש'צריך להיכנס באמ־אמא שלהם', או 'תראו מה עשיתם'".
אז עזבת, אבל עדיין יש לך תפקיד תרבותי במדינת ישראל, לא?
"אתה יודע מה קרה מאז שהתחלתי לכתוב?! נכשלתי במילוי תפקידי. כשכתבתי לטלוויזיה היה לי תפקיד ועוד איך - להכניס משפחה ערבית למרות המחירים הכבדים לפריים־טיים. חשבתי שזה יהיה הישג גדול. אבל התפקידים האלה התרסקו. התחלתי להטיל ספק מאוד גדול בלגיטימיות של העשייה הזאת. המחיר שאתה נדרש לשלם, כשכל הכלכלה והתעשייה של התרבות מוכתבות על ידי מוסדות מסחריים שמכוונים לפי תפיסתם לממוצע פוליטי כלשהי, התפיסה היא שאסור לעצבן את הצופים. זה קצת להרגיש עלוב ועצוב, לחשוב שיש את החופש לעשות הרי זו סתם אשליה. התאמתי את עצמי לכל כך הרבה רבדים של שליטה - כלכלית, טעם הציבור, מה ייחשב, מה לא ייחשב. זו בעיה".
* * *
הגעגוע ורגשות האשם של ההגירה מורגשים בכל עמוד בספרו החדש 'עקוב אחר שינויים' שייצא לאור בימים הקרובים (בהוצאת זמורה־ביתן). כמו בעבר, גם ביצירתו החדשה קשוע מניח את התודעה של חייו הפרטיים על הדף, משחזר את הפעולות שלו. במרכז הספר סופר המתפרנס מכתיבת ספרי זיכרונות של אחרים. הוא עוזב את ירושלים הבוערת עם אשתו - פלסטין שמה - וילדיו, ומהגר לארה"ב. אחרי שנים של ניתוק ממשפחתו הוא חוזר כדי להיות עם אביו החולה ולהתעמת עם הפרידה הממשמשת ובאה ממנו, ועם העיר טירה שבה גדל ושממנה נודה.
קשה להבחין איפה מתחיל הסיפור ואיפה נגמר קשוע. "לדעתי גם אם אכתוב על אסטרונאוטית מהפיליפינים היא תהיה איכשהו במקור מטירה. הבוקר התעוררתי בפחד שאני לא זוכר אם שיניתי את השמות של האחים שלי, וההורים והבני דודים כשהספר הודפס. שלחתי לאחי לפני שבועיים את התמונה על כריכת הספר וכתבתי להם 'הספר יוצא עוד מעט, יש לכם שבועיים לעזוב את טירה'".
ועכשיו אתה מעניק לילדים שלך אפשרות לברוח מישראל.
"לפעמים יש הרבה תחושת אשמה. הייתי רוצה לחשוב שסיפקתי לילדים שלי יותר אופציות, שפות וכלים מילד ערבי ממוצע שנסיבות החיים שלו כפו עליו ללמוד בטירה ואחרי זה גם ילמד באוניברסיטה וודאי ישוב לטירה. מצד שני, אני יודע כמה כואבת תחושת האי־שייכות או הזרות, אובדן המקלט הבסיסי. כשמגדלים אותך על החרדות מהזרות מאוד קשה להתנתק מהן, זה הופך להיות מהפחדים היותר קמאיים שיש לך".
אתה עלול לעשות את זה לילדים שלך. לא יהיו להם שורשים בשום מקום.
"זו תהיה תחושת בגידה איומה. זה לא שאני משדרג אותם, הם יחזרו להיות ערבים בירושלים. אגב, כשהם לועגים לי על האנגלית שלי אני מזכיר להם שהערבית שלהם חרא. בארץ בדו־לשוני הם היו ה'ערבים'. הילדה הגדולה הייתה תלמידה יחידה בשכבה שלה כשלמדה ב'ליד"ה'. ופה כששואלים מאיפה אתם היא משתמשת במילה 'ישראל', זה פחות משייך אותה לקבוצה שמשייכים אותה אליה".
שהיא?
"הבן הצעיר והילדה הגדולה מתחילים להיות מסומנים על ידי החברים לטוב ולרע כמוסלמים. האמצעי מבולבל. הוא בן 12, ומורה סיפר שהוא הולך להתפלל עם קבוצת תלמידים בצהריים. לא ידענו לאיזה אל הוא מתפלל, כי אין שום סממן דתי בבית. ואז אתה מגלה שיש קבוצה של ילדים מוסלמים שיוצאים להפסקה והבן שלי הבין שהוא חלק מהם, אז הוא מצטרף אליהם. הקטן התחיל כיתה א', מבחינתו הוא אמריקאי ואני חושב שבדימוי העצמי שלו הוא גם בלונדיני עם עיניים כחולות ואולי יצטרף ל'אלט רייט'".
ומבחינתך?
"אני מנסה לעשות הכל שלילדים שלי לא תהיה שום גאווה לאומית. מדי פעם אני נותן משפטים לעצב את התפיסות הפוליטיות שלהם, משהו של הבייסיק של השמאל הכי קוקסינלי שאפשר להעלות על הדעת, אבל בלי לחזק איזושהי זהות לאומית".
בקיצור, שיהיו ילדי העולם.
"סוג של. ואתה לא יודע מתי זה יתנפץ להם בפרצוף, מתי הם ישנאו אותי על זה, 'טישטשת את הזהות שלנו'. הרי זה יכה בהם. הרמתי להם את הרף הרבה יותר גבוה. אני עברתי לפנימייה בגיל 15, אבל את הילדים שלי שלחתי מגיל אפס, ההסוואה שלהם מתקרבת לשלמות".
וכמה יש לך רצון להיות שייך, להיות חלק קבוע בקאנון הספרותי הישראלי? אתה יכול בכלל להתקבל אליו?
"שאלה מאוד קשה. בגלל הניסיון של בדידותם של מי שכותב לא בשפת אמו, במיוחד בהקשר הישראלי־פלסטיני. אתה מתחיל להבין שיש פה מועדון שבחיים לא תהיה חלק ממנו, בגלל השפה והשייכות. ומצד שני לעולם לא אהיה חלק מהקאנון הפלסטיני. ואני חושב שאני לא רוצה - לא את זה ולא את זה. החשיבות של הלאומיות בספרות היא מאוד בעייתית, הסופר כנציג המדינה או העם. אני לא חלק מזה. אני לא אהיה הנציג הישראלי בספרות המקומית וגם לא הנציג הפלסטיני".
אתה בן 42, באמריקה, לא חושב, 'יאללה תתקדם'?
"אתה לא רואה שהתקדמתי? אבל זה יחזור. או שאני אחזור או שזה יתקרב אליי פה, תלוי מה יבוא קודם. הרבה פעמים ניסיתי לומר, 'יאללה תתקדם', אבל בארץ בכל מקום שהלכתי ידעתי שהקיום והעתיד שלי ושל הילדים שלי בסכנה. זה מכתיב את סדר היום שלך, איפה תגור ומתי לפתוח את הפה בערבית בקניון. להסתתר ולהיות מושפל ומפוחד ומאוים היה חלק מחיי היומיום, אז אין אופציה אחרת מלבד הזעם. הייתי צריך לרסן כל כך חזק את הזעם כדי להוציא מוצר מתפשר כמו 'עבודה ערבית' או הטורים ואפילו הספרים".
קיבלת פעם איומים שבאמת הפחידו אותך?
"רצח ו'להרוג לכם את הילדים'? רק טלפונים מיהודים".
איזו עצה היית נותן לסייד בן ה־16?
"שיש הבדל בין פ' ל־ב'. לקח לי זמן ללמוד את זה".
אם תחזור לישראל, איפה היית רוצה לחיות?
"אני באמת לא יודע איפה לחיות. אומרים שחיפה קצת יותר נורמלית, אולי אפילו ננסה לעבור איזושהי ועדת קבלה שתיתן לנו מקום, עכשיו כשהתרגלתי לחיות בין השדות באיזשהו מקום מוגן ומנותק".
ואיפה היית רוצה למות?
"הייתי מאוד רוצה למות בבית חולים 'מאיר' בכפר־סבא, כמנהג תושבי טירה".
