לסיפור הזה אין סוף טוב. לעיתים נראה שגם לא יכול להיות לו כזה. מאיר בר אולי ניצח ויצא מהטראומה לחיים חדשים, מבטיח לעצמו שילדיו יגדלו אחרת. אבל גם עכשיו שנינו בטוחים, ולעיתים יודעים ממש, שבחלק מהריכוזים החרדיים ברחבי הארץ ילדים וילדות נפגעים ואיש אינו פוצה פה — רבנים רבים משתיקים, מי שמעז להתלונן נידון לעיתים לנידוי, ולרשויות האכיפה והחוק כנראה לא אכפת מספיק. נדמה לפעמים שאנחנו רואים בפדופיליה ובעבירות המין במגזר החרדי גזירת גורל, מציאות שלא ניתן לשנות, מלחמה דון קישוטית.
בר, במקור טוורסקי, בן לאחת החצרות החסידיות הקיצוניות, הוא מהאנשים האמיצים והחזקים שפגשתי. אחרי שהצליח להיחלץ מהגיהינום הפרטי שלו — שנים שבהן ספג אלימות קשה בחיידר, ואחר כך ניצול בידי פדופיל שבין השאר העביר אותו גם לחבריו — היה לו אומץ לצאת נגד הקהילה שממנה הגיע ולהעיד במשטרה, שם תיאר לפרטים את המעשים שחווה. והיו לו הכוחות שלא לקרוס, כשהמדינה החליטה לחתום עם מי שפגעו בו על הסדר טיעון שמבחינתו היה מעליב.
כעת הוא נעמד שוב מול האנשים שפגעו בו ומול זרמי עומק בקהילה, כדי לנסות לשנות את מה שנראה כבלתי ניתן לשינוי. יחד עם הבמאיות ענת יוטה צוריה ובתה שירה קלרה וינטר, הוא יצא למעין מסע שחזור שהפך ל"ידיד נפש", סרט הופך קרביים, זוכה פרס הדוקו בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים, שישודר ביום רביעי הקרוב (6.9 בשעה 21:00) ב־yes דוקו.
מכות לפי מדרג
בר, 38, החמישי מבין 18 ילדי משפחת טוורסקי, חילק את ילדותו בין בני־ברק לירושלים, וכבן לחסידות על הספקטרום האנטי־ציוני, דיבר רק יידיש בבית. עד היום ניכרים סימני השפה במבטאו ובעברית הייחודית והמעט רצוצה שלו. והייתה עוד שפה או שיטת לימוד שהשתרשה בחיידר: אלימות. תירוץ רשמי של "חושך שבטו", שמסתיר בקושי אלימות לצורך אלימות. סתמית, אקראית, אכזרית.
"אני מחזיר את עצמי לאותן שנים, ממש בתקופה הזאת, ראש חודש אלול", נזכר בר. "זוכר איך אני מגיע בכיתה ו', בגיל שמונה וחצי, לצורר הזה, יימח שמו. אני זוכר את הציפיות, את ההתרגשות. וממש מההתחלה אני זוכר את עצמי חוטף: עם המקלות, עם הטלית הקטן (ציצית — י"ש), אפילו עם צרור המפתחות שהמלמד היה מסתובב איתו. היו כמה דרגות: היה את המקל העגול והדק, שהיה מעין גומי, והיו מקלות רחבים יותר. כולם באורך מינימלי של 50־60 סנטימטר, והם נועדו בדיוק בשביל זה: להכאיב לנו. יש לזה עוצמה שאי־אפשר לתאר. אני לא יודע מאיפה בכלל מביאים את הסדיזם הזה. יימח שמך, מה עשיתי לך? הרי ניסיתי ללמוד טוב, נחשבתי למישהו שמתפלל טוב, למה?
"אני מספר וחווה את זה עכשיו שוב", הוא אומר. "היה את הסרגל על היד, שזה מהמכות היותר קלות וכמעט כל המלמדים השתמשו בזה. היותר סדיסטים השתמשו במקלות לפי מדרג: יש מכה בגב היד, שזה כואב. ויש על האמה, שזה כואב יותר. ויש לאורך האצבעות, ובמפגש בין הזרוע לאמה. והכי כואב: בשורש כף היד. ואם אתה מנסה להתחמק, הוא מחזיק לך את היד ומחטיף תוך כדי, כך שאתה חוטף מכל הכיוונים. הייתה פעם אחת שחטפתי כל כך חזק, שבמשך כמה שנים הסתובבתי עם מין כווייה כזאת בזרת, מהמכות שקיבלתי מהמלמד ההוא. הייתי גם אצל מלמד אחר, שהיה נותן קודם ביד ימין ואז בשמאל, כך שבינתיים יכולתי לקרר את היד השנייה על המכנסיים. אני זוכר שתמיד הסתכלתי עליו כבן אדם רחמן. בשיא הרצינות.
"לפני כמה שנים השתתפתי בהפגנות של החרדים בכביש בר־אילן בירושלים וגם בהפגנות נגד חפירות קברים. אני זוכר שעמדתי בשורה הראשונה, ואנשים מאחור דחפו אותי. מהלחץ, נפלתי על איזה שוטר, והוא שלף את המגייקה — ככה קוראים לאלות שלהם — ונתן לי חתיכת מכה. זה כאב, אבל צחקתי לעצמי שהם לא מבינים שאני לא מתרשם מהאלות שלהם. אני ממש זוכר את המחשבה: 'זה הרבה פחות כואב מהמקל של המלמד'".
וההורים לא אומרים כלום?
"ההורים חושבים שאם קיבלת מכות, משהו לא בסדר אצלך. אולי אתה לא לומד טוב, אולי לא מתפלל כמו שצריך. נקודת המוצא היא תמיד שאתה לא בסדר, זו הנורמה. ויודע מה, נניח שלא הייתי בסדר — למה להכות אותי ככה? הבעיה בחברה החרדית היא ההסתגלות לדברים האלה".
מעגל סגור
"לקח לי זמן לעכל שזו כנראה מכה בכל המגזר: חסידים, ליטאים, ספרדים", אומר מאיר. "בגלל מנגנון ההשתקה כל אחד חושב שזה קורה רק לו וכל אחד בטוח שהבעיה בו. או שאם הוא מדבר קצת עם הסביבה, אז רק בסביבה שלו. רק כשאתה יוצא אתה מבין שהמון אנשים ידעו ושתקו".
המכה שעליה מדבר מאיר היא הפגיעה המינית לסוגיה. מאז שיצאתי בעצמי בשאלה פגשתי אינספור צעירים וצעירות כמוני, ומספר הנפגעים והנפגעות בלתי נתפס. גם אני, שגדלתי בחסידות פתוחה כביכול ושמעתי פעם אחר פעם ש"אצלנו אין דברים כאלה", למדתי על בשרי שזה לא נכון: פעם היה האברך ההוא ש"רק רצה לנסות", ופעם איזה איש אומלל ש"רק רצה ללמד לקח". התזה הזו, "אצלנו זה לא קורה", קרסה שוב ושוב.
כללי הצניעות הנוקשים הנהוגים בחברה החרדית לא רק שאינם מונעים מגע פסול; למעשה, במובנים מסוימים הם אף מעודדים אותו: התפיסה שלפיה ילדות פעוטות ממש צריכות לשמור על צניעות הופכת אותן לאובייקט מיני בעיני פדופילים. ביחסים בין גברים, אחת הבעיות היא בהיעדר הבחנה בין יחסים לגיטימיים בין בגירים, לבין ניצול מיני ופדופיליה. על פי התפיסה הזאת, שמקובלת בחוגים חרדיים שמרניים, גם במקרה של יחסים בין שני בגירים וגם במקרה של פדופיליה, האשמה היא על שני הצדדים: שניהם חוטאים באותה מידה. משום כך, ילד שנפגע מרגיש מיד אשם, ומכבש הלחצים מתחיל מיד לפעול עליו. וכך גדלים דורות של נפגעים, שכצפוי, יש בהם שהופכים בעצמם לפוגעים; מעגל קסמים שללא התערבות אגרסיבית מבחוץ או מהפכה של ממש מבפנים — אינו ניתן לשבירה.
מאיר נפגע לדבריו שוב ושוב במהלך שנות ה־90. "במשך שנים לא יכולתי להיכנס לחדרי מדרגות חשוכים, כי פעם הפדופיל לקח אותי לבניין כזה ולא נתן לי להדליק את האור", הוא מספר. "עד לפני לא הרבה שנים הייתי חייב להדליק את האור במדרגות גם באמצע היום. הייתה בי מין תחושה כזו, כאילו הולך לקרות לי מה שקרה שם בבניין ההוא, רק כי הוא כיבה את האור".
אתה זוכר מתי זה התחיל?
"התעסקו איתי מגיל צעיר, תשע או עשר. אני זוכר את הפדופיל הזה, שהתחיל ממישוש מחזיק המפתחות שהחזקתי בכיס. אני זוכר אותו עומד בפינת הרחוב וצופה, ממש כמו צייד, בזמן שאני מחלק הזמנות לאיזה אירוע. ואז הוא שואל: 'יש לך הזמנה לאבא שלי?' ואני בכלל לא יודע מי אבא שלו. ואז הוא מבקש: 'בוא ניכנס לפה, הצידה, שנוכל לראות טוב יותר'. ואני נכנס. הוא לא ביקש שאכנס בשביל ההזמנות, אבל בדיעבד אולי בכל זאת הייתה לי הזמנה גם לאבא שלו".
מאיר מתאר את המקרים בקור רוח מקפיא. זוכר מקומות, שעות, פחות את ציר הזמן. "זה קרה בתוך בית הכנסת, בחדר צדדי, בחדרי מדרגות, בשעות שקטות, בשעות עמוסות", הוא אומר. "יש לפדופילים את היכולת הזאת לעשות את זה גם כשיש אנשים באזור, בלי שישימו לב. הרי אף ילד לא יצעק, כי אתה לא יכול. אתה נכנס לבלקאאוט, הופך למשותק. אני לא יודע אם מי שלא עבר את זה מסוגל להבין. אתה פשוט לא קיים, לא משנה כמה אתה חזק או גדול. ואחר כך, אחר כך באים רגשות האשם: למה הלכתי איתו, למה עשיתי את זה. אתה חושב, אולי יכולתי לעשות משהו אחר".
ב"ידיד נפש" ניסה מאיר להיכנס לראש של הפדופיל שתקף אותו. "הם פועלים כמו ציידים", הוא אומר. "לכל אחד יש את השיטה שלו. אחד מתביית על בחור, 'סחורה יפה' בעיניו, ופשוט הולך ומתחקה אחריו, לומד את החולשות ואת החסכים שלו. אצלי זה היה קל מאוד, כי היינו בסביבה מאוד מגבילה וזה היה חסר: לא רק שלא היה לנו שום מגע, גם לא היינו יוצאים לטיולים, מלבד לקברי צדיקים או פה ושם במסגרת החיידר. ואז הוא בא ומציע לך טיולים, להדפיס אצלו דברים במחשב, לראות סרטים. אלה שיטות ציד. בהתחלה הוא מראה לך סרטים של אדמו"רים, דברים תמימים, ואחר כך אתה כבר הופך לשבוי שלו. לא יכול לעשות שום דבר. אני החזקתי מעצמי בוגר, אז האשמתי את עצמי עוד יותר".
למרות הידיעה שאתה לא אשם.
"אף אחד לא אשם. זו החברה. אי־אפשר לבוא בטענות לאף אחד. ככה זה עובד. יגידו לך, אתה הלכת אליו. ולהורים אין תמיד מושג מה קורה עם הילדים שלהם. אבא ל־18 ילדים לא יכול ללכת עם כל אחד ואחד מהם למקווה, אז הם הולכים לבד, כל אחד בזמן שלו. אז הפדופיל יושב ומחכה ליד המקווה בשעת בוקר מוקדמת, וצד אותך שם. ואחר כך הוא מעביר אותך לחבר שלו, אומר לו, 'יש לי סחורה טובה'. שמעתי אותם מדברים על סוגי ה'סחורה' שלהם, ואחד מתרברב בפני השני: 'תפסתי את זה וזה', ומתאר לו את סדר היום של הילד הזה, אומר, 'בדקתי אותו'. אני הייתי ילד חברותי, סקרן. זה אחד החטאים שלי, שהייתי טרף קל".
העד ה־14
צריך להכיר את החברה החרדית ואת גדרי הצניעות הנוקשים שלה כדי להבין את המרחב החופשי שבו פועלים עברייני המין. "זה מתחיל בבית", מסביר מאיר. "אצלנו במשפחה לא היה שום מגע, גם בין בני המשפחה. אין חיבוקים, אין נשיקות. המגע היחיד שהכרתי היה המכות של המלמדים. באחד האירועים במשפחה שלי היינו אצל סבא שלי, רב בירושלים. טיפוס יוצא דופן. פתחתי את הנושא ואמרתי שמציק לי שאין בכלל חיבוקים במשפחה, שאין מגע, ופתאום סבא שלי אומר, מה השאלה? אצלנו זה פשוט מאוד: מנשקים רק מזוזה ומחבקים רק ספר תורה".
החלק השני, כאמור, הוא היחס כלפי מגע מיני בין גברים. "גבר שנוגע בגבר אחר זו תועבה", ממשיך מאיר, "אבל אין הבדל בין מבוגרים לצעירים. בוגרי ישיבות יוכלו להעיד כמה זה נפוץ. לא בהכרח מבדילים בין שני נערים או שני מבוגרים שיש ביניהם מגע, לבין מבוגר שנוגע בילד. אם נגעו בילד, הוא נתפס כבעייתי כמו המבוגר שנגע בו.
"קשה להסביר את זה. כשקורה דבר כזה, שואלים אותך למה היית עם הבחור הזה. תוקפים אותך כאילו אתה החוטא. ובאמת, בכל פעם הרגשתי חוטא. הייתי תמים, בוכה לקדוש ברוך הוא, מתכתב איתו. חושב לעצמי, אולי הפגיעות האלה הן השגחה פרטית. אולי אני באמת לא בסדר, הרי אין מצב שזה מתקבל על דעתו של הקדוש ברוך הוא, אז בוודאי עשיתי משהו רע. זה הופך את החיים לרבדים על רבדים של רגשות אשמה".
בשל הלחץ החברתי נגד "הלשנה", מקבלים פוגעים רבים הגנה בקהילה, ועל כן מאיר לא חשב בתחילה להתלונן. הייתה זו המשטרה שפנתה אליו, לאחר שעצרה את הפדופיל בשל תלונות אחרות. "הייתי כבר בן 21", הוא אומר. "גרנו אז באשדוד, והגעתי מדי בוקר לתחנת המשטרה בבני־ברק כדי להעיד. בעדות שלי חשפתי את שני השותפים שלו. הייתי העד ה־14 והאחרון, למרות שלמיטב ידיעתי מספר הנפגעים היה גבוה יותר".
רגע לפני שהגיעה שעתו לעלות על דוכן העדים התקשרו למאיר מהפרקליטות. "פתאום הודיעו לי שחתמו על עסקת טיעון", הוא אומר בכעס. "התפרצתי על הפרקליט שהודיע לי. בסופו של דבר הפדופיל קיבל תשע שנות מאסר בפועל, שלוש שנים על תנאי ועוד 6,000 שקל קנס. שני האחרים הורשעו בעבירות קלות יותר. אחד מהם קיבל שנה בפועל, והשני, חצי שנה על תנאי. שניהם השתחררו אחרי המשפט, כי היו עצורים עד תום ההליכים. גם הפדופיל השתחרר בינתיים".
אתה יודע מה קרה איתם מאז?
"עקבתי קצת במשך זמן מה. בשלב מסוים פתאום ראיתי אחד מהם בקבוצת ווטסאפ שהייתי חבר בה. שני האחרים עברו דירה, ואני מקווה שמישהו פוקח עליהם עין".
מה היה מחיר העדות במשטרה?
"סבלתי מחרם לא רשמי וספגתי תגובות. יום אחד, כשיצאתי מעדות, ניגש איזה רב וניסה להניא אותי מהמשך העדות. 'אתה מכיר את אבא שלו', הוא אמר לי על הפדופיל. 'הוא נעבעך כזה. עברו שנים, הוא בחור מבוגר, מסכן, מה הוא כבר יכול לעשות? הוא לא כזה מסוכן'".
השתכנע?
"הוא אמר לי, 'אתה לא יודע, זה שמועות'. אמרתי לו, תגיד, בשבת בצהריים, כשאתה ישן, אתה יודע מה עושה הבן הקטן שלך? אני יודע. הרי זו בני־ברק. בשבת אחרי הצהריים רוב ההורים ישנים והילדים משוטטים בחוץ. כולם טרף קל. אמרתי לרב: כשאתה ישן, הבן שלך הולך לבית הכנסת שבו מתפלל הפדופיל. הייתי שם באיזו שבת, ראיתי אותו. 'אתה בטוח?' הוא נבהל. בטוח, אמרתי לו. אל תפקיר את הבן שלך. אני מעיד במשטרה כדי להציל את הנפגעים הבאים. כעבור כמה שנים חזרתי אל הרב הזה, וכל מה שהוא אמר זה, 'לא ידעתי שזה היה כל כך חמור'".
תשע שנים בחוץ
הסרט "ידיד נפש" מושתת בעצם על יומנים שכתב מאיר בזמן אמת ובהם תיאר את האירועים בגוף שלישי, כשהוא מכנה את עצמו מיילך, כאילו זה קורה לאדם אחר. רוב הסרט הוא בעצם אודישנים שעורך מאיר לשחקנים שאמורים לשחק אותו, כילד וכבחור צעיר, או את אחד הפדופילים. במהלך העבודה נפגשו הבמאיות ענת צוריה ("טהורה", "מקודשת", "סוררת", "השיעור") ובתה שירה קלרה וינטר עם יוצאים בשאלה בגילים שונים. כמעט כולם הכירו מקרוב את התופעה (ראו מסגרת). "הצוות היה המום", אומר מאיר. "הם לא האמינו שיש כל כך הרבה נפגעים".
דמות מרכזית נוספת בסרט היא זו של מאיר אפלבוים, שאמור לשחק את מאיר/מיילך בן ה־21. גם הוא מגלה מול המצלמה שנפגע והעיד במשטרה. "רק אחד למיליון הולך למשטרה", הוא אומר. בניגוד למאיר בר, שמאמין כי אפשר לתקן — הוא נראה פסימי. "אין טעם בטיפול בפדופיל פה, פדופיל שם", הוא אומר בסרט, "החברה כולה חולה".
הדיון הזה מתנהל בתוכי כבר שנים. אחרי שאני נתקל בעוד מקרה ומנסה לעזור, הייאוש גובר. ובכל זאת אני מאמין שאוורור הכביסה המטונפת עשוי לתקן. אם כולם יקראו את הסיפורים האלה ויצפו בתיעוד מסוגו של "ידיד נפש", אולי יתחולל שינוי. כאב הבטן, הזעזוע והזעם יכולים לשמש כמוטיבציה לפעולה.
"היו בעבודה על הסרט הרבה פצעים שהייתי צריך לסגור", מודה מאיר. "כמה שאתה מתכונן, זה עדיין קשה. אני זוכר את זה מהתקופה שהעדתי במשטרה, כשהרגשתי את אותה רדיפה. חשבתי על זה בצילומים, שזאת בעצם השליחות שלי. עברתי את מה שעברתי, אם אפשר בכלל לומר 'עברתי', ועכשיו אני עושה הכל כדי למנוע פגיעות בילדים אחרים".
מאיפה נולד החיבור עם ענת ושירה?
"הכרתי אותן מהסרט 'סוררת', ואחת הסיבות שרציתי לעבוד איתן זו ההרגשה שהן שותפות לשליחות שלי. הרי כל הסרטים של ענת עוסקים בדיכוי חברתי, בעיקר של נשים. גם ההסתכלות האמנותית שלהן ייחודית. היה ברור לנו שלא יראו אותי בוכה בסרט, כי אני לא מציג עמדה של קורבן אלא להפך, אני מישהו שמתגבר ומנסה לתקן את העולם".
היום מאיר מנסה לתקן מבחוץ את העולם שבו גדל. הוא נשוי ואב לשתי בנות ובן, שנולדו בזה אחר זה. "כשהייתי בפנים, הייתי נגד סגנון הילודה הזה", הוא צוחק. "הסתכלתי על אמא שלי, שבמשך 20 שנה רק הייתה בהיריון, ילדה, היניקה, הרתה שוב וחוזר חלילה. לא רציתי שנהיה גם כאלה. אבל עד שאתה מבין מי נגד מי, כבר יש לך שלושה ילדים".
עם אשתו התחתן בזכות אקט יוצא דופן במגזר, ובוודאי בחסידות אדוקה כמו זו שממנה יצא: שבירת שידוך. "בזמנו היה לי שֵם לא טוב, כי אני 'מסתובב עם הפושעים האלה', כאילו זה היה מבחירה", הוא אומר. "עם הזמן, הציעו לי שידוכים מדרגה פחותה. בסוף היה שידוך בבלגיה. הגעתי ומיד הבנתי שזה לא בשבילי. נתנו לי רבע שעה איתה. היא שאלה מה דעתי על הכותל, כי היא הייתה מאוד אנטי־ציונית, ואני דווקא חיבבתי את הכותל. התחיל ויכוח מר, אבל בבוקר הודיעו לנו שהשידוך סגור".
מה עבר לך בראש?
"שזה לא יקרה. בהתחלה סירבו לשמוע, אחר כך העבירו אותי מיועץ ליועץ. רק כשאיימתי להיעלם הם השתכנעו, אבל עדיין עברתי סוג של חרם. בסוף הביאו לי שידוך, מישהי כביכול פחות ראויה מבחינת ייחוס. הייתה בינינו שיחה ארוכה ועד היום, כבר 16 שנים וחצי — אנחנו ביחד".
הוא עדיין שומר שבת, ומכיוון שהוא צמחוני גם הכשרות נותרה. השאר תלוי ביום. את החברה שממנה נמלט הוא לא שונא, וכפרטים אין לו דבר נגד חרדים. להפך. ובכל זאת, הוא נלחם כדי לשנות. "כשאנחנו היינו בבית משפט, היו מעט מאוד סיפורים כאלה בחוץ", הוא אומר. "היום יש המון סיפורים שצפים ועולים. האינטרנט ובעיקר הווטסאפים משנים משהו. יש תהליך, יש התפתחות, אבל זה עוד בשוליים. יש קהילות שעדיין מגינות על תוקפים. זה הדבר הראשון שצריך להשתנות. אנחנו מדברים על הילדים שלכם, תשמרו עליהם, שלא יהיו מופקרים. אני יודע שזו אמירה קשה, אבל זו חברה שממש מזמינה פשע ואני יודע שממש עכשיו, כשאנחנו יושבים ומדברים, ילדים בשכונות החרדיות בארץ ובעולם ממשיכים להיפגע. את זה צריך לעצור". •
"אני מודה שאני בהדחקה"
השחקן אהרון טרייטל, בעצמו חרדי לשעבר שנפגע מינית בצעירותו, הסכים אחרי התלבטות לשחק את אחד הפדופילים שפגעו במאיר
שניים מתוך שלושת השחקנים המשתתפים ב"ידיד נפש" הם יוצאים בשאלה מתוך החברה החרדית, שכל אחד מהם מודה, במהלך הצילומים, כי נפגע מינית על ידי פדופילים.
אחד מהם הוא אהרון טרייטל, סטודנט שנה שלישית לקולנוע שכבר השתתף בכמה סרטים, ושלאחר התלבטויות רבות הסכים, באומץ לא מובן מאליו, לשחק בתפקיד אחד הפדופילים שפגעו במאיר.
"כשהאופציה עלתה, זה היה מבהיל", הוא אומר. "אבל חשוב לי לעשות גם תפקידים כאלה, גם מכיוון שיש לי שאיפות בתחום המשחק, וגם בגלל הסיפור האישי שלי. אני זוכר את עצמי כילד חרדי צעיר, שהסתובב לבד משועמם, ורווק בן 27 ראה אותי, גרם לי להכניס לו את היד למכנסיים ועוד. זה חזר על עצמו עוד פעם או פעמיים. במובנים רבים אני מודה שאני בהדחקה של הסיפור הזה, למרות שפתחתי אותו בפני פסיכולוגים. אז בעיניי זה לא סתם לשחק פדופיל. יש לזה ערך מוסף חברתי. ביקשתי להבין מוטיבציה, מאפיינים".
יש לך הסבר למספר הנפגעים הרב במגזר?
"אני מנסה לחשוב, מתוך האנשים שהתפללו איתי בבית כנסת, על כמה אני יודע בוודאות שהם פגעו במישהו — וזה אחוז לא פרופורציונלי מתוך מספר המתפללים. אני לא מדבר רק על פדופילים מבוגרים, אלא על נערים בני 15־16 שכופים את עצמם על נערים צעירים יותר. הבסיס לזה הוא כנראה הסגירות והחינוך. אין לך עם מי לדבר על התשוקות שלך, אין לך עם מי לפתוח. כשאתה בישיבה, בגיל 13, ובא בחור בשתיים בלילה ושואל: 'אכפת לך אם אכנס איתך למיטה?' הוא לא הומו ולא עושה מעשה אגרסיבי בעיניו. זה פשוט מישהו שמתמודד עם משהו שהוא לא יודע מה נפל עליו ומנסה לפלס דרך עם המיניות שלו. לא תמיד זה בא ממקום רע. כשאין דמות שתאמר שקורה כאן דבר מסוכן, זה יכול בקלות להתפתח לפדופיליה".
למרות החוויות שעבר, ועל אף שזה היה הטריגר ליציאה שלו בשאלה, טרייטל מסביר שאין בו כעס על החברה החרדית. "אולי זו תסמונת סטוקהולם", הוא אומר. "ברור שיש עבריינות מין בחברה החרדית, כנראה יותר מהחילונית, אבל אני חושב שהרבה אנשים שחוגגים על זה מונעים לעיתים משנאת חרדים. צריך להיזהר מזה, כדי לטפל בבעיה".
