ראשון 21 בינואר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
אביגיל עוזי
24 שעות • 30.08.2017
"לילדים האלה יש ידיעה שהם ביחד, ושהם שווים"
זה התחיל משלוש נשים שנפגשו לכוס קפה וחלמו ביחד, והיום זאת קהילה של אלפי אנשים ששולחים את הילדים שלהם לבתי הספר הדו־לשוניים ברחבי הארץ. ילדים יהודים, מוסלמים ונוצרים חוגגים את כל החגים, משחקים יחד בחצר ולומדים יחד את כל המקצועות. רק דבר אחד הם לא מבינים: "למה בעצם מבוגרים יהודים לא יודעים לדבר ערבית?"
יהודה שוחט | צילום: אביגיל עוזי

מתישהו במהלך השנה האחרונה הציעה מירב קליין־אשר לארגן שעת סיפור משותפת בבית הספר, עם אימא של חמדא. כשסיפרה על כך לבתה מאיה, שתתחיל מחר את כיתה ג', שאלה אותה הילדה: "מי מכן תספר בערבית ומי בעברית?" בזמן שאמהּ עוד הירהרה בתשובה, כבר המשיכה מאיה: "אני כבר יודעת. למה בעצם מבוגרים יהודים לא יודעים ערבית?"

 

עבור מירב השאלה הזו כשלעצמה היא ניצחון גדול. "המחשבה הזאת שלה, שזה לא טבעי ולא הגיוני, שזה דורש הסבר שמבוגרים יהודים לא דוברים ערבית, זה ניצחון", היא אומרת. "מבחינתה טבעי שכמו שכל הערבים יודעים עברית, כך כל היהודים צריכים לדעת ערבית". בסופו של דבר, אגב, את שעת הסיפור העבירה גם מירב בערבית, בעזרת הילדים.

 

בית הספר הדו־לשוני ביפו, שבו לומדת מאיה, אומץ על ידי עיריית תל־אביב לאחר מאבק ממושך. כיום הוא זוכה להצלחה מסחררת, כשהביקוש עולה משמעותית על ההיצע. חלק ניכר מתלמידי בית הספר משתייכים במקביל לקהילה המשותפת "יד ביד", שמפעילה גם בתי ספר נוספים ברחבי הארץ. לאחר חבלי לידה ממושכים וחשדנות הדדית זוכים בתי הספר דווקא בימים אלו, של קיטוב ושנאה, לעדנה בצד היהודי והערבי כאחד.

 

"למידה מאוד עמוקה"

 

צילום: שרון  צור
צילום: שרון צור

 

 

כיום ישנם בישראל שישה בתי ספר וגנים דו־לשוניים של "יד ביד": בגליל, בחיפה, ביפו, בירושלים, בוואדי ערה ובבית ברל. לומדים בהם כ־1,800 תלמידים, כשסביבם קהילות מבוגרים פעילות שבהן כ־8,000 איש ואישה. הרציונל מאחורי בניית הקהילות הוא להימנע מלהפיל את האחריות לקיום חברה משותפת על כתפיהן הרכות של הילדים, אלא להפוך גם את ההורים לחלק מהפרויקט. שני בתי ספר דו־לשוניים נוספים, בנווה שלום ובבאר־שבע, מופעלים על ידי עמותת "הגר".

 

"הכי מיוחד בעיניי שאין הרבה כאלה, בתי ספר יהודים־ערבים", אומרת מאיה קליין־אשר בת ה־9, שכבר מדברת גם ערבית באופן מרשים. "אני חושבת שילד שלא רוצה לבוא לבית ספר כזה, זו זכותו אבל הוא מפסיד. זה בית ספר מאוד כיפי, וחוגגים בו את החגים של כל הדתות". גם אליס חדד תפתח היום את שנתה השלישית בבית הספר ביפו, וניכר עליה שהיא מאושרת. עבורה, כל הקהילה היא כמו משפחה. "יש לי שם מלא חברות, ערביות ויהודיות, ואנחנו ישנות אחת אצל השנייה", היא אומרת. "איילה, ספיא, אלנה. אנחנו משחקות ביחד, מציירות וגם לומדות: עברית, ערבית, הנדסה, חשבון ומדעים".

 

נג'יב, אביה של אליס, פעיל מאוד בכל מה שנוגע לחיים המשותפים בכלל, ולקהילת "יד ביד" בפרט. "הקהילה התחילה משלוש נשים שישבו ביחד על כוס קפה, ורצו קהילה דומה לזו שבירושלים", הוא אומר. "התחלנו מעשרה אנשים, ועכשיו אנחנו כבר יותר מ־500 משפחות. היו שני גנים, ועכשיו יש כבר חמישה. המודל הוא שבכל כיתה יש שתי מורות, ערבייה ויהודייה, וכל אחת מלמדת בשפה שלה. התלמידים מעורבים — יהודים, מוסלמים ונוצרים".

 

איך משפיעים הלימודים המשותפים על הילדים?

 

"לילדים כיף ביחד. ראשית, כל אחד יודע את השפה של השני. יודעים את כל המנהגים, כל החגים. משתתפים אחד באירועים של השני. מקיימים אירועים משותפים, כריסמס, חנוכה, חג הקורבן. השנה, באירוע שבירת צום, היינו 600 איש. יש הרבה כבוד הדדי, ולמשל השנה החלטנו שלא נשלח את הילדים לבית הספר ב־1 בספטמבר, כי זה חג הקורבן".

 

מירב, אמהּ של מאיה, היא ממייסדות הקהילה ביפו. "בעיניי, הלמידה הכי משמעותית היא העובדה שלומדים ביחד בבית ספר, למרות השיוך לקבוצות עם זהות שונה, לאומיות שונה, שפה שונה ודתות שונות", היא אומרת. "בסופו של דבר, מעבר לשיוך השונה, שאר הדברים הם אותו דבר: הם ילדים שאוהבים לשחק ואוהבים ללמוד. יש להם מה לעשות אחד עם השני, בלי שום קשר לשייכות הלאומית או הדתית. זאת למידה מאוד עמוקה".

 

מירב עצמה היא בוגרת של בית ספר ייחודי כזה, ואף מהפכני, רק לא בישראל. "למדתי שנתיים בבית הספר הראשון באפריקה שלמדו בו ביחד שחורים ולבנים", היא מספרת. "זה הותיר עליי חותם. בעיניי, יש לזה עוד יותר משמעות כשמדובר בקבוצות שנתפסות ככאלה שבסכסוך. לילדים האלה יש ידיעה שהם ביחד, והם שווים ומגיעות להם זכויות שוות, והחגים שלהם מכובדים באותה מידה, והרגשות הלאומיים שלהם מכובדים באותה מידה, למרות שבסביבה החיצונית יש מתח מתמיד בין הקבוצות. זה חלק מהכיף בחיים בבועה, שבעיניי היא בועה טובה".

 

תחילת הדרך, מספרים מירב ונג'יב, הייתה מורכבת. "בהתחלה היו אומרים אצלנו שהמוסד רוצה לגדל ככה ילדים, שיוכלו להשתמש בהם", מספר נג'יב. "על הערבים אמרו שהם משתפי פעולה. אבל כשראו והבינו איך אנחנו עובדים על הזהות, נרגעו. הגישה אצלנו היא שמה שמבדיל בינינו זה מה שמייחד אותנו. אנחנו לוקחים את השונות והופכים אותה לייחודיות".

 

"מבחינת הילדים זה טבעי"

 

השבועות האחרונים ביפו, ובמגזר הערבי בכלל, היו מתוחים במיוחד. מה קורה בקהילות המשותפות בימים כאלה, אני תוהה. האם יש לחיים המשותפים השפעה גם כשהסכסוך מרים שוב ראש? "הקהילה שלנו מאוד מגובשת", מבהיר נג'יב. "אנחנו מכירים לא יום ולא יומיים. מתיחות כמו זו שהייתה עכשיו ביפו מתרחשת לפעמים. אז אנחנו נפגשים, מדברים על זה. בוררים רגשות. אנחנו לא מוצאים פתרונות, כי זה מעלינו, אבל אנחנו מדברים על הרגשות שלנו, מנחמים אחד את השני. אפילו בימים הלאומיים; יום הזיכרון, יום העצמאות, יום הנכבה. עושים מפגשים, מדברים. הקהילה שלנו מבוססת על כבוד הדדי, וזה הדבר הכי חשוב לנו. שכל אחד יחזק את השני כמו שהוא, בלי לנסות לשנות אותו".

 

היעד, בסופו של דבר, הוא לא להסתפק בקהילה אלא לשנות גם את המציאות כאן?

 

"המטרה שלנו היא קודם כל לשנות תודעה. לגדל את הילדים על סבלנות, על סובלנות, על קבלת האחר. אנחנו מקווים גם לגדול. בית הספר מקבל כל אחד, לא רק מהקהילה שלנו, אבל בגלל שקהילת 'יד ביד' הכי גדולה שם, אתה רואה את ההשפעה על הילדים שלא קשורים לקהילה. הם רוצים לבוא לאירועים משותפים, רוצים את הקרבה הזאת".

 

מירב מספרת שגם בנה גדל בבית ספר משותף ליהודים וערבים, ורק בכיתה ג' הבין שזה מיוחד. "נאלצנו לספר לו שלא בכל בתי הספר יש יהודים וערבים ביחד", היא צוחקת. "מבחינתם זה כל כך טבעי ומובן מאליו. הילדים מבינים את מה שהמבוגרים שוכחים, או ממאנים להבין. אנחנו יוצרים דרמה גדולה במקום שבו אפשר לבנות חיים פשוטים ביחד. אני חושבת שההבנה על מה זה שוויון בין בני אדם מגיעה יותר רחוק מהעניין היהודי־ערבי. הצלחנו לייצר בית ספר שאין בו מערכת סינון, וזה מייצר מורכבויות אחרות: הגיוון הסוציו־אקונומי ביפו הוא מיוחד, לא פחות מעניין היהודים והערבים, ואולי יותר. זה אחד האתגרים של יפו, הוא לפתחנו ואנחנו מתמודדים איתו, יחד עם המנהלת החדשה והנפלאה שלנו, שרון מלכי".

 

בינתיים ליד בית הספר "גשר על הוואדי" בכפר קרע שבוואדי ערה נפגשים עומרי רומח ובתו גוני עם שורוק מסרוואה ובנה אדם. שני הילדים עולים לכיתה ו' ומכירים היטב. "הגענו בכלל לא מסיבות אידיאולוגיות", מודה עומרי. "החלטנו שגוני תעזוב את הגן הקודם שלה, והגענו ל'גשר על הוואדי'. ההתאקלמות של גוני שם, עוד בגן, הייתה ממש מיידית. בעיניי, נוצרה כאן שכנות אמיתית. המפגש שלי עם משפחה ערבית בבית הספר, בסופר או בקופת חולים, בכל מקום בעצם, הופך לפחות זר, פחות מנוכר. אנחנו לומדים לקבל ולהעריך את הצד השני".

 

שורוק, שגם בנה הקטן כמיל לומד בבית הספר, פעילה מאוד למען חיים משותפים. "בית הספר נתפס גם ביישוב כשונה ומיוחד, בכך שהוא מעצים את הילדים", היא אומרת. "אני רואה את ההשפעה של הילדים שלי על קרובי המשפחה בדעות, בקבלת האחר. לילדים שלי מאוד חשוב להביע את העמדה שלהם גם במשפחה. בשורה התחתונה, אפשר לראות שהדרישה לבית הספר מאוד גבוהה, וזה הסימן הכי משמעותי להצלחה".

 

בנה של שורוק, אדם, שגם הצטרף לשבט הצופים ביישוב חריש, מצטרף: "אני מרגיש שאני מכיר בזכות בית הספר יותר טוב את השכנים מהיישובים היהודיים. ערבים ויהודים משחקים ביחד, ערבים מדברים עברית, יהודים מדברים ערבית. זה חשוב, כי שלום עושים ביחד. אולי אם יהיו יותר בתי ספר כאלה, יהיה שלום בין ערבים ליהודים. בזכות זה שמכירים אחד את השני". •

 


פרסום ראשון: 30.08.17 , 19:53