שלישי 11 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 31.08.2017
    "שרון ראה הכל דרך כוונות הרובה. הגשתי נגדו 24 תלונות לרמטכ"ל, אבל דדו פחד ממנו"
    אלוף (מילש') יצחק פונדק, שנפטר השבוע בגיל 104, השתתף בהרבה מאוד קרבות, ולא רק מול האויב. כבר בתחילת שנות ה־70 יצא נגד הרג מחבלים מנוטרלים, והעימות שלו עם אריאל שרון סביב הפעלתה של יחידת "זיקית" הסודית בעזה כמעט הסתיים בחילופי מהלומות. וגם לפני חודשיים, כשנפגש עם כתב "ידיעות אחרונות", הוא היה רושף כתמיד. ראיון פרידה מהאיש שלא שכח כלום. לאף אחד
    רונן ברגמן

    בשעת בוקר מוקדמת, ב־13 באפריל השנה, הגיעו כמה כלי רכב צבאיים לביתו של אלוף (מיל') יצחק פונדק בכפר יונה. המלווים נהגו בו בכבוד רב ובזהירות, משל היו משנעים מטען שביר במיוחד, ולא בכדי: חודשיים אחר כך, ב־14 ביוני, מלאו לפונדק 104.

     

    מקבל בגיל 100 מהרמטכ"ל בני גנץ את דרגת האלוף שהובטחה לו ב־1954 צילום: דוד רובינגר
    מקבל בגיל 100 מהרמטכ"ל בני גנץ את דרגת האלוף שהובטחה לו ב־1954 צילום: דוד רובינגר

     

    השיירה הגיעה לאסוף את פונדק במצוות הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שכינס בדרום את פורום המטה הכללי כדי לשחזר את אחד מקרבות מלחמת העצמאות. פונדק, מגיבורי אותה מלחמה, פיקד אז על גדוד 53 של חטיבת גבעתי ההיסטורית. זה היה רגע מרגש: האיש שנולד עוד לפני מלחמת העולם הראשונה מוסר עדות נדירה, בהירה ומפורטת על קרבות תש"ח לאלופי המטכ"ל שנולדו שנות דור לאחר מכן.

     

    פונדק בא לשחזר את הקרבות על משלט עיבדיס, כ־2 ק"מ צפון־מזרחית לקיבוץ נגבה, שהתרחשו בין 7 ו־8 ביולי 1948 בין חיילי גבעתי לבין הצבא המצרי. "הדברים היו אחרי ההפוגה הראשונה, כשהמצרים מנסים לכבוש את נגבה", שיחזר פונדק באוזניי את שהרצה למטכ"ל. "יצאתי לביקור בנגבה לפגוש את הלוחמים ולבדוק אם הכל מוכן לחידוש הקרבות, שידענו שיגיע. בדרך חזרה התחילו לירות עליי אש תופת. המח"ט שמעון אבידן הורה לי לתקוף את נגבה בלילה ולכבוש אותה. הטלתי את המשימה על שתי מחלקות מנגבה, שכינו את עצמן 'חולדות נגבה'. הן החלו לתקוף את המתחם, שגדוד מצרי כבר היה מחופר בו עם מצבור נשק גדול. המצרים הופתעו וה'חולדות' שלנו כבשו את המקום, אבל בבוקר החלה התקפת הנגד המצרית. כל היום נמשכו ההתקפות הקשות שלהם, בסיוע תותחים ומטוסים, אבל אנחנו נותרנו במקומנו".

     

    פונדק סיפר לאלופים על הרגע שבו הבין שהקרב הוכרע לטובת הגדוד: "המפקדים המצרים ניהלו את הקרב עם משרוקיות. שריקה אחת – לקום ולהתארגן. שריקה שנייה – להסתער. בשלב מסוים ראיתי שהמצרים מצייתים לשריקה הראשונה, אבל במקום להסתער הם או נופלים שוב על הקרקע או נסוגים אחורנית". בקרב ההוא, סיכם פונדק באנחה כבדה, נהרגו 25 מחיילי גבעתי.

     

     

    אחרי ההרצאה שלח פונדק לרב־אלוף איזנקוט את ספרו "חמש משימות", אותו הקדיש לאביו שלמה בן מאנס פונדיק, ששירת שבע שנים בצבא הרוסי ואף לחם ב־1905 תחת פיקודו של טרומפלדור במלחמת רוסיה־יפן. "מאבי ירשתי את התכונה לשאת ראשי בגאווה ולהשיב מנה אחת אפיים לכל תוקף", כתב. הרמטכ"ל השיב לו: "אבקש להביע את הערכתי על תרומתך ארוכת השנים לביטחון המדינה. בעשייתך כחלק מארגון 'ההגנה', בשורות צה"ל ובשירות הציבורי תרמת לביסוס איתנותה של מדינת ישראל ולעיצובה בשנותיה הראשונות".

     

    ביום ראשון השבוע התקשר אליי עזי פרל, מראשי ארגון הגימלאים של משרד הביטחון, שלקח על עצמו כמשימה אישית לסעוד ולדאוג לכמה מבכירי מערכת הביטחון לשעבר. המבוגר שב"קליינטים" של פרל היה פונדק. פרל הודיע שפונדק נפטר בלילה ושהוא מדבר מלשכת ראש אגף כוח אדם במטכ"ל, שם טורחים על הכנת הלוויה. היא נערכה ביום שלמחרת, בניצנים, שם ביקש פונדק להיקבר לצד 30 מלוחמיו שנפלו בקרבות באזור ולצד רעייתו מאשה; אותה ניצנים שהוא, פונדק, בצעד אמיץ, התנצל לימים בפני תושביה ומגיניה על שנאלצו להיכנע לפולש המצרי "גם בגלל טעויות שאני עשיתי".

     

    בהספד לפונדק נזכר מפקד זרוע היבשה, האלוף קובי ברק, בהרצאה שלו בעיבדיס: "האלוף פונדק, על 104 שנותיו, היה רלוונטי, עכשווי, חד ונוקב. הוא היה מחויב כולו לרעיון, לשליחות, לערך ולצבא ההגנה לישראל. ללא התרפקות וגעגוע אל העבר, כל דיבורו, דגשיו ועצותיו היו צופי פני עתיד. עשרות שנים לאחר שחרורו הרשמי נשאר פונדק חייל ומפקד בכל רמ"ח איבריו. אני מצדיע לך. נוח על משכבך, לוחם".

     

    לא פוצי־מוצי

     

    פונדק היה איש יוצא דופן. לא רק בגלל נכונותו, הנדירה כל כך במקומותינו, להודות בטעויותיו שלו, לא רק משום שהגיע לגיל מופלג כל כך, ובמצב טוב כל כך, ולא רק בזכות מגוון התפקידים שבהם נשא לאורך מסלול חייו המפותל. לפני כחודשיים הגעתי לפגישה ארוכה עימו, הראיון האחרון לספר על תולדות קהילת המודיעין שאני כותב. הייתי בטוח שאפגוש זקן מיושב ורגוע, שמח בחלקו על שקיבל בגיל 100, בשנת 2013, את דרגת האלוף שהובטחה לו עוד ב־1954.

    הרצאתו של פונדק בפני פורום מטכ"ל, אפריל 2017 . סיפר לאלופים על הניצחון של "חולדות נגבה"
    הרצאתו של פונדק בפני פורום מטכ"ל, אפריל 2017 . סיפר לאלופים על הניצחון של "חולדות נגבה"

     

    טעיתי. "אני לא פוצי־מוצי", אמר לי פונדק בחיוך. במהלך השיחה הוא הוכיח כי יכולתו להביט נכוחה בחיים, במציאות ובהיסטוריה, רוח הלחימה וההתעקשות על מה שנראה לו עקרונות בסיסיים של כבוד וערכים הומניים, לצד חוסר צניעות באשר לתרומתו שלו להיסטוריה – הכל מפעם בו כאילו היה ינוקא רך בשנים. "אתמול חזרתי הביתה ב־11 בלילה אחרי שנשאתי את ההרצאה ה־687 שלי", אמר פונדק בגאווה על סדרת ההרצאות שהוא נותן בחינם לכל מי שמוכן לשמוע.

     

    הוא נולד בשנת 1913 בעיירה סמיאטיץ בפולין, בקרבת ביאליסטוק. ב־1933 נפרד ממשפחתו (שרובה נספה מאוחר יותר בשואה – "שם אלוהים מת מבחינתי"), ועלה לישראל על סיפונה של אונייה איטלקית. פונדק הצטרף מיד להגנה והתקדם שם בסולם התפקידים והדרגות. "אתה רואה את זה?" הציג בפניי נבוט שהוא שומר בביתו בכפר יונה, אחד מאין ספור מוצגים שהופכים את הבית למעין מוזיאון, "עם זה הרגתי ב־1936 ערבי שניסה לפגוע בי בפרדס", סיפר. הוא דיווח על האירוע לאחראי עליו בהגנה ושאל אותו מה לעשות. "תהרוג עוד ערבי", השיב לו מפקדו. גם סיפוריו על המשך הקריירה שלו מתארים קרבות עקובים מדם והרבה הרג.

     

    כשהייתי תלמיד בית ספר יסודי בקריית־ביאליק, בטיול שנתי להר הכרמל, הגיע פונדק להרצות לנו. הוא סיפר שבקיץ 1942, כאשר שימש מפקד קורס מכ"ים של ההגנה בשפיה, הגיע לפתע לביקור חשאי ישראל גלילי, ממפקדי ההגנה ולימים ראש המטה הארצי של הארגון ושר בממשלת ישראל. "הוא התעניין מאוד במה שאנחנו עושים, עבר כיתה־כיתה, ביקר באימונים, שמע את הסיפורים האישיים של הלוחמים". זה היה חריג מאוד והותיר אצל פונדק את התחושה כי "יש סוד גדול מאחורי הביקור הזה".

     

     

    כעבור כמה שעות לקח אותו גלילי הצידה והשניים פתחו בצעדה בשבילים ההרריים. בשלב מסוים שאל אותו גלילי אם הוא מכיר את פרשת "מוסא דאג", ההר שעליו התבצרו ב־1915 אלפי ארמנים כדי להגן על עצמם מרצח העם שביצעו בהם הטורקים. אז, בפעם הראשונה, שמע פונדק על תוכנית "מצדה על הכרמל" שעליה שקד גלילי באותם ימים יחד עם הבריטים. החשש היה שהכוחות הגרמנים, שהתקדמו לכיוון מצרים, יגיעו לשערי ארץ ישראל ויכבשו אותה מידי הבריטים. על פי התוכנית, במקרה כזה ירוכזו כל יהודי פלסטינה על הכרמל וינהלו משם את קרב ההגנה האחרון מול הנאצים והערבים, "שבוודאי יצטרפו אליהם".

     

    ימים ספורים לאחר מכן החל פונדק לרכז את ההכנות בשטח לקראת יישום התוכנית. "הנה, תראו כאן", לקח אותנו התלמידים, מרחק צעדה של כמה מאות מטרים, וחשף בפנינו בונקר שהוכן לקראת יום הדין. "משלוחים של נשק בכמות ואיכות שלא ראינו עד אותו זמן החלו להגיע", סיפר. אבל זמן קצר אחרי סיום הקורס התברר כי הצבא הבריטי הדף את "קורפוס אפריקה" של רומל במדבר המערבי, ואין צורך עוד ב"תוכנית מצדה".

     

    בנובמבר 1947 מונה פונדק למפקד גדוד 53, שהפך עם הקמת צה"ל לחלק מחטיבת גבעתי. בפקודת היום שלו מ־15 ביוני 1948, בהפוגה הראשונה של מלחמת השחרור, כתב פונדק: "הפסקת האש לאחר חודשי לחימה בהם נחלנו ניצחונות רבים, כבשנו מאות מכפרי האויב ונפלו ערים גדולות בידינו מוכיחה כי בשורות האויב התערער האמון בניצחון מהיר על מדינת ישראל... הגדוד לחם וביצע משימות קרב רבות: פלוג'ה, מדר, קטרה, קרבות ניצנים משטרת עיראק סווידאן, ובכל הפעולות האלה ידעו אנשי הגדוד לצאת בכבוד".

     

    המילים "לצאת בכבוד" מרמזות על המחיר הנורא ששילם הגדוד ועל כך שלא בכל הקרבות ניצח. "איבדתי 150 לוחמים במלחמה ההיא", סיפר לי פונדק, "וכל אחד מהם כואב לי ונותר ככוויה בנשמתי". כאבה לו במיוחד הכניעה של ניצנים לצבא המצרי. "לא עשיתי מספיק ללחוץ ולוודא שיוזרמו עוד כוחות להגן על המקום", הוא אומר. אחרי הכניעה כתב קצין התרבות של החטיבה, הפרטיזן עטור ההילה אבא קובנר: "לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות". אך פונדק טען כי קובנר היה "פוליטרוק שבגלל שהיה מהשומר הצעיר לא דאג מספיק לאנשי הקיבוץ, שהיו מתנועת הנוער הציוני".

     

    כוויה קשה נוספת בנשמתו היה אירוע של ירי דו־צדדי ב־13 במארס 1948, שבו הרג הגדוד של פונדק בשוגג שבעה חיילי צה"ל, ("שלושה מהם בנים יחידים") ופצע עוד 12. פונדק דאג להגיע אחר כך למשפחות שלהם, "לספר להם בדיוק איך קרה הדבר הנורא ההוא". הם לא דרשו ממנו להתפטר, לכן המשיך בקריירה הצבאית שלו, "אבל מאז הפכו שערותיי לבנות".

     

    הצעה שקשה לסרב לה

     

    ב־1954, לאחר מינויו למפקד הראשון של גייסות השריון, הודיע לו הרמטכ"ל משה דיין: "הנך מוצב בתפקיד המחייב לפי תקן אלוף ותהיה זכאי לעלות לדרגה זאת מיום 1.7.54". אך כעבור זמן קצר התברר שיש בעיות. שר הביטחון פנחס לבון כתב לדיין: "בסיכומו של הדיון שקיימנו בקשר להענקת דרגת אלוף למספר קצינים בכירים בצה"ל, באתי לכלל מסקנה כי אין להעניק דרגה זו לאיש במשך השנה הבאה. בתוך מועד זה נשוב ונעיין בכך". לסקוב, שמונה לרמטכ"ל במקום דיין ("ובן־גוריון אהב אותו מאוד, בעיקר כי הוא תמיד התלבש יפה"), סירב גם הוא לקיים את ההבטחה, ופונדק פרש מצה"ל.

     

    הוא יצא ללימודי מינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק ועבד במשלחת הרכש של משרד הביטחון, שימש כמשנה למנכ"ל משרד העבודה, היה ממקימי ערד וכיהן כשגריר ישראל בטנגניקה וזנזיבר (טנזניה של היום), עד שב־1971 הזעיק אותו אליו שר הביטחון משה דיין וביקש באופן "שלא ניתן היה לסרב" למנותו לתפקיד מושל רצועת עזה וצפון סיני והאחראי על המינהל האזרחי. "הוא ידע שאני האיש הנכון לבצע את המשימה. שאלתי אותו על סידורי הביטחון של התנועה בעזה. דיין אמר שלנהג במכונית שהקצה לי יש נשק, וזה יספיק. נכנסנו למכונית ויצאנו לדרך. בכניסה לעזה הנהג עוצר בצד ומפרק את דגל ישראל מהמכונית. אמרתי לו שזה מעכשיו יהיה הפוך: אם הוא רוצה לפרק את הדגל, זה יהיה רק ביציאה מעזה ולא בכניסה אליה. אנחנו ניכנס בראש מורם, כמפקדים של האזור. צדקתי בגישה הזו: רק פעם אחת הייתי בסכנת חיים אמיתית".

    שרון כאלוף פיקוד הדרום. "אתה שקרן, רמאי ומנוול"
    שרון כאלוף פיקוד הדרום. "אתה שקרן, רמאי ומנוול"

     

    פונדק סבר כי בטרור הפלסטיני שהשתולל ברצועה יש להילחם על ידי שיפור משמעותי בתנאי החיים העלובים של האוכלוסייה. אך אלוף הפיקוד הכל יכול, אריאל שרון, טען שאין עם מי לדבר, וכי יש להגיב על השימוש בטרור בעוצמה רבה.

     

    "צחצוח חרבות ומעשי הרג לשמם, לא יכלו להביא אותנו לשום מקום, חוץ מאשר לאינתיפאדה", אמר לי פונדק בפגישה. "שרון ראה הכל דרך כוונות הרובה, והאזרחים ממש לא עניינו אותו. כל הזמן הוא חיפש את מי להרוג".

     

    חוליות טרור פלסטיניות פעלו אז ברצועה. אתה לא חושב שהיה צריך לפעול נגדן?

     

    "צריך, השאלה איך. שמעתי את שרון אומר לקצינים שלו: 'מי שיהרוג מחבל יקבל בקבוק שמפניה, ומי שיפצע מחבל – יקבל בקבוק גזוז'. אמרתי, ריבונו של עולם, איזה מדיניות היא זו? מי מדבר ככה? הרי אם לא ניתן להם מעט רווחה, מעט שגשוג כלכלי, הם יפנו כולם לדרך הטרור".

     

    בין פונדק ושרון ניצתה מלחמה קשה. "הגשתי נגדו 24 תלונות לרמטכ"ל בגלל שהוא התעמר באוכלוסייה המקומית", סיפר לי פונדק, "אבל "דדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) פחד ממנו". כדי להפריד בין הניצים הכפיף דיין בשלב מסוים את המינהל האזרחי של פונדק לפיקוד המרכז שבפיקודו של רחבעם זאבי (גנדי), למרות שלא היה שום קשר גיאוגרפי בין השניים.

     

    העימות הגדול ביותר בין שרון ופונדק היה סביב "זיקית", היחידה הסודית של חיילים מחופשים לטרוריסטים, בפיקודו של מאיר דגן, ששרון הפעיל בלב עזה כחלק מסיירת רימון. פונדק סיפר שקרא באחד מהדו"חות של רימון כי מבוקש נהרג אחרי שנלכד ופורק מנשקו. "אמרתי לאחד הקצינים שאם מסמך כזה יגיע לצלב האדום, הוא יגרום לשערורייה בינלאומית. הלה השיב: 'אז מה הבעיה? השמד את המסמך'". פונדק הגיע עם הסיפור הזה לאלוף שרון, וכשזה סירב לחקור את העניין אמר לו פונדק: "אתה שקרן, רמאי ומנוול". שרון, כך טען פונדק, קם והרים את ידו לסטור לו, אבל פונדק לא נבהל: "אם תמשיך אני אשבור לך את העצמות, פה במשרד שלך". שרון התיישב. פונדק הצדיע ואמר: "עכשיו אני יודע שאתה גם מוג לב כי פחדת לסטור לי", ויצא מהחדר בטריקת דלת מהדהדת.

     

    יום אחד שמע פונדק כי מבצע של "רימון" למעצר מבוקש הסתיים במותו של האיש, והורה להעמיד לדין את סגנו של דגן, סרן שמואל פז. במשפט התברר כי פז ירה מרחוק במבוקש שהיה חמוש ברובה והוא נפל. פז התקדם לעברו כשהוא ממשיך לירות שוב ושוב, מוודא שהמחבל מת. דגן אמר לי במסגרת הראיונות לספר: "ומה בדיוק אתה רוצה שהוא יעשה? הרי העובדה שהאיש נפל לא אומרת שהוא לא עושה הצגה או רק נפצע ויפתח באש לעברנו. אין דרך אחרת להתנהל בסיטואציה כזו". פז זוכה מחמת הספק לאחר שהאלוף שרון דאג להביא שורת עדים, לרבות הקצח"ר רפאל איתן, שיעידו כי לא הייתה ברירה אחרת.

     

    פז הגיב לדברים: "בכל פעם שמישהו נהרג במבצע שלנו, פונדק היה מיד מדווח על זה ועושה עניינים. קצת מזכיר את 'שוברים שתיקה' של היום, אבל מתוך הצבא. זה הגיע לכדי כך שאפילו אני, עבדך הנאמן, הייתי צריך לעמוד למשפט על זה שהרגתי איזשהו מחבל. הוא ברוב חוצפתו אמר לי: 'תשמע, פז, בוא תודה שהרגת אותו ואני אוציא אותך בזול'. כמובן שסירבתי. אמרתי לו: 'פונדק, אני מוותר על הטובות שלך. לא עשיתי שום דבר'. פונדק טען לאחר מכן שזה ירי אסור. הוא החליט לעשות מזה קייס ולהראות שאריק מפעיל יחידת הרג בלתי־חוקית ברצועה שקוראים לה סיירת רימון. הוא דאג שבני המשפחה יגישו תלונה למינהל האזרחי ושיוגש נגדי כתב אישום לבית הדין הצבאי. כמובן שיצאתי זכאי".

     

    פצע בן 60 שנה

     

    בשיחתנו טען פונדק כי הלחץ הכבד שלו הוא שהביא בסופו של דבר לסיום תפקידו של שרון כאלוף הפיקוד על ידי דיין. ב־1973 סיים פונדק את תפקידו ברצועה והשתחרר מצה"ל. הוא שימש כשגריר ישראל בגואטמלה ואל־סלוודור, מתאם פעולות הממשלה בגליל, שליח הסוכנות היהודית לארגנטינה ותפקידים ציבוריים נוספים. אך עניין דרגת האלוף הוסיף להציק לו.

     

    "בשנת 2013 התגשמו חלומות רבים שלי", סיפר. "בחודש יוני התייצב בביתי עו"ד צבי מיתר ובישר לי שהחליט לערוך לכבודי מסיבת יום הולדת 100. באירוע סיפר לי ברוך לוי, יו"ר ארגון 'צוות', שהחליט לפנות לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון ולרמטכ"ל בני גנץ, ולבקש מהם להעניק לי את דרגת האלוף. ב־20 באוגוסט 2013 הוענקה לי הדרגה הנכספת". בחוברת מיוחדת שהוציא דובר צה"ל לרגל האירוע כתב פונדק ליעלון וגנץ: "תבורכו ותשתבחו. ריפאתם בליבי פצע שכאב במשך 60 שנה". בטקס אמר יעלון: "כשהרמטכ"ל בא עם השאלה לגבי הענקת האלוף ליצחק, היה רגע של התרגשות, כי זו ההיסטוריה שהתחנכנו עליה. הבנו שיש פה הזדמנות לעשות צדק היסטורי".

     

    פונדק דיבר בפגישתנו על חוויותיו הרבות ועל האירועים ההיסטוריים להם היה עד ושותף, אבל כל העת חזר לאותן שנים ברצועת עזה ולעימות עם שרון. "ביצעתי שיטת ממשל שראתה בפלסטינים בני אדם, שחובתנו לדאוג לפרנסתם, לחינוכם ולבריאותם מחד גיסא, ולהעניש את הפורעים שבהם מאידך גיסא. הקמתי 40 מרכזים קהילתיים, דאגתי ליתומים, הרחבתי בתי ספר ומרפאות. חיידר עבד אל־שאפי ערך לכבודי טקס פרידה שנמשך שעות ארוכות. הוא גם הפקיד בידיי את האזהרה לראש הממשלה גולדה מאיר: או שתתנו לנו תנאי חיים שווים לשלכם, או שתצאו מפה, או שננצח אתכם באמצעות המיטה".

     

    עדותו של פונדק, על אף גילו, נוקבת ובהירה. היא מעלה תהיות: האם אי־אפשר היה אחרת? לו הייתה דרכו של פונדק מנצחת, ולא זו של שרון, האם היינו נמצאים היום מול עזה אחרת, שונה, לא כזו הנשלטת בידי תנועה ג'יהאדיסטית רצחנית?

     

    גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל, מסר בתגובה לטענותיו של פונדק: "מדובר בגיבוב של שקרים ופנטזיות מפי אדם, שהישגו הבולט ביותר הוא הגיל המופלג אליו הגיע".

     

    ronen@ronenbergman.com

     

     


    פרסום ראשון: 31.08.17 , 16:36