רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ימיני
    המוסף לשבת • 31.08.2017
    פסק-דין נאור
    בן–דרור ימיני

    פסל זהב בדמותה של מרים נאור הוצב ביום חמישי בבוקר מול היכל בית המשפט העליון בירושלים. זו הייתה מחאה על הפסיקה בעניין הרחקת מסתננים שפורסמה השבוע. הפעם, לפחות הפעם, מדובר בטעות. בניגוד לרושם שיצרו הפוליטיקאים, מדובר באחד מפסקי הדין המרוסנים ביותר.

     

    זה לגיטימי לחלוטין לבקר החלטות שיפוטיות. עשיתי זאת בעצמי שוב ושוב. אבל בלי קשר לפסק הדין, שרת המשפטים, איילת שקד, טעתה כאשר יצרה סתירה בין ציונות לבין זכויות אדם או הומניזם. אין סתירה. הציונות היא פועל יוצא, בין השאר, של הכרה בינלאומית בזכות ההגדרה העצמית. הציונות היא הומניזם, משום שהיא מפעל הצלה. היא העניקה זכויות בסיסיות ליהודים משוללי זכויות ונרדפים. עשרות מדינות קמו במאה השנים האחרונות משום שזכויות אדם כוללות את הזכות של קהילת אנשים, שיש להם אתוס או בסיס משותפים, לריבונות. אין גם סתירה בין הזכות הלאומית, שעליה רצתה שקד להגן, ובצדק, לבין זכויות אדם אוניברסליות. להפך. הזכות להגדרה עצמית, מאז 14 הנקודות של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון, לאחר מלחמת העולם הראשונה, היא זכות יסוד אוניברסלית. המצב הקודם, הרב־לאומי, הרב־אתני, היה מצב אימפריאלי. לאומיות היא חופש ושחרור.

     

    שקד טעתה פעם נוספת. משום שהנשיאה, מרים נאור, שכתבה את עיקר פסק הדין, דחתה אחת לאחת את טענות ארגוני הזכויות. היא קבעה שאין צורך בהסכמה של מסתנן כדי להרחיק אותו מישראל למדינה שלישית; היא קבעה שהמדינה השלישית שאליה מורחקים המסתננים היא "מדינה בטוחה"; היא קבעה שאין לפסול את ההסכם עם המדינה השלישית למרות שהוא חשאי; היא דחתה את טענות ארגוני הזכויות על פגיעה במגורשים; היא שללה את דרישת ארגוני הזכויות לפיקוח חיצוני על ההסכם; והיא גם לא שללה את זכותה של המדינה להחזיק מסתננים במשמורת, גם יותר מ־60 יום, כדי לאלץ אותם לעזוב את ישראל.

     

    הדבר היחידי שעשה בג"ץ, ההגבלה למשמורת של 60 יום לצורך הרחקה למדינה הספציפית, הוא פועל יוצא גם של החוק הישראלי וגם של ההסכם בין ישראל לבין אותה מדינה שלישית שלא מוזכרת בשמה. אם ישראל עצמה חתומה על הסכם השולל גירוש, מה לנו, ובעיקר לשרה שקד, כי נלין על בג"ץ? בסעיף 124 לפסק הדין קובעת הנשיאה נאור: "ככל שיאותר מתווה חלופי להרחקה שאינו כרוך בהסכמתו של השוהה, הוא מחויב לשתף פעולה באופן מלא עם ההרחקה – ואם לא יעשה כן, יהיו רשאים המשיבים להחזיקו במשמורת לצורך הרחקתו אף מעבר ל־60 ימים". כלומר, אין שום צורך לשנות את החוק. צריך לשנות את ההסכם עם המדינה השלישית. זה לא בג"ץ שמונע גירוש, זה ההסכם.

     

    ויותר מכך, על השולחן מונחת עתירה נגד "חוק הפיקדון", שמחייב כל מבקש מקלט להפריש חלק משכרו לקרן שתעמוד לרשותו ביום שיעזוב. מדובר בחוק שיש בו גם כיבוד זכותו של כל מסתנן לעבוד, וגם עידוד לעזיבה לאחר שיצטבר סכום משמעותי. לפי רוח פסק הדין שפורסם השבוע, נדמה שבג"ץ מתכוון לאשר את החוק.  

     

    אירופה כולה חוותה לפני שנתיים גל אדיר של פליטים מדרום, מכיוון טורקיה ויוון. איך נפתרה הבעיה? האיחוד האירופי הגיע להסכם עם טורקיה, והוא משלם מיליארדים לסיוע הומניטרי כדי שטורקיה תשמור את הפליטים בתחומה. ויותר מכך, האיחוד האירופי משלם, בדיוק כמו ישראל, גם על החזרת מבקשי מקלט מיוון לטורקיה, למרות שאמנסטי טוען שמדובר בהרחקה לא חוקית שרומסת את אמנת הפליטים.

     

    הבעיה נותרה מכיוון חופי אפריקה, בעיקר מלוב, והמדינה שקולטת בשנים האחרונות את הזרם הגדול היא איטליה, עם יותר מ־20 אלף מסתננים בחודש. וגם לה נמאס. במקביל לפרסום החלטת בג"ץ, פורסם גם שאיטליה משלמת למיליציות מקומיות בלוב, שהיו מעורבות בהברחות, כדי לעבור לעיסוק הפוך ולעצור את השיטפון ההמוני לאיטליה. בחודש יולי הייתה ירידה של 50 אחוז, ובאוגוסט מסתמנת ירידה של 86 אחוז. הכסף מדבר. מה שמבקשי המקלט מסוגלים לשלם למבריחים גם איטליה מסוגלת. והיא משלמת. באשיר איברהים, מנהיג מיליציית אל־אמו, הבהיר שכל עוד התמיכה הכלכלית תימשך, מניעת ההברחות תימשך. וכך, במקום החזרה כפויה עברו מדינות אירופה להשארה בכפייה.

     

    כאשר בכל זאת מגיעים הדברים לרשויות המשפטיות, אז כדאי לספר ששווייץ החליטה לגרש מבקש מקלט מאריתריאה שטען שהוא עריק מהצבא ושאם יוחזר הוא צפוי לכלא ולעינויים. אתה משקר, קבעו הרשויות, והוחלט על החזרה בכפייה. הוא עתר לבית המשפט בשווייץ, שדחה את הערעור. הוא עתר שוב לבית המשפט האירופי לזכויות אדם, ששב ודחה את הערעור.

     

    למה זה רלוונטי לישראל? ראשית, משום שמה שעושים האיחוד האירופי ואיטליה אינו שונה ממה שעושה ישראל. ובנוסף, אחוז ניכר מהאריתריאים בישראל, אולי אפילו רובם, הם תומכי משטר. הם יכולים לחזור וזה ברור מלכתחילה שלא נשקפת להם שום סכנה. וגם מי שאינו תומך משטר יכול לשלם סכום נמוך מאוד, מעין מס גולה, כדי להבטיח שאם יוחזר – לא יאונה לו כל רע. דוחות שפורסמו באנגליה ובדנמרק אישרו את העניין. בית המשפט האירופי אישר את העניין. מדוע צריך להחזיר למדינה שלישית כאשר אפשר להחזיר, לפחות את תומכי המשטר, לאריתריאה עצמה?  

     

    ובכן, מתברר שזה בדיוק מה שקורה. המספרים הללו, ככל הנראה, מתפרסמים כאן לראשונה. מתוך 9,071 אריתריאים שעזבו את ישראל מאז 2013, חזרו לאריתריאה 2,914. מתוך 7,332 סודנים שעזבו את ישראל, 6,021 עזבו לסודן. 3,500 נוספים עזבו לקנדה. בעבר יצא לי לשוחח עם אחד מאלה שחזרו לאסמרה, בירת אריתריאה. הוא לא סבל מהתנכלויות או מהתעללויות ולא גויס לשירות צבאי לכל חייו. אין ספק שרמת החיים בישראל גבוהה בהרבה מזו שבמדינות אפריקה. וזה ברור שללא לחץ מסוים, המסתננים יעדיפו להישאר בישראל. בג"ץ אינו שולל את זכותה של המדינה להפעיל לחץ. הוא גם אינו שולל, כאמור, החזרה בכפייה. ובתנאי שזה יעוגן בהסכם עם המדינה השלישית, תהא אשר תהא.

     

    יש צורך בהומניזם. יש צורך בהגנה על זכויות אדם. ולכן, הגנה מהרחקה יש להעניק רק למי שנמצא בסכנה אמיתית. זה לא הסיפור של רוב מבקשי המקלט השוהים בישראל. בג"ץ הבהיר שמותר להרחיק, וההרחקה לא תלויה בהסכמתו של המורחק. אלא שהמדינה חייבת לעמוד בהסכם שהיא עצמה חתומה עליו. לא יותר מכך. כך שככל שפסל הזהב בדמותה של מרים נאור שהוצג מול בית המשפט העליון נועד לגנות את נאור – זה לא מגיע לה. פסק הדין שלה הוא שיא הריסון.

     

    bdyemini@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 31.08.17 , 15:58