שום דבר בנוף הרך לא מסגיר את הדרמה. עוד גבעה ירקרקה וסלעית שבמבט ראשון נראית דומה לחברותיה, ועוד מערה אחת מני רבות. על כביש 60 הסמוך דוהרות מכוניות. עצי זית צומחים בדממה בתוך טרסות שאדמתן המעובדת בוהקת בחום אדום. כלבי הבדואים, שהקימו מאהל בפאתי האתר, נובחים בעוז ומפרים את שלוותה של ח'רבת אל־מקטיר.
בתוך המערה פנימה האוויר קריר. בית הבד ההרוס שבתוכה מרשים. פתח צר באחד מקירותיה מוביל אל מחילת מסתור מעוקלת וקצרה. זוחלים פנימה על הגחון. בפנים החלל לא גדול, אך מספיק להכיל שלושה בני אדם. הן כנראה ישבו שם בדממה לפני כ־2,000 שנה - שלוש נשים צעירות ורועדות - שמעו את קולות הבהלה וההרג שחדרו מהמערה אל מחילת המסתור ועצרו את נשימתן. הן לא ידעו שגם עבורן יהיו אלה הנשימות האחרונות, שאחרי 2,000 שנה יימצאו עצמותיהן ועצמות חברותיהן שנהרגו במערה ויובאו לקבר ישראל. הן לא יכלו לדעת, שבהווה הישראלי יתנהל ויכוח סוער על קבורתן.
פרס ניחומים במערה
אל־מקטיר יושבת 15 ק"מ צפונית לירושלים, סמוך לגבעת אסף, לעפרה ולבית־אל. בתי הכפר דיר־דיבוואן נושקים לאתר הארכיאולוגי ומתחילים לנגוס בו, כמו גם החקלאות המתרחבת שהוקמה בחלקה על חורבות העבר. אחרי שעזבו הארכיאולוגים, הגיע תורם של שודדי העתיקות שחופרים במקום בלילות ותרים אחר מטבעות עתיקים ויקרים.
ארכיאולוגים שונים תיארו בעבר את התל ואת השרידים שהציצו ממנו, אך חפירות יסודיות נעשו בו רק משנת 1995. מה משך את הארכיאולוגים ד"ר סקוט סטריפלינג וד"ר בריאנט וּוד מטקסס הרחוקה אל עתיקות ארץ בנימין? חיפוש כמעט אובססיבי אחרי העיר המקראית עַי. שנה אחר שנה הם הותירו למשך חודש את הבית מאחור והגיעו עם משלחות של סטודנטים לחפירות בארץ הקודש. במשך 20 שנה חפרו באתר סמוך ליישוב פסגות בתקווה כי הוא־הוא העי, עד שהתייאשו. לפני 20 שנה החלו לחפור באל־מקטיר. עבור השניים, כנוצרים חובבי מקרא, מציאת עי העתיקה – הוכחה לאמיתות ההיסטורית של התנ"ך - הייתה ועודנה משאלת לב קסומה. באל־מקטיר אכן מצאה המשלחת מבנים וכלים מהתקופה הכנענית והישראלית, אבל הוכחה ברורה לעי לא נמצאה.
פרס הניחומים הגיע 18 שנה אחרי שהחלה החפירה במקום ולאחר שהחליטו להתמקד בחפירות של שרידי מבנים מהתקופה ההלניסטית. בשנת 2013 מצאה המשלחת מטקסס גילוי מרעיש ומרגש: שני מקוואות ולצידם מערה שבתוכה בית בד להפקת שמן זית, בור מים ומחילות מסתור, המקשרות בין החללים התת־קרקעיים. בתוך המערה, לצד 60 מטבעות וכלי אבן המאפיינים את תקופת הבית השני, מצאו עצמות אדם שלא נקברו באופן מסודר. העצמות היו פזורות במערה ובמחילת המסתור, מתחת לערימת עפר בגובה מטר. הן נאספו על ידי המשלחת והועברו לבדיקה באוניברסיטה העברית ובמכון ויצמן. תוצאות הבדיקה קבעו, כי מדובר בעצמות של שבע נשים בנות 25־17 ושל נער צעיר אחד. שלוש מהנשים מצאו את מותן במחילת המסתור והשאר במערה עצמה. בדיקת פחמן־14 העלתה כי יש לתארך את העצמות למאה הראשונה לספירה. הממוצע בין שתי בדיקות של דגימות משני שלדים שונים הצביע על שנת 69 לספירה.
כיצד מצאו את מותם שבע הנשים והנער? מדוע לא נקברו ועצמותיהם נמצאו בערבוביה במערה? והיכן הגברים שחיו לצידן של הנשים? ממצאים שונים רומזים את הסיפור: כיסי אפר, מטבעות מהשנה השלישית למרד הגדול, שני ראשי חיצים רומיים ומסמרים ייחודיים למגפיים צבאיים רומיים – כל אלה נמצאו בתוך המערה, סמוך לעצמות.
המרד הגדול, הראשון מבין שלוש מרידות של העם היהודי באימפריה הרומית, החל בשנת 66 לספירה. הוא נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, הוחרב בשנת 70 לספירה. יוסף בן־מתתיהו תיאר בפירוט את המרד בגליל, בירושלים ובהמשך במצדה, אך כמעט שלא הזכיר את המרידות מצפון ומדרום לירושלים. "הממצאים באל־מקטיר, כמו גם באתר ארכיאולוגי סמוך בבית־אל, שהחפירות בו כעת בשיאן, שופכים אור חדש על מעורבותם של תושבי אזור בנימין במרד הגדול", אומר חנניה היזמי, קמ"ט (קצין מטה) ארכיאולוגיה במינהל האזרחי ביהודה ושומרון. "היום מתבהרת לנו תמונה, ששני יישובים אלה נפגעו ונחרבו במרד הגדול בשנת 69 לספירה. גם באתר בבית־אל נמצאה שכבת שריפה ברורה, ראשי חץ רומיים ומטבעות מהשנה השלישית למרד".
חוב לאמהות מאז
עד היום נשמרו הגילויים המרעישים כמעט בסוד. כי בסיפור הזה, לצד דרמה מלפני קרוב ל־2,000 שנה, יש גם דרמת הווה. לחשושים ראשונים אודותיה שמעתי בשולחן השבת בבית חמי וחמותי לפני חודשים אחדים. דובר אז על עצמות שנמצאו ונקברו בבית הקברות בעפרה בטקסט כמעט מחתרתי.
"כבר לפני עשר שנים נוצר קשר ביני לבין המשלחת הארכיאולוגית", מספר יעקב ארליך מעפרה, חמי, מודד במקצועו. "התרגשתי לראות נוצרים אוהבי ישראל שמגיעים לכאן לחפור והסכמתי לערוך מדידות עבורם בהתנדבות. בראשית החורף השנה הגעתי לביקור באל־מקטיר יחד עם ידיד, שהוא מומחה בינלאומי למערות. חברי המשלחת ערכו לנו סיור מקיף במקום וסיפרו לנו שמצאו בו עצמות של שבע נשים ונער, שככל הנראה נהרגו במהלך המרד הגדול. באתי הביתה ושיתפתי את אשתי בחוויה. היא אמרה מיד שצריך לדאוג לכך שהנשים והנער יובאו לקבורה, כפי שהרב שלמה גורן הביא לקבורה שרידי לוחמים ממרד בר־כוכבא. התלבטתי מה לעשות ופניתי ליהודה עציון, איש חברה קדישא בעפרה".
בישראל שבתוך גבולות הקו הירוק קובע החוק, כי עצמות אדם אינן ממצא ארכיאולוגי ומי שאחראי על קבורתן הוא משרד הדתות באמצעות החברה קדישא. מחוץ לקו הירוק חל החוק הירדני, הקובע שעצמות הן ממצא ארכיאולוגי והסמכות לטפל בהן נתונה בידיו של קמ"ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי. חנניה היזמי אישר למשלחת את החפירה באל־מקטיר ואף פיקח עליה וליווה אותה. בתום המחקר היו העצמות אמורות לעבור לידיו. בעקבות אי־הבנה ובלבול בין החוק הישראלי לירדני, הגיעו העצמות לידיו של עציון.
עציון, היום כותב ועורך ספרים, היה בעבר ממנהיגי המחתרת היהודית, הורשע וישב בכלא. במהלך השנים הפך לפעיל ציבור, הפעם בדרכי שלום, למען הענקת חופש פולחן בהר הבית ותכנון הקמתו של בית מקדש שלישי. העובדה שבסמוך לעפרה נמצאו שרידים של נשים ונער שנהרגו שנה לפני חורבן בית המקדש השני הסעירה אותו.
"כאיש חברה קדישא הגיעו אליי שלושה קרטונים עם עצמות הנשים והנער. חשבתי שראוי לתת להם, כחללי המרד הגדול, כבוד גדול", מספר עציון. "רציתי לארגן טקס קבורה גדול ומכובד, שבו ישתתפו גם שרי ממשלה. המחשבה הראשונית שלי הייתה לקבור אותם סמוך לאנדרטה של שלושת חיילי דוכיפת – רועי יעקב סלומון, ארז עידן ואלעד פולק - שנהרגו במארב שהציבה להם חוליית מחבלים סמוך לעפרה באוקטובר 2003, ולהפוך את המקום לאתר חשוב. חשבתי שנכון לחבר בין החללים של אז לחללים של היום".
"כשהחזקנו ביד את הקרטונים עם העצמות, אמרתי מיד קדיש ספונטני, עם דמעות בעיניים, למרות שלא היה מניין", מתאר ארליך. "זו תחושה של שותפות לרגע היסטורי בעל משמעות אדירה. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי. כשנרגענו מההתרגשות, אמרתי ליהודה שחייבים לעדכן את חנניה, קמ"ט ארכיאולוגיה, שהעצמות הגיעו אלינו".
מרגע שנודע לקמ"ט כי העצמות נמצאות בידיו של עציון, הוא דרש להעבירן בהתאם לחוק לרשותו ולאחריותו. "ניסינו באמצעות שליחים ומתווכים להגיע עם חנניה להסכמה שאחרי שיערוך מחקר נוסף על העצמות, ישיב לנו אותן ואנחנו נביא אותן לקבר ישראל בטקס מכובד", מספר עציון. "הניסיונות כשלו. הובהר לנו שאין לנו שום מעמד ושום זכות על העצמות, וכי מי שידאג לקבורה הוא הקמ"ט. במשך יומיים חיפש אותי נציג של הקמ"ט. סיננתי אותו שוב ושוב", הוא צוחק ושערות השיבה השזורות בזקנו הג'ינג'י מרקדות על צחוקו. "כשהבנתי שלא אצליח להתחמק עוד זמן רב, קיבלתי החלטה לקבור מיד את העצמות בבית הקברות בעפרה. ב־י' בשבט (6 בפברואר), בתוך שעתיים, פתחנו קבר בפאתי בית הקברות. הודעתי בחופזה לאנשי חברה קדישא ולכמה מתושבי עפרה וערכנו לוויה וקבורה בטקס קטן ומרגש, שבשיאו קראנו את חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל. ליתר ביטחון, כדי שלא יוציאו את העצמות, שפכנו מעל בור הקבר הרבה בטון".
כשנודע להיזמי על הקבורה בעפרה, הוא רתח מזעם. בעפרה נבוכו והחליטו להנמיך פרופיל עד יעבור זעם.
יהודה, אם גם הקמ"ט בסופו של דבר היה קובר את העצמות כדת משה וישראל, למה נחפזת לקבוע עובדה ולקבור אותן?
"חנניה היה קובר אותם בחשאי, ללא טקס. אני חשבתי שנכון לתת לחללים הללו, שחיו בזמן שבית המקדש עוד היה קיים ושנהרגו במהלך המרד, כבוד מיוחד. קיבלתי החלטה ואני גם מוכן לשלם את המחיר. מה גם שבהתייעצות עם אנשי הלכה הבנו שמבחינה הלכתית יש לקבור את הנשים והנער בבית הקברות הקרוב ביותר למקום שבו נמצאו. האפשרות של קבורתם מחדש במקום בו נמצאו לא אפשרית, כיוון שהמקום הולך ונהרס בעקבות עבודות בנייה בכפר דיר־דיבוואן הסמוך ובשל שוד עתיקות שמתבצע בו".
אז הפכת אתה עצמך לשודד עתיקות?
"יש פה לאקונה בחוק. צריך גם לזכור, שבישראל שבתוך הקו הירוק עצמות אדם לא נחשבות עתיקות. אני חושב שזכיתי להיות שליח לקבורת 'מתות מצווה' (מונח הלכתי למת שאין לו קוברים, י.א). כאשר מתגלה גופה מוטלת בביזיון, חלה מצווה על המוצאים אותה להביאה לקבורה מכובדת, כדין. המצווה הזו חלה אפילו על כהנים שאסור להם להיטמא למתים. אני שמח שיחד עם חבריי הייתי שליח שמחבר בין חורבן לבניין.
"זו הייתה החובה הבסיסית שלנו, שלי ושל עוד כמה חברים יקרים שסייעו בכל המהלך, אך בוחרים שלא להיחשף. זו החובה שלנו כלפי האמהות שלנו מלפני כ־2,000 שנה, לאחר שזכינו לחדש כאן את ההתיישבות היהודית שנרמסה על ידי קלגסי רומא. אני באופן אישי גם מתרגש מכך שייתכן שבבית הבד שבתוך המערה עצרו שמן זית למנורת המקדש. העובדה שבסמוך למערה נמצאו מקוואות מצביעה על כך שהשמן נעצר בטהרה".
כשהגברים למעלה נלחמו
לנוכח המתיחות מול המינהל האזרחי לא אירגן בינתיים עציון טקס ממלכתי, אך בט' באב, בשיאו של הצום על חורבן ירושלים, נחנך בטקס פנימי של עפרה, בהשתתפות כ־200 אנשים, אתר "קבר האחיות", על משקל קבר אחים. "נאלצנו לקבור את כל העצמות יחד, מאחר והן נמצאו בערבוביה ולא ניתן היה להפריד ביניהן", מסביר עציון.
מצבה, עשויה מאבן מקומית, הונחה על הקבר. על האבן הוטבע תדפיס של מטבע מהשנה השלישית למרד הגדול שנמצא באל־מקטיר ועליו הכיתוב "לחירות ציון". סמוך למצבה הוצב שלט מסתובב על מנסרה בעלת ארבע פאות ועליו כיתוב בעברית ובאנגלית – "התחיינה העצמות האלה?" צוטט בכותרת פסוק מחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, ותחתיו תיאורי תמצית הממצאים באל־מקטיר. בפאה אחרת נכתב תחת הכותרת "קבר האחיות": "לכאן הובאו עצמות שבע נשים ונער, יהודים שראו את הבית השני בתפארתו ונספו יחדיו בידי קלגסי רומא בימי המרד הגדול לחירות ירושלים, בהיותם במסתור בכפר מגוריהם בארץ בנימין. חורף תשע"ז, יובל שנים לשחרור הר הבית".
בטקס בט' באב נאם בין השאר פרופ' יואל אליצור, שהיה בקשר רציף עם הארכיאולוגים שחפרו את האתר. אחרי שסקר את כל הממצאים שנמצאו באתר סיכם: "עברו 1,948 שנים משנת 69 לספירה. הנתונים מראים כי הנשים והנער מצאו את מותם במערה במרד הגדול. בזמן שאספסינוס התקרב לירושלים, הוא כנראה חיסל את היישוב היהודי במקום הזה. הגברים נלחמו ככל הנראה על נפשם בחוץ. הייתה לנו את הזכות להביא את שבע הנשים והנער לקבר ישראל פה בעפרה".
"ביום הזה, יום החורבן", נאם עציון, "זכינו להביא לכאן את חללי מרד החורבן, שראו את הבית בתפארתו ושנהרגו סמוך לחורבן. יהי רצון שקורבנם לא היה לשווא והעצמות שנקברו בארץ ינבטו ויישאו משא של גאולה, שאנחנו חלק ממנו".
בנוסף למצבה ולטקס בתשעה באב, מארגן עציון היום, יום שישי, גם סיור לח'רבת אל־מקטיר ולמערה. את הסיור ידריך פרופ' אליצור.
"אני מתחבר פחות אל האתוס שמנסים כעת ליצור סביב השלדים שנמצאו", אומר היזמי. "אני ארכיאולוג, לא אידיאולוג, ולכן מסתכל על הממצאים בצורה מקצועית". אל המתח עם תושבי עפרה הוא מעדיף לא להתייחס, אך יחד עם זה חשוב לו להבהיר כי "במקרה הזה העצמות נמצאו לא קבורות והתגלו במקום קבורה לא מסודר. נהגו בהן בכבוד ואילו לא היו נקברות בעפרה ומגיעות אלינו כפי שדרשנו, גם אנחנו היינו קוברים אותן בקבר ישראל".
מי שכן מתחבר לאתוס הוא ד"ר סקוט סטריפלינג, חוקר ומרצה ב־Houston Baptist University. השבוע, מטקסס מוכת ההוריקן והמים, הוא אומר: "גילוי השלדים במערת בית הבד בח'רבת אל־מקטיר היה מרגש מאוד. עוד לפני שחפרנו את המערה פיתחתי את ההשערה שהאתר נהרס בשנת 69 בידי הרומאים. התגלית האיומה של שלדי הנשים והנער חיזקה את השערתי. אני מוצא את היחס שבין שבע הנשים לגבר האחד, נער מתבגר, מאלף. נראה כי הגברים נספו מחוץ למערה, אם כי לא מצאנו את שרידיהם, וכי הנשים והילדים הסתתרו במערכת תת־קרקעית. באופן טרגי, הם התגלו על ידי הרומאים. על העצמות ניתן היה לראות סימני טראומה, אך קשה לקבוע אם הדבר נגרם מפצעים שנגרמו על ידי רוצחיהם, או על ידי חיות בר ופסולת כבדה שצנחה לתוך המערה.
"חשוב לומר, כי באותה תקופה הקפידו מאוד לקבור באופן ראוי וטקסי את המתים, אילו רק יכלו. העובדה כי שמונה אנשים שמתו בגיל צעיר לא נקברו מהווה בעיניי הוכחה לכך שהם נרצחו. ברמה האישית אני חושב הרבה על האימה שחוו האנשים האלה בדקות האחרונות של חייהם הקצרים. אני מוצא סיפוק בכך שהם סוף־סוף קיבלו קבורה נאותה, וכעת אפשר גם לספר את סיפורם".
