ומה עם משהו טוב לנגב?
אני תושב הנגב ומהשבוע אני מודאג. הידיעה שלפיה מערכת הביטחון שוקלת להקפיא את העתקת בסיס המודיעין בגלילות לקריית המודיעין שתוכננה ליד עומר שבנגב החסירה פעימה מליבי. אחרי הכל, מדובר בפעימה הגדולה והמשמעותית ביותר בין כל השלבים של מעבר צה"ל דרומה. התוכנית מדברת על מעבר של יותר משתי רבבות אנשי קבע לנגב ועל הקמת אחד הבסיסים הגדולים ביותר של צה"ל. זה אמור להיות מנוע הצמיחה המרכזי של פארקי ההיי־טק והסייבר, שאת ניצניהם רואים היום בבאר־שבע ובעומר.
הפרויקט מוקפא, ואולי אף לא ייצא לפועל, כי - כרגיל בארצנו - לא כל משרדי הממשלה עובדים בהרמוניה, בלשון המעטה. בעוד שבמשרד הביטחון עמלים לילות כימים להוציא לפועל את מכרזי הענק להקמת המיזם, במשרדי האוצר והתחבורה גוררים רגליים ולא ממהרים לסלול את תשתיות התחבורה המהירה, שרק הן יאפשרו לשנע ביעילות מדי בוקר כ־25 אלף לובשי מדים מהמרכז ללב הנגב.
קשה להעלות זאת על הכתב, אבל זו המציאות שתושבי הנגב מתעוררים אליה: בעוד מנהיגינו נושאים שוב ושוב מעל כל במה את חזון פריחת הנגב של בן־גוריון, מתברר שרק מה שמשרת את הצרכים הדחופים של צה"ל, מערכת הביטחון והאוצר עשוי להתרחש. לעומת זאת, מה שיכול ועשוי לשרת את תושבי הנגב ואת צורכיהם - יכול לחכות.
כך, למשל, כשהוחלט להקים את קריית ההדרכה (עיר הבה"דים) בצומת הנגב ולשחרר את אלפי הדונמים היקרים באזור צריפין לטובת שכונות מגורים חדשות - הדבר בוצע בלוח זמנים מזורז, והפרויקט תוקצב במלואו. אלא שבכל הקשור לצד האזרחי - הרוב נותר תקוע. הוכנו תוכניות להארכת קו הרכבת מבאר־שבע לקריית ההדרכה דרך נאות חובב - הפרויקט תקוע. הוכנו בדחיפות תוכניות להארכת הקטע הדרומי של כביש 6 עד לעיר הבה"דים ובואכה ערד, כדי לשחרר את פקקי ימי חמישי וראשון - הפרויקט תקוע.
אז עם מה נשארנו? עם בסיס ענק ומפואר שבו "כלואים" יותר מ־10,000 חיילות וחיילים שעוברים בו קורס מואץ בן חודש־חודש וחצי. כשחוץ מהסעות המוניות הביתה למרכז בסופי השבוע אין להם שום קשר, גישה או חיבור של ממש לבאר־שבע או ליישובי הנגב האחרים. בה־בשעה מרכזים מסחריים ענקים וחדישים שהוקמו בבירת הנגב לצלילי ה"חזון" של מעבר צה"ל לנגב נותרים ריקים במשך רוב ימות השבוע.
דוגמה נוספת: במשך שנים חיכינו בנגב לפתיחה של הטרמינל האזרחי בשדה התעופה נבטים, הסמוך לערד. הטרמינל האזרחי היה אמור להעסיק כ־10,000 עובדים ישירים ועקיפים ולהציל ממש את ערד השכנה, המשוועת לפיתוח ולתעסוקה. אבל מה לעשות, חיל האוויר מתנגד נחרצות לאזרוח השדה. כל ראש עירייה או מנהיג ציבור שמנסה לצייץ משהו בנושא מובל אחר כבוד לסיור "שו־שו" בבסיס, ורעיון העוועים מסולק ממוחו לאלתר. ערד, דימונה, יישובי הבדואים ובאר־שבע יכולים להמשיך לחכות לעוגן התעסוקתי הבא.
וכך, 15 אלף הבוגרים המעולים של אוניברסיטת בן־גוריון וכ־4,000 המהנדסים המעולים של מכללת "סמי שמעון" בבאר־שבע ימשיכו כנראה להגר צפונה בסיום לימודיהם מדי שנה. מדינת ישראל החליטה, כך מתברר, להמשיך לפתח את מדינת גדרה־חדרה. ושלא תעזו, מנהיגים יקרים, לשאת שוב על דל שפתיכם את שמו של דוד בן־גוריון בנאומים מלאי הפאתוס שלכם. עלינו זה כבר לא עובד. √
הכותב שימש במשך 30 שנה ככתב "ידיעות אחרונות" בנגב
