כשהפה שלי נפתח מעצמו כדי לפצוח במחמאות (על הגזרה, השיזוף והאנרגיות המתפרצות) נועה תשבי מרימה את זרועה ופוקדת עליי: "לא!"
למה? מה רע בקומפלימנט קטן?
"מאז שהפכתי לאמא אני כבר לא מעניינת את עצמי ולא זקוקה לשום מחמאה. תעבירי את כולן לארי. תודה".
ארי־פורד תשבי־הינקל, בן כמעט שנתיים, הוא הגבר השני בחייה, אחרי אביו, בעלה. כמו תמיד הוא מגיע איתה לביקור מולדת (שהיא מתעקשת לכנות אותו "חופש", למרות שאין לה אף רגע של בטן־גב) ובבית אחותה הם מתאכסנים בחדר אחד וישנים באותה המיטה. בשבע בבוקר הוא מעיר אותה בלחישת "אימי", זה שם החיבה שהמציא, ואם היא מתעכבת עם הקפה הוא אוחז בידה ומכריז: "גן אופירה!"
"בעבר, כשאמהות אמרו לי שהן מכירות את הילד שלהן יותר מכולם, חשבתי שהן מגזימות", היא מודה, "אבל הרגשתי שהוא ירצה חברה של ילדים וייהנה ללמוד דברים חדשים, ולא טעיתי".
איך הוא מסתדר בעברית?
"בבית, בלוס־אנג'לס, אני מדברת איתו רק בעברית, רוס מדבר איתו באנגלית והמטפלת בספרדית. לפעמים הוא עושה משלוש השפות האלה סלט מצחיק כמו 'אני הולך לאאוטסייד' ו'איפה הפלוטה?' בספרדית, זה כדור. בילדותי ישבתי על הכיסא, הרמתי את הרגליים וקראתי, 'גרבה ועוד גרבה' כשאמא גרבה לי גרביים, אז הוא כבר מחקה אותי. מתיישב ואומר 'בה ובה'. עדיף שאעבור לעברית תקנית, גרב זה זכר".
המשימה הקשה ביותר עבור תשבי (42) היא הניסיון לשחזר איך נראו חייה לפני שהפכה לאמא־של. "רציתי מאוד־מאוד להיות אמא", היא מספרת, "אבל לא ממקום של אובססיה. לא הרגשתי שיש בי שעון ביולוגי שמתקתק. ידעתי שלא אהיה אמא חד־הורית, זה לא מתאים לאופי ולאורח החיים שלי, ובשלב מסוים אמרתי לעצמי שגם אם זה לא יקרה זה בסדר. בארצות־הברית יש לי חברות וחברים שלא מעוניינים בילדים ואף אחד לא מסתכל עליהם כעל מסכנים. ברור שכיום אני הראשונה שתגיד להם, 'אין לכם מושג מה אתם מפסידים'. החלטתי שמה שצריך לקרות יקרה וסמכתי על היקום".
תמנון רב־זרועות
לפני קצת יותר משלוש שנים היא טסה לכנס של אנשי עסקים ביוטה ושם הכירה את רוס הינקל (38). "היו שם אלפי אנשים ואיכשהו יצא שכל יום נתקלנו זה בזה, שוב ושוב. בערב האחרון התיישבנו לשיחה יותר עמוקה, שמעתי שהוא גרוש בלי ילדים, כמוני, עוסק בפיננסים, שהוא גר בניו־אורלינס ועובד בלוס־אנג'לס, ובהתחלה הקשר שלנו היה מאוד איטי. הוא הגיע לאל־איי אחת לשבוע או לשבועיים והחיזור נבנה לאורך זמן. זה היה שונה מאוד ממערכות היחסים שהיו לי בעבר. לא היו זיקוקים וניצוצות ובלגן".
איך ידעת שהוא הנסיך?
"על דרך השלילה. שמתי לב שבא לי לדבר איתו כשהוא לא בסביבה. כשהציעו לי דייט עניתי שלא בא לי להכיר. גם העובדה שאין לו שום קשר למקצוע שלי קסמה לי. קשה לעבוד באותו התחום ולחיות תחת אותה קורת גג. חוויתי את זה עם גל אשר ב'נונה' וגם עם אנדרו, בעלי הראשון, שהוא מנחה טלוויזיה. העבודה של רוס מאוד הגיונית, יש טבלאות ומסמכים ויש מטרה שאליה שואפים להגיע. בעבודה שלי אין היגיון, זה לא סולם ליניארי שבו מטפסים שלב אחר שלב".
לדוגמה?
"אני עובדת כבר המון זמן על פרויקט גדול, שאותו הצעתי לתסריטאי שהוא אחד מחמשת המובילים בעולם. נכנסתי למשרד שלו וראיתי קיר מלא פרסים של אמי ואוסקר. הוא אמר 'כן', הייתי בעננים ואפילו הצלחתי להוריד אותו במחיר. במשך חצי שנה ניהלתי דיונים עם הסוכן ועורכי הדין שלו, עד שהוא הודיע לי שבעצם הוא לא מסכים לרדת במחיר ונפרדנו כידידים. כשסיפרתי על כך לרוס הוא התרגז ואמר, 'הבן אדם עשה לך תרגיל'. עניתי, 'ככה זה בפאזל של המקצוע שלי. הבן אדם קיבל 500 הצעות וזכותו לבחור ולהתחרט'. לכן אני חייבת לפעול כמו תמנון רב־זרועות שמנסה לדחוף פרויקטים שונים עד שאחד מהם יתקדם".
בניגוד לבעלה הראשון רוס לא יהודי ("אבל הוא מתלוצץ ואומר, 'אני לא יהודי שעשה יהודי', והוא התאהב בישראל מהביקור הראשון") ולדבריה, השם ארי נבחר לא בשל היותו דו־לשוני. "בתחילת ההיריון מצאנו המון שמות של בנות ולא אגלה באיזה בחרנו. אולי הבת עוד תגיע, בעזרת השם. על שם של בן לא הצלחנו להחליט, במיוחד לא אחרי שגילינו שיש לנו בן. בחודש השמיני הלכתי לישון צהריים, כשהתעוררתי אמרתי 'ארי' ורוס הסכים. כשאנחנו קוראים לו 'ארי האריה' הוא שואג".
הם גרים בווסט הוליווד, "לא בבית, בדירה נוחה ומקסימה. לארי יש חדר משלו וכיוון שאני אוהבת סדר, חלק מהמשחק של סוף היום הוא לאסוף ולהחזיר למקום. אני לא נאצית, אבל קשה לי עם בלגן בעיניים. המרחק מהמשפחה שובר לי את הלב, אבל פייס טיים וסקייפ הם המצאות המאה. ארי ואני מצלצלים לאמא שלי או לאחת משלוש אחיותיי מדי בוקר, בדרך לגן".
טוב לקומיקאים
היא לא חוותה את משבר גיל ה־40. "המשבר שלי היה בגיל 17. הייתי אז ממש זקיינל'ה. ככל שאני מתבגרת אני מרגישה יותר נוח עם עצמי ובתוך העור שלי. רק בגיל 40 התחלתי להרגיש שאני סוף־סוף מתואמת עם הגיל הביולוגי שלי. בגיל 62 בטח אהיה מהממת. זו הסיבה שנכנסתי לשותפות ב'גאיה קוסמטיקס', חברה ישראלית של איפור מינרלי, טבעי לחלוטין. כשהציעו לי לקמפן אותה ביקשתי דוגמית מפני שאני חייבת להאמין במה שאני מפרסמת. שלחו לי קופסה עם אבקה שמכילה גם מייק־אפ, גם פודרה וגם מקדם הגנה ונגנבתי מכמה שזה גאוני. בתוך שתי שניות את מאופרת טיפ־טופ. אמרתי למנכ"ל, בחצי בדיחה, 'אנחנו צריכים להיות שותפים' והוא קפץ על העגלה. אני עובדת על הנגשת המחירים לצרכן הישראלי כדי שכמה שיותר נשים יוכלו להשתמש במוצרים של אמא אדמה. חוץ מזה אני פרזנטורית של מיכל נגרין".
דיאטות?
"לא מאמינה בהן. אמא שלי הייתה מנהלת מרכז המזון במכון הישראלי ליצוא, היא הקדימה את זמנה וחינכה אותנו לתזונה נכונה ולאורח חיים בריא. בבית שלנו לא היו ממתקים וכיום, כשבא לי שוקולד, אני אוכלת אותו בביסים קטנים. כבר שנים אני לא עולה על המשקל, בבית שלי הוא מעלה אבק. יוגה זה החיים, לפחות שלוש פעמים בשבוע, ואני משתדלת להוסיף לה פעמיים בשבוע של התעמלות בקבוצה. רק בתל־אביב אני יוצאת לבלות עם חברים והופכת לפדלאה".
בכל ראיון איתך מופיע הציטוט, "שוקלת לחזור ארצה".
"נכון, רוס ואני סיכמנו מההתחלה שהחיים שלנו ינועו בין כאן לשם. הוא יכול לעבוד מכל מקום בעולם. אבל עוד לא קנינו דירה בארץ בגלל יוקר הנדל"ן, שהוא לא רק בעיה תל־אביבית. גם המחירים בניו־יורק ובאל־איי עלו נורא. משהו מוזר עובר על הכלכלה העולמית. חבר'ה צעירים לא יכולים להרשות לעצמם לעזוב את בית ההורים ולשלם שכר דירה".
אז בואי נדבר קצת על אהוב ליבך, דונלד טראמפ.
"הגזמת", היא מעווה את פניה. "בעיקרון אני בעד כל מי שבעד ישראל, אבל הציבור הישראלי התבלבל. טראמפ הוא אופורטוניסט יותר מכל נשיא אחר, הוא אומר לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, הוא גוזמאי ושקרן, מתבטא כמו ילד חצוף בן ארבע ובמילה אחת – מסוכן. לרגל יום השואה הבינלאומי הבית הלבן הוציא הודעה לעיתונות שבה הוא מצטער על 'כל הקורבנות שמצאו את מותם במלחמת העולם השנייה'. התקשורת האמריקאית חשבה שזו טעות, צילצלו לוודא אם זה הניסוח המדויק והתגובה הייתה: 'הרבה אנשים נהרגו בשואה, היא לא הייתה מכוונת רק כלפי יהודים'. זה מזעזע שרק בישראל לא קמה על כך צעקה. ניסוח כזה הוא כמו משרוקית לכלבים, הוא מעיר לתחייה את הניאו־נאצים ואת הימין הקיצוני, מה הפלא שגילויי האנטישמיות קפצו בשנה האחרונה בעשרות אחוזים. כל העולם נגד טראמפ, עוד לא היה בהיסטוריה נשיא כל כך שנוא, ואני פשוט לא קולטת איך זה שרק בישראל הוא נתפס כטוב ליהודים".
את לא יכולה לומר עליו אף מילה טובה?
"הנה, בבקשה. טראמפ טוב מאוד לקומיקאים. ועוד משהו, בקטע של הפוך על הפוך. אני מאמינה בקארמה, שכל דבר קורה מאיזושהי סיבה, וזה מעניין להתבונן בטראמפ דרך הפריזמה הזאת. הוא הוציא את ארצות־הברית מהסכם האקלים של פריז, נגד 80 אחוז מהציבור האמריקאי, ובעקבות כך האקלים הפך לנושא מרכזי".
מה עובר לך בראש לפני שאת מעלה עוד פוסט זועם על טראמפ?
"אני עושה את זה בידיעה שאחטוף ואני מקווה שיחול שינוי בשיח המתלהם. לדעתי ארצות־הברית תחזיק מעמד מפני שהיא חזקה יותר מכל נשיא, ואהיה מאוד מופתעת אם הוא יסיים את הקדנציה. במוקדם או במאוחר הוא יעבור על החוק בטעות, מתוך פזיזות, ועל זה הוא ייפול. אמן".
מכאן נובע שנתת את קולך להילרי?
"כמובן. במשך שנים על גבי שנים הוועדות של הקונגרס והסנאט חיפשו עילה להעמיד אותה לדין, ואפילו האף־בי־איי לא מצא. לא התפלאתי כשהיא לא זכתה. בארצות־הברית קיימת עכשיו תופעה שנקראת 'סקסיזם נאור'. אנשים חכמים חוששים מאישה בבית הלבן".
מה דוחף אותך להגן על ישראל מתחת לכל עץ רענן?
"אהבה. זו המדינה שלנו, השפה שלנו, התרבות שלנו, ואני שבויה באחדות הגורל. מעולם לא הצהרתי שישראל היא המקום הכי טוב בעולם מפני שאף מקום אינו מושלם. קשה לי כאן – הסממן הישראלי היחיד שאליו אני לא מתגעגעת הוא האגרסיביות בכביש – אבל גם שם לא קל. הבית שלי כאן, אבל העבודה שלי מרוכזת בעיקר שם. אני מקווה לגדל את הבן שלי כישראלי־אמריקאי".
הוא יתגייס לצבא?
"לא מזמן רוס אמר לארי, 'כשתלך לצבא' וטפחתי לעצמי על השכם. כל הכבוד, נועל'ה. הוא לא אמר לו, 'כשתלך למארינס'".
מה דעתך על נתניהו?
"לא פגשתי אותו מעולם. כבן אדם אופטימי אני מאמינה שהוא יכול לחולל שינוי ואם הוא יעשה אותו אהיה מאחוריו".
הפוליטיקה קורצת לך?
"נכון לעכשיו אני דוברת מטעם עצמי למען ישראל".
ואם יציעו לך את תפקיד שגרירת ישראל באו"ם?
"יהיה לי הרבה מה לתרום בזה. הרבה מאוד".
איזו הצלחה את מאחלת לעצמך?
"הצלחה היא מונח סובייקטיבי. בהשוואה ל־99 אחוז מהנשים בעולם הבידור אני הצלחה ובהשוואה לג'ניפר לופז אני כישלון מהדהד. לכן אני לא חולמת להיות אישה מצליחה, אלא מסופקת. כשאמא שמחה בחלקה ומאושרת – כולם יותר מבסדר". *
