רביב דרוקר הוא עיתונאי־חוקר אמין, אמיץ וחרוץ. התחקירים שהוא משדר במסגרת ערוץ 10 חושפים בעיות מרכזיות בחברה הישראלית, בלי לתת הנחות לבעלי שררה ובלי לחשוש מעוצמתם. אתמול הוא יכול היה לרשום לעצמו עוד הישג: הוא אילץ את נתניהו לחשוף את מועדי שיחות הטלפון בינו לבין הבעלים והעורך הראשי של החינמון "ישראל היום". אני מקווה שההישג הזה לא שופך את מי האמבט יחד עם התינוק.

כדי להבין את משמעות הגילוי צריך לדעת קצת יותר על הדרך שבה עובדים כלי תקשורת. ראשי ממשלה מתקשרים אל בעלי עיתונים לעתים רחוקות. אל עורכי עיתונים הם מתקשרים לעיתים יותר מזומנות, בדרך כלל כדי למחות על משהו שפורסם או כדי לנסות למנוע משהו שעומד להתפרסם. הם מזרימים מידע לתקשורת – הזרמת מידע היא מרכיב חיוני בעבודה שלהם – אבל הם עושים את זה דרך כתבים, פרשנים ובעלי טורים. אלה כללי המשחק ברוב המדינות הדמוקרטיות.

התדירות והעיתוי של שיחות הטלפון של נתניהו לבעלים ולעורך של "ישראל היום" מלמדים על כללי משחק אחרים: נתניהו היה, הלכה למעשה, העורך הראשי של החינמון.

"ישראל היום" איננו עיתון ואיננו עסק: הוא מתנה לאיש שאיל הקזינו מלאס־וגאס חפץ ביקרו. כל אדם במערכת התקשורתית והפוליטית הבין את הדבר הזה. לקהל, לפחות לחלק ממנו, לא היה אכפת.

עד שהגיעו הבחירות. החינמון התגייס בכל כוח התעמולה שלו לבחירתו של בנימין נתניהו. זה נראה כמו מתנת בחירות – מתנה שחורגת מכל מה שמתיר החוק בתקופת בחירות. לוועדת הבחירות המרכזית הוגשה עתירה, שמבקשת לאסור את הפצת החינמון. שלמה פילבר, ראש מטה הבחירות של נתניהו ואחר כך המנכ"ל שלו במשרד התקשורת, חתם על תצהיר שמכחיש כל זיקה בין נתניהו לחינמון.

זה היה שקר. שומרי סף, פוליטיקאים, עיתונאים, ידעו שזה שקר, אבל העדיפו לעצום עיניים. דרוקר, במהלך העיתונאי והמשפטי שלו, אילץ אותם לפקוח את עיניהם. בכך עשה דרוקר שירות חשוב לציבור. מתישהו ייגש מבקר המדינה לבחון מחדש את התצהיר הכוזב. אם יחליט שהייתה כאן מתנה אסורה, הליכוד יצטרך לפדות את המתנה בכסף, כסף שהוא יגבה מהציבור. הישראלים ילמדו – שוב ילמדו - שאין מתנות חינם.

הסכנה טמונה בהמשך הדרך. הדרישה לחשוף יומני פגישות ושיחות טלפון לא תיעצר בנתניהו ואדלסון. יו"ר הקואליציה דוד ביטן מבקש לחשוף עכשיו את המגעים בין מו"לים ועורכים אחרים לאריאל שרון ואהוד אולמרט. הוא מאמין שכך הוא עוזר לנתניהו: אדרבא, שיחשוף. בשלב הבא ישאל מישהו למה רק מו"לים ועורכים. מדוע ייגרע חלקם של הכתבים? הפרשנים? העיתונאים־החוקרים? אם שקיפות, יגיד העותר התורן, שקיפות עד הסוף.

אם כתב לא יוכל להבטיח חיסיון למקור שלו התקשורת לא תוכל להמשיך ולמלא את תפקידה. זה עד כדי כך פשוט: אין דמוקרטיה בלי תקשורת חופשית חיה ובועטת; אין תקשורת בלי חיסיון מקורות.

(עוד במדור דעות)