בשבוע שעבר פירסם מכון "מולד" מחקר תחת הכותרת "הנטל הביטחוני של ההתנחלויות". מולד מתקרא מכון מחקר, וככזה מפרסם ניירות עם נתונים וטענות שאמורות להיות סדורות והגיוניות. הפעם נטען במכון כי יש הוכחות לכך שההתנחלויות הן נטל על צה"ל ולא מקדמות את ביטחון ישראל. זו טענה כבדת משקל, כיוון שהקונצנזוס הישראלי היחיד שקיים הוא ביטחון, ועם ביטחון כידוע לא משחקים.
השיטה המחקרית – כי כך נהוג במה שנקרא מחקרים – הייתה ראיונות עם בכירים לשעבר במערכת הביטחון. עוד נשוב לזה, אבל לפני כן אציין שאני שמח בוויכוח שמכון מולד מייצר. בכל רגע נתון עדיף להתווכח על אסטרטגיה ואידיאולוגיה מאשר על איסוף הקקי של כלבת ראש הממשלה בידי בנו – ויכוח שמכון מולד היה חלק ממנו לפני כמה שבועות – או על אופיו של שר כזה או אחר.
לזכותו של מכון מולד ייאמר עוד שהוא מצליח לגרום לרעש תקשורתי. הוא לוקח ספק־נתונים, מייצר סרטונים וניירות, שם כותרת ותקציר, וזה מתפשט כאש בשדה קוצים. פעם אלה טענות על השר אורי אריאל, פעם על התורמים של הליכוד, פעם על איילת שקד, פעם על הדתה במערכת החינוך, ועכשיו על ההתנחלויות. לעולם במחקרים של מולד הטענות יבואו משמאל לימין. לעולם התוצאה תהיה ברורה מרגע כתיבת האות הראשונה.
וזה חשוב לעצם הוויכוח, שכאמור הוא בריא ורצוי. ובחזרה לשיטה במחקר הנוכחי: מכון מולד, כאמור, ראיין בכירים ביטחוניים לשעבר. היו ביניהם "אובייקטיביים", שהפרשנות לדבריהם נכנסה והפכה לכותרת, והיו בהם “מוטים” שלא כדאי להכניסם למחקר רציני כזה. עם המוטים כדאי לציין בראש ובראשונה את הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, שרואה בהתיישבות ביהודה ושומרון הכרח, כפי שהתבטא לפני שבועיים. או אלופים כמו גרשון הכהן, יעקב עמידרור ואפילו ראשי שב"כ כמו אבי דיכטר או יורם כהן. רשימה חלקית בלבד. אנשים כאלה, שלא בדיוק מסכימים עם התיאוריה של "המחקר", לא רואיינו או נשאלו. ואני מציין זאת כיוון שאפשר ללמוד מהשיטה גם על התוצאות מהעבר. מולד מוצלחים מאוד ביחסי ציבור, וחלשים מאוד בנתונים וברצינות אקדמית.
אחרי שאמרנו את זה, כדאי להתמודד עם הטענה החד־צדדית על ההתנחלויות. בניגוד לראייה הטקטית על יישוב בודד או היאחזות בלתי חוקית אי־שם בשומרון או בבנימין, מפעל ההתנחלויות הוא חלק מתפיסה רחבה יותר שהחלה אצל יגאל אלון ומפא"י לאחר מלחמת ששת הימים. במדינת ישראל הצעירה (אז בת 19 שנה), הניסיון לימד שקו המחרשה הוא קו הגבול, לכן לצורך העניין ייחסו חשיבות עליונה להתיישבות בבקעת הירדן. אנשי ההתיישבות העובדת שבאו להתגורר שם הבינו שהם מייצרים את הגבול המזרחי של המדינה. אנשי גוש אמונים שהתיישבו בתווך, באזור ההר – בבנימין, בגוש עציון ובמערב השומרון – ראו בכך קו אידיאולוגי.
50 שנה אחרי, המציאות ביהודה ושומרון לא השתנתה הרבה. החלוקה הקיימת בשטחי A ו־B לפלסטינים ו־C לישראל – כפי שקורה היום בפועל – היא תרגום מאוחר לתוכנית אלון בשינויים קלים. אחרי האידיאולוגיה נשאר היגיון אסטרטגי.
הגבול המזרחי הוא החסם לנו ולירדנים מפני מדינה פלסטינית שתתחבר לירדן. האינטרס במקרה הזה משותף. ראשי ההרים שבהם יש יישובים גדולים מאפשרים שליטה על מרכז השטח שרובו פלסטיני. התנחלויות אחרות חייבו תשתיות רחבות ופריסה צבאית שמאפשרת להתמודד עם גלי אלימות. הלקח המרכזי מאינתיפאדת אל־אקצה (שלמעשה ניטרלה את החלקים הבעייתיים בהסכמי אוסלו) הוא שההפרדה מהפלסטינים היא ברובה מדינית־פוליטית ולא ביטחונית. כן התנחלויות, לא התנחלויות, בלי היכולת של צה"ל להיכנס כשצריך לערים הפלסטיניות אבו־מאזן לא ישרוד ומפגעים ייצאו.
זה לא עמונה, למרות שנוח לעסוק בה, אלא עתיד הממלכה האשמית, היכולת של הפלסטינים למשילות והאוטופיה מול מציאות אסטרטגית. האם לא היה מקום להעלות שאלות כאלה ב"מחקר"? √
