שארל אזנבור בן 94 והעתיד שלו נשמע כך: "סידני, מלבורן, פרת', ניו־זילנד, טהיטי, וינה, פריז, מילאנו, קהיר, ואז אני טס לארה"ב לקבל כוכב בשדרות הוליווד, משם לוושינגטון, בוסטון, ניו־יורק וישראל כמובן. זה עד סוף דצמבר, בינואר יש לי עוד הופעות בצרפת". הכל כתוב ביומן הגדול שלו, שהוא מציג לי בגאווה. אזנבור מפיח חיים בקלישאה "אחרון הנפילים". אצלנו בבית הוא אגדה. כשאבא שלי היה בן 12 הוא נהג להאזין בכל יום ראשון בבוקר לתוכנית המוזיקלית של רדיו תוניס עם שאנסונים שהגיעו היישר מפריז. אזנבור היה אז הכוכב הצעיר של החמישייה הפותחת של גדולי השאנסונרים לצד ז'ק ברל, אדית פיאף, ז'ורז' ברסנס ואיב מונטאן.

אנחנו נפגשים בביתו בעיירה מורייה בפרובנס. הווייז מבולבל מול הדרכים הכפריות, אז האנשים בבית הקפה המקומי מכוונים אותי ל"בית של שארל אזנבור". שער הכניסה - שעליו מתנוססים ראשי התיבות CH - נפתח, המכונית זוחלת פנימה בשביל עפר מוקף בגינה עשירה ומטופחת. הבן שלו, מישה, מקבל את פניי ומיד לוקח אותי לחדר העבודה של אבא שלו, שכבר מחכה.

אזנבור רזה, יש לו שלייקס שמחזיקים את המכנסיים, מכשיר שמיעה על האוזניים, והוא נשאל על הגיל שלו יותר מעל כל דבר אחר. לא נמאס לו לענות.

"מה ההסבר לגיל שלי? גנים, יוגורט ודרך החיים. אני לא עושה דברים משוגעים, חי חיים נורמלים, אוהב לבקר בארצות שונות, לפגוש אנשים. אני נוסע כי זו העבודה שלי אבל אני גם נהנה. לפני שבועיים הייתי במרוקו, ולפני שנתיים הבן שלי ואני חצינו את תאילנד וקמבודיה במכונית. אני לא הולך לישון מאוחר, מתעורר בשבע בבוקר ושוחה. אני לא באמת יודע לשחות אז יש לי חגורת הצלה שעוזרת לי לעשות מן ג'וגינג בבריכה. אני עושה גם תרפיה במכונה עם זרמים חשמליים, אחרי זה אוכל ארוחת בוקר והולך לעבוד. בערב אני אוהב לראות טלוויזיה, חדשות. כל השירים שלי באו מהחדשות".

אתה מופיע שעה וחצי בלי הפסקה, בלי לנוח. איזה סמים אתה לוקח?

"שום סם, כלום, גם לא מים. אני צריך להיות יבש, אני שותה רק שלוק מים לפני. ואני גם מתעייף, אבל הקהל לא יודע את זה, רק אני יודע. החיים קלים אם לוקחים אותם בקלות" .

ואיך אתה שומר על הקול שלך?

"אני לא שומר עליו, זו הבעיה".

אתה חושב על המוות?

"אני לא חושב על זה יותר מדי, אני יודע שיום אחד זה יקרה".

* * *

אבל לא היום. בשעה 12:30 אזנבור אומר לי, "אנחנו הולכים לאכול ארוחת צהריים, ואתה מוזמן". בחור חייכן בשם מיסטר מו ("זה קיצור של מוחמד, הוא מרוקאי")' מעין מטפל אישי, רוכס לו ז'קט של סטארים ואנחנו יוצאים החוצה. אזנבור נותן נשיקה לגנן שלו ("גם הוא ממרוקו, הוא קורא לי דוד"), אנחנו נכנסים למכונית הלקסוס שלו ונוסעים לעיירה הסמוכה סן־מרטין. אזנבור מזמזם שירים בדרך ואחרי 20 דקות אנחנו נוחתים במלון של אנשים כל כך עשירים שאין להם שום צורך לזרוק לך את זה בפרצוף. שדרת עצים יפהפייה, בריכה צלולה, הכל פה צנוע ומושלם. כל האנשים מסביב מזהים את אזנבור, מגניבים מבטים, אבל אף אחד לא אומר מילה. ליד השולחן כבר מחכים לנו זוג חברים של אזנבור, הגברת שונטל - שיש לה מאוורר קטן מחובר לטלפון הסלולרי - ובעלה הד"ר ז'ק אוטונבור, קרדיולוג והרופא האישי של אזנבור שמגיע איתו לרוב ההופעות ברחבי העולם. "כולם שואלים אותי מה הסוד שלו", הוא אומר לי ליד השולחן, וברור ש"להסתובב עם קרדיולוג צמוד" זו רק תשובה אחת. "עכשיו היינו איתו בביירות. לפעמים המפיקים דורשים שיהיה רופא, בהופעה בפריז עמדתי על הבמה מאחוריו, לפי דרישה שלהם". אזנבור מספר שהוא כתב לכבוד הדוקטור שיר על טהרת המונחים הרפואיים, והרופא מסביר לי שכדי להאריך חיים כדאי לאכול ירקות ולא בשר. זה גם הרגע שבו מגיע סטייק האנטריקוט שאזנבור הזמין לעצמו. אחרי זה הוא יקנח בסורבה קוקוס ששוחה בקערת רום. "אגב, אחותי מבוגרת ממני ב־16 חודשים", מסכם אזנבור, "גם היא בכושר טוב".

התוכנית שלו היא לפרוש בגיל מאה אבל האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק אז כדאי לצפות באגדה החיה הזו ב־28 באוקטובר בהיכל מנורה מבטחים בת"א כי אולי זו הפעם האחרונה שהוא יגיע לכאן. הוא ישיר 24 שירים במאה דקות, בלי כוס מים או הפסקה. אזנבור הוא זמר, מלחין ושחקן קולנוע שמכר יותר ממאה מיליון אלבומים, הלחין למעלה מאלף שירים והופיע בעשרות סרטים. "עם סרטים סיימתי, אני לא יכול ללמוד בעל פה. בהופעה יש לי פרומפטר שיכול לעזור, אבל אתה לא יכול לשחק עם פרומפטר, נכון?"

מי שחשפה את אזנבור לעולם הייתה הגברת הראשונה של השאנסון הצרפתי, אדית פיאף. היא אימצה אותו כבן חסותה, שיכנה אותו בביתה ולקחה אותו לסיבוב הופעות בינלאומי. "רק גרתי שם!" הוא מבהיר כמה פעמים למי שרוצה לחשוב אחרת על שמונה השנים שבהן חלק עם פיאף רבת־המעללים קורת גג. "אני לא הייתי הסגנון שלה והיא לא הייתה הסגנון שלי, אבל היינו חברים טובים. הייתי איתה כל הזמן, מסיע אותה ברכב, משלם לאנשים שעבדו עבורה, להפקה, הכל. אחרי שהפכתי מפורסם כבר לא יכולתי לעשות את זה. לפני כן לא חלמתי שזה יקרה, אבל פיאף אמרה לי, 'יום אחד אתה תעשה את זה'. היא הייתה בטוחה".

גם אתה היית בטוח?

"כל האמנים בטוחים, אפילו כשהם גרועים הם בטוחים שהם הכי טובים".

אתה מתגעגע לימים שבילית איתה?

"אני לא מתגעגע לימים, אני מתגעגע לפיאף".

שרת את 'לה בוהם' על התקופה שבה לא היה לך כסף או מקום לישון.

"היה לי מעט כסף, הייתי עובד בדיבוב סרטים זרים לצרפתית. זה היה מספיק כסף כדי לאכול. הייתי מאושר, יכולתי לכתוב, וההנאה שלי היא לכתוב. הייתי כותב על הכל".

היית הראשון לכתוב ולשיר על הומוסקסואליות.

"נכון. והשיר מוכר בכל העולם. לפני זה כתבתי שיר בשם Apres l’Amour והוא נאסר להשמעה. אחרי זה כתבתי את 'תני לי את 16 שנותייך' וגם הוא נאסר. טוב, אם יש לך רומן עם נערה בת 16 אתה הולך לכלא. אבל התעקשתי ומיד כתבתי את What Makes a Man".

השיר המדובר - שתורגם לעברית על ידי דודו טופז ונקרא 'כך הם קוראים לי' - מצייר פורטרט של הומו מזדקן שגר עם אמו ובלילות מבלה בקברטים מחופש לאישה, ועשה שירות אמיץ לקהילה הלהט"בית. "אני לא הומו אבל חשוב לא לשפוט אנשים בגלל מיניותם. והנה, השיר לא נאסר. ואחרי זה אף שיר שלי כבר לא נאסר להשמעה, זה נגמר. הוכחתי שאני כותב חופשי. בקולנוע, בתיאטרון, בספרות, בציור, הכל חופשי! אתה יכול לשים עשר נשים עירומות על המסך ולא יגידו כלום, אז למה אין לנו את הזכות להיות חופשיים בכתיבת שירים? כתבתי על אדם עיוור מאוהב שאוהב את ריח בית השחי של האישה. אשתי אמרה, 'אתה לא יכול לומר את זה'. אמרתי, 'למה לא? זה הדבר היחיד שיש לו, לגלות את הריח שלה, זה חשוב'".

המבקרים בצרפת לא תמיד אהבו את אזנבור, "הם ניסו לחסל אותי, אבל עכשיו כולם מתו ואני חי". לטענתו גם הממשלה חיפשה אותו ולכן עבר לגור בשווייץ השכנה והוא מחלק את זמנו בין שתי המדינות. "הממשלה טענה שלא שילמתי את המיסים שלי. הם לא יכלו להוכיח את זה, כי זה לא היה נכון. יום אחד עזבתי, ועכשיו אני יכול להישאר פה שישה חודשים בכל פעם. אני אזרח שווייץ וצרפת. יש לי ארבעה ילדים - אחת בלוס־אנג'לס ושלושה בשווייץ. ואשתי שוודית, היא לא אוהבת את החום כאן ואני לא אוהב את הקור שם".

כאיש משפחה, איך התמודדת עם מעריצות?

"הן לא חלק מהחיים שלי, אני רואה אותן רק כשאני על הבמה. כשנישאתי הדפסנו תמונה של אשתי ושלי והפצנו אותה אצל המעריצות, שילמדו שהחיים שלי איתה ולא איתן. זה היה מאוד אפקטיבי. אני מציע לאחרים לנסות את זה, אבל הרוב לא רוצים, רוב הזמן הם מחפשים הרפתקאות קטנות. אני לא צריך את זה".

* * *

אזנבור נולד בפריז ב־1924, שש שנים אחרי תום מלחמת העולם הראשונה שכמעט מוטטה את צרפת. הוריו - מישה וקנאר אזנבוריאן - היו פליטים ארמנים שברחו משואת העם שלהם, איבדו את רוב קרוביהם וגרו בשכנות ליהודים רבים בשכונת ה'מארה' בעיר. הדוכן של אביו בשוק היה צמוד לדוכן של סוחרים יהודים. כשהיה בן 16 הנאצים כבר כבשו את פריז והוריו הרגישו מחויבים לעזור למיעוט השני בשכונה. "תמיד חיינו קרוב מאוד ליהודים, יש לנו הרבה דברים במשותף איתם - היותנו מיעוט והקשיים שכרוכים בכך, העובדה שלא מבינים אותנו. זה היה טבעי עבורנו להסתיר יהודים בביתנו בזמן המלחמה".

אתה זוכר את הימים ההם?

"היטב. היינו יוצאים החוצה ומודיעים להם מתי הם מגיעים ולאן כדאי להם לברוח. פעם הגיע אלינו לדירה בחור ארמני שהתחפש לנאצי. אחרי שהוא החליף בגדים אחותי ואני שרפנו את המדים שלו, התרחקנו מהבית של ההורים וזרקנו לפח. היה אפילו בחור יהודי שהגיע מאזרבייג'ן, ואנחנו כארמנים לא אוהבים את האזרים, אבל הוא היה יהודי אז זה היה שונה. ההורים אמרו לנו, 'אנחנו חייבים להציל בני אדם', אבל בשבילנו בגיל הזה זה היה גם אקשן".

עד היום הוא מוקף ביהודים. "בדרך כלל הם המפיקים שלי, וגם המתרגמים של השירים. הם מבינים אותי הכי טוב". אחד השירים שתורגם בהצלחה והעצים את מעמדו של אזנבור בזירה הבינלאומית הוא She. "כתבתי את הגרסה הראשונה בעצמי, אבל את המילים באנגלית כתב עיתונאי יהודי שבא לראיין אותי, כמוך - הרברט קרצמר. האנגלית שלו הייתה יפהפייה, שאלתי אותו, 'חשבת פעם לכתוב שירים?' הוא הלך וחזר אחרי כמה שבועות עם תרגום של 'לה בוהם'. מאז הוא תירגם יותר ממאה שירים שלי".

הרומן שלו עם יהודים נמשך גם בארץ. "בפעם האחרונה בישראל לקחתי את הנכד שלי, הבן של בתי, הוא היה בן 32. אבא שלו יהודי ונפטר כשהיה בן 13 אז נסענו לכותל ועשינו לו בר־מצווה. שני הבנים שלי רצו להיות בפטיסטים ארמנים אז לקחתי אותם לארמניה ושם הם הפכו לבפטיסטים. אמא שלהם נוצרייה פרוטסטנטית. אגב, אחת הבנות שלי נשואה ליהודי, אחרת נשואה למוסלמי, ואין לנו שום מלחמות במשפחה".

בישראל זה פחות עובד.

"הייתי בישראל כמעט עשר פעמים, כולם שם בטוחים שאני יהודי, מישהו אמר לי, 'אתה גם יהודי וגם יפה', לא האמינו לי. סליחה, אבל אני לא. שיחקתי יהודי בשבעה סרטים שונים ורק פעמיים ארמני. ופעם הטלוויזיה הצרפתית צילמה אותי בניו־יורק. אישה אמריקאית באה אליי ואמרה, 'אני מכירה אותך - אתה שחקן... לא לא, אתה זמר. מה השם?' אמרתי לה, 'אזנבור'. היא אמרה, 'אה, אייזנברג!' הרבה אנשים אומרים לי, 'אני מאחל לך עד 120', אולי זה הרבה בשביל יהודי, אבל לא בשביל ארמני".