דון קישון
הוא האזין לנאומים של היטלר באוטו ולמד אותם בעל פה, נהג להיפרד מהם במועל יד, נשא ערכה עם אקדח וציאניד ליתר ביטחון, ומילא את המזוודה בבצל ירוק בנסיעות לחו"ל. ככה נראית הילדות שלך כשלאבא קוראים אפרים קישון. עכשיו, בסדרה חדשה שחושפת את האיש שמאחורי 'סאלח שבתי' ו'תעלת בלאומילך', ילדיו מספרים על הקשרים שלו עם נשים מחוץ לנישואין ואיך זה לקרוא פלייבוי עם כל המשפחה בארוחת הצהריים
"אחרי מותו, אבי השאיר לי מכונית רנו תמימה למדי", מספר רפי קישון, בנו הבכור של אפרים קישון. "היו שם כל מיני קלטות, אנריקו מסיאס וכאלה. ואז אני רואה גם קלטת כתומה כזאת ושם אותה בטייפ ופתאום באמצע תל־אביב יוצאות מהאוטו צרחות מטורפת בגרמנית. זה היה אחד הנאומים של גבלס שאבא היה תמיד מקשיב להם".
"ואגב, הוא גם ידע את הנאומים בעל פה", מבהירה הבת הצעירה, רננה קישון. "את כל הנאומים. היה מסוגל לפרוץ בנאום ספונטני בגרמנית. והאובססיה לשואה לא הייתה רק להקשיב לנאומים של היטלר בנסיעות איתנו באוטו כשהיינו קטנים, זה היה גם ג'סטות. הוא היה נפרד ממני במועל יד, למשל".
"אני זוכר אותנו יושבים באוטו ואבא אומר, 'אוקיי, זה מההיסטוריה והיה איזה היטלר', מספר האח עמיר קישון. "הוא היה מכניס את הקסטה ואומר, 'אני רוצה לשמוע את זה'. אבל זה נעשה בקלילות מסוימת. הוא אמר, 'אני מנסה להבין את מי שניסה לרדוף אותי'. זה היה לו חשוב: להבין למה".
יש לכם אי אלו תסמיני דור שני?
(רפי ורננה צוחקים)
רפי: "אני לא מסוגל לזרוק פרוסת לחם. גם במסעדה אני מבקש שיארזו לי. זה מגיע ישר מאבא. הייתי איתו בטקס קבלת מצלמת הזהב בברלין, שזה מקביל לאוסקר. הוא גיבור הערב, אורחים של ממשלת גרמניה, המלון הכי מפואר חמש ארוחות ביום - הכל! בארוחת הבוקר אבא לוקח שתי לחמניות, עוטף במפית ושם בכיס. אני אומר לו, 'אבא, עוד שעה יש לנו ארוחה', הוא אומר, 'שתי לחמניות בני, אתה אף פעם לא יכול לדעת. יגיעו הנאצים, יגיעו הקוזאקים'".
רננה: "קאט. נסעתי עם רפי להונגריה לפני כמה זמן לביקור. ומי לדעתך שם לחמניות בכיס?!"
* * *
12 שנה אחרי מותו של אפרים קישון, ילדיו עדיין חיים את האתוס של האב הגדול, המוכשר, המצליח, אהוב הקהל, מקופח על ידי המבקרים, ניצול השואה. גנטית, הוא אחראי לשלושה תוצרים: רפי, וטרינר (שגם אוחז במופע שבו הוא מספר על אביו) עמיר, יזם ואיש היי־טק ורננה, מנהלת תחום חווית משתמש ועיצוב. רעיונית, כולם היו בניו: 'השוטר אזולאי', 'סלאח שבתי', 'תעלת בלאומילך' ו'ארבינקא'. דווקא הוא, העולה מהונגריה שהגיע לישראל ללא שפה - היה ממגדיריה הגדולים של הישראליות וגיבוריה בטורו העיתונאי ('חד גדיא'), בספרים, במחזות ובסרטי קולנוע מצליחים.
כשכותבים בולטים מקבילים כעמוס קינן ודן בן אמוץ בזו לעולה החדש והעלו על נס את מיתוס הצבר, קישון - איש שכינה עצמו "העולה היורד לחיינו" - השכיל כבר בשנות ה־50 וה־60 לספק מבט אירוני על מדינה שבה מתחת לפני השטח כולם נגד כולם: מזרחים נגד אשכנזים, דתיים נגד חילונים, עולים נגד צברים, עירוניים נגד קיבוצניקים. בעולם הקישוני אנשים לא חלמו על גבורה בשדה הקרב, אלא על הגעתו של האינסטלטור. רק רצו להסתדר. למצוא דירה. לנסוע לחו"ל. פעם קראו לזה זעיר־בורגנות. היום ברור שאלה החיים עצמם.
ומי שהצליח לנסח טוב כל כך את הישראליות, היה בחייו האישיים איש פרטי מאוד. שלושת ילדיו, שהיו הגיבורים של לא מעט מיצירותיו, מנסים עכשיו בסדרה חדשה לפצח את הגנום הקישוני. התוצאה, 'קישון: שמו הולך לפניו' (מה־17 בספטמבר, 21:00 ב־HOT8) מבוססת על הדו שיח הביוגרפי עמו, בעל אותו השם, שכתב ירון לונדון ויוצא כיום מחדש (בהוצאת כתר), ומציגה איש חד־פעמי, לא פעם על גבול האנרכיסטי: טווס עם חיבה לקרמים לשיזוף עצמי וחלוקים שחורים גנדרניים. ניצול שואה רדוף. ליידיז־מן שרמנטי - שהיה נשוי שלוש פעמים - עם דעות ליברליות מפתיעות. אבא שפעל לפי חוקים משלו, לא פעם מהסוג שירים גבה אצל הורים. כך או כך, הדמות שעולה שונה מאוד מהדימוי השמרני שנוצר לו.
"הרצון היה לספר את סיפור קישון כפי שהוא לא סופר", אומר המפיק אריק ברנשטיין, שיצר את הסדרה יחד עם הבמאי אליאב לילטי. "קישון אמר שאפילו פרויד טען שילדים שגדלו בתקופת השואה הושפעו יותר מהיטלר מאשר מאבא שלהם. המפתח לכל הדמות שלו מבחינתי היא ילד הונגרי שעומד לבד על גשר בבודפשט ואומר, אני לבד בעולם. הוא לא היה היחיד אבל הוא השכיל לעשות מזה משהו. על הרקע הזה, לשמוע את הנאומים של היטלר זה בפעם הראשונה נשמע פסיכי ברמות שלא יתוארו, אבל במחשבה שנייה זה הופך להגיוני".
"רצינו שיותר יכירו אותו", מסבירה בתו רננה. "רצינו לספר את סיפור חייו, כי אז נורא ברור מאיפה הגיעה אהבת האדם הקטן שיש לו, ההומור ובעיקר החיבה שלו לחיים". והיה מה לחבב בחיים. בטח כשבילדותו הם לא היו משהו מובן מאליו. קישון איבד את משפחתו הרחבה בטרנספורטים לאושוויץ, ושרד אחרי שנמלט ממחנה עבודה והתחבא בבודפשט. בסיום המלחמה גילה שאחותו, אביו ואמו שרדו, ועלה לארץ עם חברתו חוה, לימים אשתו ואם בכורו, רפי. אבל גם במקרה שלו, מתברר בסדרה שהשואה אולי הסתיימה על הנייר, אבל לא בשביל מי שניצל ממנה.
"כל הזמן היו ברקע רמזים של השואה, אבל תמיד עם הומור", נזכר עמיר. "כשהיינו ילדים הוא סיפר על השואה שבמחנה העבודה הוא השמין. זה היה נראה כאילו בשואה משחקים שחמט, משמינים, הרפתקה. אבל בין הנקודות האלו קרו דברים שאני מאמין שלעולם לא נדע. היה לו כל הזמן רצון לסגור את הזיכרונות האלה".
בסדרה עמיר מספר שהשואה חזרה במערכה האחרונה של החיים של אבא לשחק תפקיד.
רננה: "זה לא השואה. לא הייתי אומרת. זו תחושת הרדיפה והזרות. לא להיות במרחב שלך".
רפי: "והחשש הזה התבטא עם מה שהוא קרא לו הרוצחי־סט. זה היה קיט כזה שהיה בו אקדח וכדורי ציאניד. זה הלך איתו שנים מבית לבית. המחשבה הייתה שלא יתפסו אותו חסר ישע".
רננה: "זה היה ליד המיטה. זה לא היה סוד או משהו כזה. סלסילה חמודה, חביבה, מאוד מתוקה - ושם היה הכל. ואני מתביישת להגיד שגם לי היה את הקיט שלי - מתנה מאבא. אמרתי לך, אנחנו לא משפחה ממוצעת. לאבא היה אקדח ואצלי היה אקדח זיקוקים. זו הייתה מתנה שהוא הביא לי. שיכפל את הרוצחי־סט. לא יודעת איך הוא היה עם האחים שלי, איתי הוא היה מאוד דאגן".
עמיר: "אני זוכר אקדח מתחת למיטה".
רפי: "אני ירשתי ממנו סוג של חשש כזה. כשלמדתי בגרמניה שיחקנו באיזה אולם ספורט וכשבאנו לצאת היה נעול. חטפתי תחושת מחנק. לכודים שם, ואני כמו חיית טרף, הולך, מסתכל על הפתחים, רואה חלון, חייבים להגיע אליו. יש ארגז, אני מטפס, רואה בחוץ אנשים, קורא להם. אחרי זה הגרמנים אמרו לי, 'כל הכבוד', אמרתי להם, 'רואים? יש יתרון בלהיות דור שני לשואה'. הם לא צחקו כל כך".
* * *
הקריירה של ניצול השואה העולה החדש המריאה בארץ במהירות. מחזה רדף מחזה, וטור רדף טור. קישון הפך לסלבריטי במדינה הצעירה. כשרפי בן שנה הוא התגרש מאשתו חוה, ובהמשך התחתן עם שרה, שילדה את עמיר ורננה, בת הזקונים. בביתם של קישון ושרה ז"ל, שבו מתגורר כיום רפי, נשמרה הקומה השנייה - ממלכתו של האב - בדיוק כפי שהייתה בחייו. והחיים אז התחלקו, מסבירים ילדיו, בין הקומה התחתונה, שם גרה המשפחה, לבין העליונה, שם שלט קישון ושם ישן, כתב, ופיתח מגוון הרגלים אקזוטיים. שני בניו, אגב, קוראים לו גם היום בשמו הפרטי, ולא אבא. מתוצאות הגדילה עם פרסונה ספרותית, כנראה. כמו שמסביר עמיר: "הוא היה האבא הכי טוב שהוא היה יכול להיות. אבל הוא היה מאוד קשור לעבודה שלו. הוא אהב אותנו מאוד אבל אני חושב שכולנו היינו שחקנים במחזה שלו. לא היינו המרכז".
המרכז, מתברר, הוא מפתיע מאוד. "היינו יושבים בארוחת צהריים ואבא היה קורא פלייבוי", צוחקת רננה. "אצלנו זה לא נחשב לסנסציה. זה נורא מצחיק. המשפחה שלנו גדלה על זה. ואז הייתה הפתיחה של נערת האמצע. אני גדלתי בידיעה שאלו צריכות להיות המידות שאישה צריכה להיות בהן. ולא התביישתי אגב. היה לנו את הקיר המפורסם - לוח מודעות בדרך למרתף שעליו תלו את נערות האמצע - שם היה חדר משחקים לילד אבא: היה שם ביליארד והיה פינג פונג".
רפי: "זה נראה הכי טבעי. לא התייחסו לזה כחומר תועבה. זה היה זרוק בבית. תארי לעצמך שבגיל ההתבגרות זה מאוד מעניין לראות חומרים כאלה - אני זוכר את עצמי עומד עם אבי מול הכותל הזה עם תריסר התמונות של הבחורות ואנחנו דנים - הוא שואל מי הכי מוצאת חן בעיניי ואומר מי הכי מוצאת חן בעיניו - לא ממש הסכמנו".
רננה: "הוא אהב את הברונטית".
רפי: "בעייני הקיר הזה הכי מסמל את התכונה שמאוד אהבתי בו - שהוא היה נון־קונפורמיסט על גבול האנרכיסט. הוא בז למוסכמות, לא הולך בתלם, בז לשלטונות, לשליטים, ולצבא הפקידים שלהם. זה בחלקו תוצאה של השואה, ושל איבוד כל הסדר החברתי וכל מה שהוא האמין בו וחי כנער הונגרי גאה ששמע על הצבא ההנוגרי הבלתי מנוצח, שכמו שהוא הסביר לי נקרא ככה כי הוא לא ניצח שום מלחמה. ואז הכל התמוטט.
"וזה שהוא היה אנרכיסט התבטא גם בדברים קטנים. הוא למשל נורא אהב בצל ירוק, בצורה חולנית. אגב, בגלל זה קראו ללהקה בצל ירוק. אשתו שרה, מילא שהיא הייתה אומרת שהוא מסריח מבצל ירוק. היא הייתה אומרת, 'אני נוסעת לחו"ל, אישה אלגנטית עם אדם אלגנטי עם עניבה, מגיעים למכס ומוצאים ארבעה קילו בצל ירוק במזוודה'. והיא הייתה מתה מבושה".
רננה: "בגלל זה היה לו מקרר משלו בקומה למעלה לבצל ירוק ולנקניקים. ככה הם פתרו בעיות!"
איזה עוד הרגלים משונים שלו אתם זוכרים כילדים?
רננה: "לא היה לו לילה סטנדרטי. הוא היה ישן באינטרוולים של שלוש־ארבע שעות. אהב מאוד לעבוד בלילה. עכשיו באו־סי־די שלו היו קורים מלא דברים, למשל שבכל חדר, בכל הבתים שלו, בכל המדינות, היו ארבעה וידיאואים והוא היה מתכנת אותם שיקליטו את כל הסדרות ואת כל החדשות - ובלילה הוא היה מתעורר ורואה, וחוזר לישון, ובבוקר עוד כמה שעות. לא היו לו ממש יום ולילה".
רפי: "היה אסור להבהיל אותו כשהוא היה ישן. פעם אחת היינו בטוחים שהוא כותב ועסוק בענייניו. עלינו במדרגות, פתחנו את הדלת לחדר שלו והוא התעורר בזעקות אימה - קיבלנו התקף לב. מתברר שזה מאוד הפחיד אותו. הייתה גם פעם שהוא קפץ מהחלון מרוב פחד. היו לו פחדים וחלומות וסיוטים".
רננה: "הוא הגיע להבנה מתי הוא הכי יצירתי ומרוכז: הסתכל על הטמפרטורה, הבין ש־24.5 זה האידיאל, ומאותו רגע זה היה בכל מקום. הוא היה מביא איתו גוף חימום".
רפי: "היה לו מודד טמפרטורה, לחץ אוויר ולחות. הוא הבין בבני אדם, לא רק בנפש, אלא שיש לזה גם חלק פיזיולוגי, שהוא צריך אקלים מסוים כדי ליצור. מה הוא עוד לקח במזוודה? ארבע נורות של 400 ואט. כל חדר במלון שהגיע אליו הוא אמר, 'זו מאורת עטלפים אפלה. כוחות היצירה נוטשים אותי' - ותוך חמש דקות הייתה שם תאורה של חדר ניתוח באיכילוב".
אגב מוזרויות, נזכרת רננה, "ההורים אהבו לקרוא עיתונים מההתחלה עד הסוף, ואף אחד לא אהב שנגעו לו בעיתון. אז הם היו קונים שני סטים של עיתונים. שאף אחד לא ייגע בזה של השני".
אבא שלכם אמר ש"סוד הנישואים הוא הפרדה: מכוניות נפרדות, טלוויזיות, קומות נפרדות באותו בית".
רננה: "בהחלט. הוא היה נגד צביעות. אנחנו רואים היום משברים על זה שאנשים לא נותנים מרחב לשני".
"הייתה לו הבדיחה הזו שבהתחלה לא הסתדרו עם כיור אחד באמבטיה, אחרי זה המיטה הייתה לא נוחה - זה היה תהליך", אומר רפי. "אבל עובדה שהוא לא נפרד משרה כל השנים. הוא באמת אהב אותה. הוא היה צוחק על מוסד הנישואים אבל התחתן שלוש פעמים. זו הסתירה שהוא חי איתה. הוא ידע לבקר את התא המשפחתי על תחלואיו וקשייו, אבל הוא נהנה לעשות את זה מבפנים".
קישון ושרה היו נשואים יותר מ־45 שנה, עד שנפטרה ב־2002 ממחלת הסרטן, אחרי דעיכה קשה. "הוא היה אומר שהוא נשוי כי לא המציאו שיטה יותר טובה", אומרת רננה. "והם תפרו את הנישואים לפי מידתם. לכל אחד היו את החיים שלו. היה שם המון כבוד והיה מאוד ברור מה כן ומה לא. לא חיפשו לפגוע אחד בשני".
ירון לונדון שאל אותו בביוגרפיה שכתב עליו: "הילדים שאלו אותך פעם אם בגדת?"
רננה: "אז הוא ענה שאלה שאלות שלא שואלים. וזה נכון, כי אחרת תקבל את האמת. זה היה בית שלא שיקרו בו, והיו דברים שאני לא רציתי לדעת. הייתי ערה לכל מיני סיטואציות: יש לך זוג שאחד מהם הוא מגה־סטאר - אני תמיד הסתכלתי עליו כאבא, לפעמים נודניק והכל - היום אני רואה שהוא היה גבר מאוד נאה ובצעירותו בכלל היה חתיך הורס. קחי את הכישרון הפנומנלי, ההצלחות, מוערץ בצורה בלתי רגילה. חיכו לחתימה שלו באירופה כמו לאייפון. אז אי־אפשר לבחון את הזוגיות הזו כאילו מדובר בזוג רגיל".
רפי: "לא שאלתי אבל הבנתי מהדינמיקה ואפילו שרה דיברה על זה שיש לו כנראה בחו"ל קצת קשרים, קוצ'י מוצ'י".
זו הייתה תקופה שיחסים פתוחים היו משהו נורא בוהמי, שלא לומר אקזוטי.
רננה: "אל תטעי. אלה לא היו יחסים פתוחים לרגע. פתוחים זה ששני הצדדים עושים מה שהם רוצים. זה היה יותר לא לשאול, לא לשמוע, היה צריך להיזהר. (צוחקת) אני לא חושבת שאמא שלי הייתה שמחה לדעת שדברים כאלה קורים. היא ידעה שקורים דברים, אבל בדיעבד. אבא לא אהב את הפוזה והצביעות, זוגות שנדהמו כששמעו שיש כל מיני עניינים בחו"ל ואוי אוי אוי, בעודם עסוקים בזה בעצמם".
עמיר: "היו כל מיני סיפורים שהיו לו מאהבות, אבל הקשר שלו עם שרה היה כל כך חזק שזה היה מכות קלות בכנף. הוא היה צרפתי בגישה שלו. עכשיו גם לאבא שלו היו רומנים, תמיד היה לו את הדבר הזה שמשפחה זה דבר מטורף. אבל זה אף פעם לא היה משהו שזיעזע את הנישואים. זה לא היה תענוג גדול, הדבר הזה, אבל היא הרגישה בטוחה בקשר".
אתה זוכר שיחה על בגידות?
"כן, הוא פשוט אמר שבגידה זה חלק מהחיים של אדם".
קשה לנו להסתכל על הורינו כעל בני אדם עם ליבידו. מה הבנתם עליו בדיעבד?
רננה: "הוא היה מאוד שרמנטי. כל אישה יפה שעברה לידו הוא היה עושה לה מה שקראנו הבאק־מסג'. הוא היה מלטף אותה בגב. בלי שהוא שם לב מתוך חיבה. היום זה ממש לא היה עובר בשקט. אני חושבת שברגע שהוא נהיה סטאר היה ברור שיש מעריצות וכשיש מעריצות יש עניינים. ואמא שלי עמדה על המשמר. היא וידאה שלא תהיה לה תחרות. כאן הייתה באמת היוועצות אינסופית ומשענת, הם היו באמת שותפים להכל. לכן אני גם סלחנית כלפיו. מבחינת BFF - היא הייתה היחידה. אז את מי זה עניין אם היו דברים אחרים?"
את מספרת בסדרה שהוא לא היה מסוגל לקחת אותה לטיפולים. לא התמודד בכלל עם העובדה שהיא חולה. כעסתם עליו?
רננה: "ידענו מה החולשות שלו. לרגע לא באנו אליו בטענות. היה ברור שהוא לא מסוגל. אני חושבת שגם נפשית הוא לא היה מסוגל. אפילו בפרקטיקה של ללכת ולעזור - הוא לא ידע לעשות את זה. הוא היה אבא עם נתינה אבל אחרת. מעולם לא ביקשתי מאבא שיעשה לי שוקו. או שהיה מרדף על מלפפונים חמוצים אצלנו, כי הוא היה ישר לוקח, ונורא מהר היית צריך לדאוג לעצמך. אני עם הבנות שלי זה ישר, 'תאכלו אתן קודם כל'. אצלו זה לא היה ככה. היה 'זה שלי'. היית צריך להיות יותר מהיר. הוא היה ילד".
* * *
עוד מערכת יחסים מרכזית בחייו של קישון, הייתה זו שניהל עם הביקורת. בזמן שבחו"ל הוא זכה לכבוד אדיר, המבקרים בארץ זילזלו בו בעקביות. הציבור, לעומת זאת, הכתיר אותו כאחד היוצרים האהובים והמשפיעים שהיו כאן, דבר שעד היום חשוב לילדיו להדגיש. כשרפי היה בן שש, אבא שלו כבר ביים את 'סאלח שבתי', שעליו זכה בגלובוס הזהב ומועמדות לאוסקר. "הוא ניסה להסביר לי בגלויה את גודל המעמד של קבלת גלובוס הזהב, וכילד זה היה מבחינתי ברור, שאבא שלי הוא גיבור וחזק ומצליח. אני זוכר איך הסתובבתי שם על הסט, אבל זה לא שאתה מודע לזה שאתה ברגע מכונן בתולדות הקולנוע הישראלי ובכלל".
ועדיין, הוא היה שנוא נפשם של המבקרים, וגם היום יש עליו ביקורת, ש'סאלח שבתי' הוא הארכיטיפ של סרט בורקס, שמנציח את המבט המתנשא על המזרחי התחמן.
רננה: "את רואה שאנחנו מרגישים לא נוח עם זה? מאוד לא נוח. זה לא סרט בורקס".
רפי (מתרגז): "מה זה בורקס? סרט עממי, לא איכותי במיוחד. זה סרט איכותי בינלאומי מזהיר ומבריק! אם הוא היה מועמד לאוסקר וזכה בגלובוס הזהב הוא לא יכול להיות סרט בורקס! אלה דעות של שמאלנים שרצו לפגוע בקישון והן לא נכונות פשוט. אני חושב שבעקבות ההצלחה של 'סאלח שבתי' קמו מחקים שרצו לרכוב על ההצלחה, ניסו לקחת את הסממנים ולא ידעו לעשות את זה טוב. הוא היווה השראה לסרטי בורקס וחיקו אותו אנשים לא מוכשרים. וזה הסרט הישראלי המצליח עד היום, אם את לוקחת בחשבון עובדות מתמטיות, כמו כמות הקהל וכמות הפרסים. פה הוא הרגיש שמחפשים אותו כי לא אוהבים את דעותיו הפוליטיות".
רננה: "הוא מראה את האשכנזי באור מגוחך, לא את המזרחי. אבל הוא לקח קשה כל ביקורת".
ולמה מבקרים לא הבינו את גדולתו בזמן אמת?
רפי: "לא היו הרבה כאלה. הוא שנא את המבקרים שנאת מוות. היו כמה טמבלים שלא הבינו וכתבו שאפרים קישון האוסטרו־הונגרי כותב דמויות אוסטרו־הונגריות. באמת צודק, סאלח שבתי והשוטר אזולאי הם דמויות מאוד אוסטרו־הונגריות. מי יצר דמויות מזרחיות עממיות בעלות שיעור קומה יותר ממנו?!"
"אני זוכר את המפגשים שלו עם אנשים בסופר", אומר עמיר. "אנשים ציפו לאיש עם ההומור מהסיפורים ונתקלו באיש מאוד יבש. רצו לראות את המאסטר בפעולה ולא ראו. הוא לא היה סחבק, ומשם אני חושב הגיע הנרטיב הזה שלא מפרגנים לו פה - זה יצר איזה אנטגוניזם מסוים אליו, שהוא לא התקבל כאן במקומות הנכונים. אבל בעיניי העניין שהוא לא זכה להערכה והכרה כאן הוא מיתוג - הוא מאוד הרגיש אהבה והערכה כאן. זו תמה כזאת, חלק מהאישיות שלו, כמו החלוק השחור, אז היה גם 'לא אוהבים אותי'. זה לא היה מדויק".
הוא ידע לקבל ביקורת?
רפי: "הוא היה אדם ביקורתי לגבי כל דבר, אבל היה לו קשה לקבל ביקורת. הייתה תקופה שגידלתי שיער והוא אמר לי, 'בני, אתה ילד יפה, אתה דודו טופז הישראלי, לא אכפת לי שאתה מכוער - אכפת לי שאתה טיפש!' הוא הבין גם דברים כאלה, שלהיראות טוב זה משהו שמקדם אותך בחיים. לכאורה הפילוסופיה היא: מה חשוב המראה - חשובה המהות. קדחת! חשוב המראה".
רננה: "אבל הוא לא היה עסוק בזה".
רפי: "הוא לא היה עסוק בזה?! היה מאוד עסוק בזה. היו לו מכשירי שיזוף, קרמים, מנורות קווארץ. וזה עיצבן אותי. הוא הגיע יום אחד עם משקפיים מאוד מתוחכמים שכשיש אור הם נהיים כהים, אבל מה הבעיה? כשאתה בא לאולפן טלוויזיה בערב ואתה מול הזרקורים הם נראים כמו משקפי שמש. אמרתי לו, אבא, יש לך עיניים כחולות יפות ועם המשקפיים האלה אתה נראה כמו נגן עוּד עיוור! כעסתי עליו. לצערי אגב הוא לא קיבל מהעצות שלי כלום. מבחינתו ילדים היו בשביל לתת עצות, לא בשביל להקשיב לעצות שלהם. לי זה היה חבל. כי הוא היה יכול להרוויח מהן, למשל כמו במקרה של הסרט המפוספס שלו, 'השועל בלול התרנגולות'. כשראיתי את הסרט אמרתי שזה זוועה. הוא לא אהב לשמוע את זה".
'השועל בלול התרנגולות' היה הכישלון הכי גדול של קישון. בסדרה הרגע הזה מתואר ממש כקו שבר, כמה שהרחיק אותו מהארץ. "הוא היה אז מאוד עצוב, מאוד אומלל". נזכרת רננה. אחרי שנעלב עד עמקי נשמתו מהתגובה הצוננת, קישון השתבלל ובילה יותר ויותר זמן באירופה, שם זכה להצלחה פנומנלית. הוא קנה בית בשווייץ וניהל משם קריירה עשירה, שלח זרועות תמנוניות בכל אירופה. "והיו שבועות שב־12 ערים באירופה היו מוצגים מחזות שלו", אומר רפי. "ובארץ קמה שערורייה, אמרו שהוא 'ירד'. הוא היה אומר כשטופול וברבנוים וצוקרמן בחו"ל אומרים שהם אמנים דגולים בעלי שם עולמי, אבל עליו אומרים - מה הבדחן הקטן הזה עושה שם? זה נורא הרגיז אותו. כי לא סיפרו תמיד את גדולתו והצלחתו הגדולה בחו"ל".
רננה: "זה היה טראומטי. כל העיתונות הייתה מלאה בכותרות אבא 'יורד'. הוא נורא נעלב מזה".
בשווייץ גם התחתן עם ליסה ויטסק, סופרת מווינה, צעירה ממנו ב־31 שנה, שהתאהבה בו בזמן שקראה את הביוגרפיה שלו. בגיל 80 הוא נפטר אחרי שלקה בדום לב. הילדים עלו על מטוס כדי להיפרד.
גיליתם עליו בסדרה דברים חדשים?
רפי: "קצת ריחמתי עליו בגלל הדרייב לכתוב שלא הפסיק. תגיד, 'אני עשיר, אני מבוסס, בוא בני נשתה כוס בירה' - אלה דברים שלא היו קיימים. הוא היה הולך לחנות ספרים לבדוק מה מצב הספרים שלו וכמה נמכרו".
איך הוא אומר בסדרה על רגע הזכייה בגלובוס הזהב? "לא יכולתי להשתתף בשמחתי".
רננה: "זה משהו שלא ראיתי, שהוא לא היה מסופק אף פעם".
רפי: "אני זוכר ששאלתי אותו, 'אבא, אתה מאושר?' והוא ממש נפגע מהשאלה הגדולה הזו ובסוף אמר, 'בוא נגיד שאני מרוצה. אבל מאושר? זו מילה בומבסטית. החיים היו נפלאים אבל מאושר?!' זה משהו שהוא לא היה מסוגל להגיד".
לפנייה לכתב/ת 
