גלעד כהנא צנח אל התהומות השחורים ביותר שניתן לדמיין. ונשאר בחיים. עכשיו הוא פועל, כדבריו, מתוך עין הסערה ממש. מנצל את עוצמת הרוחות שאחזו בו, שלא בטובתו. "כל מה שקרה מאז שנפרדתי מאם בנותיי הוא קשה. אני פצוע. ואהיה פצוע עד סוף ימיי. אני בנאדם שסוחב פוסט־טראומה", הוא מספר, בתמצית שבתמצית.
"והאופטימיות לא נבחנת כשהכל בסדר, או בטח לא כשהכל סביר. האופטימיות נבחנת כשאתה נתקל במוות, פרידה, סכנה. וזו לא רק דרכי - זו דרכנו, כולנו. זה מה שאני רוצה להגיד לכל מי שמסביב: לא משנה כל מה שקורה לך, אתה יכול להפוך כל חרא לזהב. כל חרא! אתה חוטף בומבה, ועם הכוח שלה אתה יכול לעבוד. המון אנרגיה. קצת כמו הגז הטבעי. לכל אחד מאיתנו יש ערימות של גז טבעי. והשחור של החיים מקבל את ההזדמנות להיות לבן. זה כמו שאתה בבית חולים עם אבא שלך, מנהל איתו שיחות בזמן הכימותרפיה. אז זה יכול להיראות כמו הדבר הכי גרוע בעולם. מצד שני, במבט של עכשיו - זה פאקינג קולנוע!"
יש לו עכשיו אהבה גדולה וחדשה, תודה ששאלתם. בשישי חגג כהנא 47, בדרינק עם אהובתו במנזר והוא מגדל לבד את שתי הבנות, "כוכבות הרוקנרול של החיים שלי", הוא אומר. אבל מה שקרה עדיין צורב. "ועדיין יש תחושה של כישלון. גם בגלל שגדלתי בבית עם מודל רומנטי מושלם", הוא מספר. "ההורים שלי היו מאוהבים עד שאמא שלי מתה. והיא העריצה את אבא שלי. 'גילי, ראית איזה יופי אבא חנה?' אמא, זה קילומטר מאיפה שהלכנו! 'לא משנה, אבל איך הוא נכנס לחניה!' היא הייתה מאוהבת. ולכן כשאתה מקים משפחה, אתה מקווה שלעולם לא תפרק אותה".
אבל הכל מתפרק כל הזמן. גם אתה כבר התגרשת קודם.
"וגם כשלא היו לי ילדים היה לי קשה. אני סופר־רומנטי שזה מביך. מחפש אידיליה. כל פעם שאהבה נגמרה זה ריסק אותי. וכשיש ילדות - זה קשה פי אלף. אתה מרגיש שאתה צריך לתת 110 אחוז עבור הילדות. אבל ברגע שכל הכוונות הטובות הובילו לגיהינום ממש - אז די. ואני פצוע. והפציעה ברמת הדימוי היא משהו שמאפשר לי להיות כל הזמן רגיש ולהיות פתוח. אבל לא 'פתוח לחוויות'. ולא 'פתוח לניסיונות'. ולא 'פתוח לאחר'. לא, אני פתוח! פאקינג פתחו אותי!! לקחו גרזן וחתכו אותי! וזה שער לממד אחר. ואצלי השער הוא יצירה. מכל דימום יוצאים שירים".
כהנא גונב עוד שלוק מהערק ומחייך. "תקשיב, חטפתי המון בומבות בחיים", הוא צוחק. "אבל הדבר הכי חשוב להבין הוא: כשאתה נשבר, אתה לא נעשה חצי. אתה נעשה כפול. משבר הוא להגיד, עכשיו אני פאקינג פי שניים. ועל זה האלבום החדש".
'שבור זה גם חותך' הוא גם שם השיר הפותח את האלבום החמישי והחדש של ג'ירפות, 'מי שלא חולם, כועס'. זו אינה ביקורת, אבל מכמה האזנות ראשונות נדמה לנו שמדובר בשיא של הלהקה. מוזיקלית, זה הסאונד הרענן שלהם, עם כל המכשירים המוזרים של יאיר קז, והטקסטים הייחודיים של כהנא, ואוהו, מה שעבר עליו. "נלקח ממני הכל ונותר אינסוף", הוא אומר, ב'האור הזה לא קטן', אחד המקומות הבהירים יותר. יש כמה להיטים בפוטנציה - שיר הנושא כבר מצליח מאוד ברדיו, 'מראה מול מראה' מציע סולו גיטרה יוונית־ג'ירפה של ארז רוסו, שאתה לא רוצה שיסתיים, ו'שימי עין' הפך לפייבוריט הנענוע אצלנו על הבלקון. ובסוף, עם 'בעברית', שיר אהבה למקום הזה, ג'ירפות חוזרים להמנון תרמילאים נוסח תחילת הדרך.
אבל זה לא רק השיא של הלהקה מבחינה אמנותית. אלא השיא כבני אדם, חברים, משפחה שהולכת יחד הרבה־הרבה שנים: 'מי שלא חולם, כועס' הוא הדרך שבה חברי ג'ירפות פשוט הרימו את כהנא משאול תחתית, והחזירו אותו אל החיים.
"גילי הוא בונקר. אבל בתקופה ההיא, גם בעקבות הרבה הצקות, הוא הסכים לקבל קצת עזרה", מספר יאיר קז. "שזה אומר להקשיב, לדבר, לבקר, להתעניין, להושיט יד. היו רגעים קשים, שהוא טען שהוא נמצא מרחק שנייה מלהפוך לעפר. ממש ככה. אבל לי לא היה לרגע חשש. כל מי שמכיר אותו ידע שהוא ייצא מזה".
רוסו: "גילי אדם מאוד פרטי. אבל דווקא במקרה הזה, בתקופה מאוד קשה של החיים שלו, וון דה שיט היטס דה פאן ביג טיים, התגייסנו לעזור. אבל עם בנאדם כזה לא נשאר הרבה מה לעשות, כי הוא חזק ועצמאי ושפוי, בשונה מהתדמית שלו בחוץ. ובעצם אתה יכול לעזור רק מוראלית. ובסוף אתה יוצא ממנו זה שנתמך".
"זו הייתה תקופה מאוד־מאוד אפלה. הבנתי מה קורה ונדהמתי", מוסיף אסי ששון. "ובכנות, אני לא מכיר הרבה אנשים, אם בכלל, שהיו עוברים את החוויה של גלעד ובכלל נשארים על הרגליים. גלעד לא ביקש עזרה. זה לא האיש. וכשבאתי עם מה שיכולתי לסייע, אפילו הפתיע אותו שהייתי מוכן לעזור. תשמע, גלעד כהנא זו תופעה מטורפת, ואני חי ועובד איתו מתחילת שנות האלפיים. אתה יכול להיות ציני כלפיו, אבל אני גם מבין את המעריצים. כי הוא כל הזמן מייצר משהו. הוא שאמאן. נביא. יש לו יכולת ריפוי. בחיי, הוא טיפל בי כשהייתי חולה בהודו ואמרתי לו את זה. והוא הגיב, 'נו, אתה אידיוט' (צוחק). גלעד כהנא זה בנאדם שיושב עם המוות לידו על הספה ואומר לו, 'נו, מה עשית היום?' אני לא הייתי יכול לחיות עם המוות ככה. פשוט הייתי בורח לתאילנד".
"אני מבין את הנרטיב של 'הלהקה הרימה אותי'. הוא רומנטי", מסכם כהנא בחיוך דק. "אבל זו היצירה שמרימה אותך. אם אתה מצליח לקחת חרא ולהפוך אותו לזהב - ולא בדרך של לספר על טראומות בכתבות צבע, שכבודן במקומו מונח - אלא ביצירה, יש לזה ערך מוסף. להפוך אנרגיה שלילית לחיובית. כמו שהייתי שומע את הקיור, או את מוריסי, מיילל ובוכה - ומחייך לעצמי בתוך הדיכי שלי. קצת כמו טראומות, כשאתה צולח אותן, שם באיזשהו מקום בצד ומדחיק. ביצירה אתה לא מדחיק - אתה עובד עם הטראומה ומשנה לה את הצביון.
"וכל העניין בלהקה זו חברות. גם כשמספרים שג'אגר וריצ'רדס לא מדברים 50 שנה, אני שומע את ריצ'רדס מדבר, ומבין שיש שם חברות גדולה. ככה זה אצלנו. ג'ירפות זה חללית האם. וכשהיינו נפגשים יחד, והייתי מגיע עם המילים ושר - הם כבר יודעים על מה מדובר. הם מכירים דברים, שלא אספר לאף אחד אחר בעולם. ולא הייתה לאף אחד התלבטות, על מה נכתוב את האלבום. האלבום הזה הוא כולו סביב המשבר הגדול שעובר אדם אחד. זיקוק של תקופה נורא־נורא קשה שעברתי. לא קשה בנוסח, 'איי, אחח, כואב לי!' אלא תקופה ששברו אותי לרסיסים. והבנה שאני לא יכול בלי זה. מוכן לקבל חיצים בחזה וחניתות בגב. תביאו את המאדרפאקרז!"
* * *
ג'ירפות נולדה כששני ג'ובניקים חנו במקביל וגילו שהם יונקים מאותו עטין. "שנינו היינו ג'ובניקים בבקו"ם. גלעד עזב את התותחנים בגלל מיגרנות, לי היה פרופיל נמוך על אסטמה", מספר קז. "בוקר אחד שנינו הגענו במכונית, החנינו אחד ליד השני, לא הכרנו בכלל. פתחנו את הדלת. והתברר ששמענו אותו דיסק. בדיוק אותו דבר! ג'נסיס, 'סלינג אינגלנד ביי דה פאונד'. אה! אנחנו שומעים אותו דבר!"
זה תקופה ארוכה שג'ירפות הם ארבעה, כהנא וקז יחד עם ארז רוסו בגיטרות ואסי ששון על התופים. "והכלל בלהקה היה, לכל אחד יש שתי בנות. אפילו לנהג הוותיק שלנו", מספר קז, "עד שהגיע אסי עם בן ובת. אמרתי לו לאחרונה שעם כל הצער, כנראה נצטרך להיפרד ממנו".
גלעד: "יאיר הוא ניאו־נצנץ במובן המוזיקלי. הג'י־פי־אס ההרמוני. רוסו הוא אחד הגיטריסטים המדהימים ששמעתי. מלודיות שוברות לב באופן סיטוני. מצד שני, יש לו זיכרון של אוגר. ואסי, העובדה שהוא שם, זה להרגיש שיש לך עצמות. שאתה יכול לעבור את המסע הזה. וכשהוא לא שם, אתה לא מבין, למה לעזאזל הוא לא עונה לך?"
פרט לתשע בנות, כלומר שמונה ובן (לרוסו יש שלוש כבר), ג'ירפות הולידה במרוצת השנים כבר ארבעה אלבומים, כולם מוערכים ביותר, שמן הרגע הראשון הקנו לה צבע ייחודי. תהליך העבודה מבוסס על נגינה משותפת וספונטנית יחד, "כולל שירים שנולדו בטייק אחד, ואם יהיה נוד שיישמע יפה - הוא ייכנס", מספר קז. זה קרה כבר עם הקטע הראשון־ראשון, נושא שם הלהקה, שאחריו נולד הצליל המכושף, מין ישראליות־פגאנית, שאין לך ברירה אלא להישבות בקסמיה. את היתר משלימים הטקסטים של כהנא, מהכותבים המבריקים והייחודיים ביותר שנולדו כאן.
ובשבט כמו בשבט: הכל הוא הכנה להופעה. הלייב של ג'ירפות, למי שלא מכיר, הוא אירוע חד־פעמי, לא משנה כמה כבר שמעתם וראיתם קודם, שחלק מרכזי ממנו הוא אלתורי ספוקן־וורד אללה יוסתור של כהנא, כשההרכב תומך מאחור, בהשתאות משותפת עם הקהל.
הריאות של גילי קרסו. זה אומר שאין שאכטות?
יאיר: "מה פתאום. לא מוותרים. ומי שלא יכול לעשן אז יש עוגיות. תמימות כמובן. עשינו כמה הופעות שנקראו 'קוקי שואוז'. אוכלים, עולים, מאלתרים את כל ההופעה ויורדים. זה נשמע מרשם לאסון, אבל לפחות פעמיים זה עבד מצוין. הקלטנו בלי לזכור כלום. אחר כך שמענו ומצאנו שם לפחות ארבעה שירים גמורים".
חוויתם משבר גדול?
יאיר: "לקראת האלבום השני. ההורים של גלעד נפטרו, היו מתחים בהרכב שהיה אז, כל מיני זוויות שעם הזמן כבר נמאס להישרט בהן. צריך להבין שעשיית מוזיקה יחד זה דבר אינטימי לאללה. לא סתם יש סיפורים על נשים שלא מוכנות שהבעל שלהן יפיק זמרות. כי זה אומר להיכנס לחדר החשוך יחד, בשיא האינטימיות, לאו דווקא מינית. ואולי גם - וזה לא בהכרח הדבר הנכון - מסביר למה יותר קל ללהקה גברית בלבד לשרוד. בטח כשמצטופפים שעות יחד בנסיעה דרומה בוואן".
רוסו: "בג'ירפות יש הפרדה בין החיים למוזיקה. לכל אחד יש את החיים שלו, ולצערי, לכולנו יש ילדים באותו גיל - ובמפתיע, אין מפגשים משפחתיים. אפילו לא יצרנו שותפות עסקית. ואם באמת היינו חיים אחד בתוך התחת של השני זה לא היה שורד כל כך הרבה שנים".
גלעד: "בתקופת המשבר גם איבדתי את הקול בגלל בצקות. לא היו הופעות. וכדי להתפרנס נעשיתי התסריטאי הראשון של 'ביפ'. 'שי ודרור', 'גדי סבן שואו', 'החטא ועונשו'. בגדול זה סוד, אתה לא יכול לפרסם את זה. כי זו הייתה בושה. הרגשתי כאילו משתמשים בי מינית בסמטה. ולמדתי שם את אחד השיעורים הכי טובים בחיים: כשאתה עושה מה שאתה לא רוצה, אתה לומד הכי הרבה. אתה משחרר שריר שלא היה פעיל קודם, אצלי זה היה השריר האקטואלי, לקחת את היומיום, לגרוס אותו ולעשות ממנו משהו חדש.
"רק שבזמן אמת זה היה נורא. הייתי עושה שביתות ובלגנים. מולי (שגב) היה שואל, נו, התקנת כבר כבלים? לא. והוא היה כועס. מת על מולי. וכשהיה צריך מערכון ממש מטונף, כזה שמעליב את כולם, גם מי שלא היית מעז - היו באים אליי. הייתי מאוד זועם. אמא נפטרה, אבא חולה, איבדתי את הקול - הזעם הגדול היה שם. וברגע שחזר לי הקול, התפטרתי".
ואיך שרדת בתוכנית הדודתית של צביקה הדר בערבי שישי לצד ניקי גולדשטיין?
"ניקי גולדשטיין הוא אחד הקומיקאים הקורעים ביותר שפגשתי בחיי, מוח שנולד ממשגל נסוג של קים קרדשיאן ורובין וויליאמס בלילה מופרך של LSD בקלאב הוטל לוטראקי. מעבר לכך העובדה שצביקה נתן לי רישיון מובנה להיות גיס חמישי רשמי עם אפס צנזורה, איפשרה לי לפרוש כנפיים ולהתרסק כאוות נפשי".
אתם בלהקה יכולים להתפרנס רק ממוזיקה?
קז: "רק עונתית. המקרה הטוב זה כשאתה מוציא אלבום מצליח, יש בו להיט־שניים, וזה מרים את ההופעות. אז לתקופה של כמה חודשים ההכנסה יכולה להחליף משכורת. אבל לפעמים לא. יכולה להגיע תקופה של חצי שנה שזו רק תוספת קטנה ואז צריך מפה ומשם כדי להסתדר. זה מבאס, כי אנחנו להקה מצליחה, מוערכת, יש לה קהל לתקופה ארוכה - אבל זה בא והולך, ואתה לא יכול להגיד, יש לי את העבודה הזו ואני מסתכל קדימה. פשוט קשה להיות מוזיקאי.
"אבל יש בזה גם דבר נכון. אולי טוב שקשה להיות מוזיקאי, כי עדיף שיהיה סינון. שמי שזה מאוד חשוב לו, יצטרך לחצות כמה משוכות. כמו בכל תחום. ובכלל, אני לא מרגיש בתחרות עם אף אחד. אף להקה, אף אמן, אף בסיסט. היה לי פסיכולוג שאמר משפט מאוד מדויק: מי שמודד, תמיד מפסיד. אז אנחנו לא מתחרים, גם לא בשום אלבום שעשינו. רק לשתף פעולה ולייצר דברים חדשים".
התחושה היא שיש הייפ טוב סביב האלבום החדש אחרי שני אלבומים די נטולי להיטים, במיוחד האחרון, 'צריך לסגור הכל'.
כהנא: "לא מדויק, 'לא יודע למה זה קורה לי' (מתוך 'אין כניסה לפילים') מאוד הצליח. אבל זה נכון שב'צריך לסגור הכל', האלבום האחרון, לא היו לנו להיטים. וגם הייתה הרגשה שהמחאה כבר מוקצית, רק אנחנו התעקשנו עוד קצת. וקיבלנו את הנבוט בפרצוף. תשמע, זה כיף עכשיו שיש דיבור על האלבום, ו'מי שלא חולם' כבר מושמע בטירוף. אבל תמיד אתה בטוח שיש לך את החזון, והשיר הנכון. סליחה על הקלישאה, אבל אני באמת מאמין שהשיר הכי טוב שלך, הוא זה שאתה כותב עכשיו.
"לכן היינו מאוד גאים ב'צריך לסגור הכל'. אבל מה שקרה מאוד הוציא את האוויר מהריאות. כי אנחנו משפחה. להקה זה משפחה, ואתה רוצה שלכולם יהיה טוב, מלוכד, שמח. ואתה צריך את הלהיטים האלה. אבל האמת, קמנו מכל זה וחזרנו לעבוד. בקצב שלנו. קצב של ג'ירפות".
קז: "מאז 'גג' לא חווינו וייבים כאלה טובים. וזה תענוג. בזמן העשייה אתה לא מתכונן לזה, אבל כשאלבום יוצא ואין הד, זה מאכזב. וככה הרגשתי במיוחד באלבום הקודם. אנשים מסביב אומרים, היי, אם אין משהו בפרונט, כאילו אתה לא קיים. בציבוריות הישראלית, אם אין לך סינגל או להיט אז אתה לא קיים. אבל ג'ירפות זה מקרה אחר. אנחנו תמיד שם. בניגוד ללהקות אחרות, אנחנו להקת הופעות, הקהל שלנו תמיד מחפש אותנו. ומה שלא נעשה, תמיד נצא ג'ירפות. פשוט לא יודעים להיות חיה אחרת".
ששון: "זה כל כך מוזר. אתה כיוצר תמיד מופתע. אנשים אומרים לך, עשיתם אלבום נהדר. מה?! השמעתי את האלבום החדש לבת זוגי לשעבר. היא שמעה ואמרה, 'נפלא'. והייתי בטוח שהיא מסתלבטת עליי. אותה הרגשה כש'גג' הצליח. אני לא מאמין. אולי כי אני אף פעם לא מתבאס - פשוט נולדתי מבואס".
* * *
את שעותיו מחוץ ללהקה מחלק כהנא בגידול שתי בנותיו, עכשיו כבר לבד לגמרי, משחק פה ושם ('האחיות המוצלחות שלי'), והמון כתיבה. האיש פורה בטירוף. למשל, השותפות המפתיעה שנוצרה בינו לבין דודו טסה. "וביחסים בינינו, אני זה שלוקח אותנו למקומות יותר ערסיים. דודו הוא נסיך", צוחק כהנא. המפגש עם טסה התחיל בהופעה של כהנא בערוץ 24. טסה התעכב, כהנא נדרש למלא את הזמן, שתה יותר מדי ועשה מהומה. אחר כך הגיע גם שת"פ מקצועי, שהתחיל עם 'צריך'. ולאחריו סדרת שירים לישי לוי, יובל דיין, אמיר דדון, יהודית רביץ ועוד רבים, אפילו בעז שרעבי ו'האוצר'. "הטקסט הזה כוונן והותקן לבעז. ואתה מרגיש כמו שדה נירו הולך לשחק את הסצנה שתכתוב. כי בעז הוא ענק הענקים. אז דיר באלאק שלא תכתוב טוב! לא צוחק", מספר כהנא.
איך נראית העבודה?
"דודו הוא בנאדם ששולח אליך מייל עם מלודיה. אחרי 20 שניות זה, 'נו, שמעת כבר?' ואחרי 40 שניות, 'תשלח לי כבר מייל'. וכשהוא שולח את המלודיה אני יודע מיד את המילים. זה קורה רק איתו. ואחרי שבוע השיר ברדיו. דודו הוא מעיין נובע. והבנאדם יודע מה שאני יודע: אין לנו זמן! צריך לייצר כמה שיותר שירים, ואז למות. זה הכל".
אין לך בעיה לכתוב לאחרים?
"להפך. יש שלב שאתה מבין שהכאב שלך הוא לא בראש ההיררכיה. שמעתי את ישי לוי שר את 'עכשיו הוא חול' שדודו ואני כתבנו לו. וכשהוא שר, ירדו לי דמעות. כי שמעתי את החיים שלי. אותו דבר ב'הגולה'. דמעות. כי אלה החיים שלי. ונוצר אפקט מרפא".
אולי תגלה למי 'הגולה' נכתב במקור?
"אני לא יודע למי דודו ייעד אותו. הגיע השיר והוא שואל, 'גילי, מה?' 'מה מה? תקשיב, אין מצב שאתה נותן אותו למישהו אחר! הלו, אתה מייצג אותנו פה', אמרתי לו, 'אתה עכשיו השגריר שלנו!' ו'הגולה' הוא חד־משמעית נייר לקמוס של תקופתי המרווקת. הוא אני. וגם דודו. וגם אתה. הוא כולנו בתקופה מסוימת. ובלוול המיידי זה היה אני. 'אין לאן לחזור'. דודו ואני יודעים מה זה כשאתה מחפש אהבה באופן מטורף. הרווקויות שלי תמיד היו חיפוש, קדחתני, אחרי אהבה. אני - צריך - אהבה! אלא שבכסות הלילה והאלכוהול והחציצות והחוצצים נוצרו המון קצרים".
החיבור שלך למזרחית נשמע הגיוני. הרי היית רוצה להיות קצת אייל גולן, לא?
"מי רוצה להיות אייל גולן?! מה, המסיבות קריוקי במגדלי יו, והאנטוראז', והפות־מוביל? בוא נעצור שם. גם ברווקות, תמיד חיפשתי אהבה. אתה יכול לגחך על זה וברור למה: כי היית רוצה להיות כמוני. אבל בכנות, אני רך לבב באופן מביך. בסופו של דבר אני דובון אכפת לי. והסיבה שאני לא מוריד עכשיו חולצה, זה שאני לא רוצה עוד קשת עגולה ורכה בחלל".
שנתיים אחרי, איך אתה מסכם את ההרפתקה ההוליוודית שלך עם 'סיפור על אהבה וחושך'?
"המשמעות האמיתית עבורי של החוויה הייתה שיש מדיום, שאתה מחבר בו בין מוזיקה לסיפור למשחק לקומפוזיציה לאור לתאורה - וזה הדבר הכי מרגש בעולם. וזה פתח אצלי רעב להיות במאי. וכמו שאני רואה את זה, מעטים מאוד מצליחים לעשות משהו ראוי. למשל, כולם דיברו על 'לה לה לנד', אוסקרים ומועמדויות והייפ. באתי מאוד חיובי לזה. סצנת פתיחה - מושלמת. ומעבר לזה אשפה. פשוט אשפה נרטיבית! העובדה שזה בכלל היה מועמד לפרסים מטילה צל כבד על התעשייה הזו. ונטלי, שגררה אותי בתור מנהיגה לחוויה הזו, פשוט היממה אותי. כי היא אדם אינטליגנטי ועמוק".
גלעד כהנא, האדם שהגיע הכי קרוב לבחורה "הישראלית" הכי מוצלחת בכל הזמנים.
"היא לא הישראלית המוצלחת בכל הזמנים. וזה שאתה חושב ככה מעיד כמה אתה מיינסטרים".
אז מי כן?
"מי שאני נמצא איתה כרגע. תשמע, יש זמרת מאוד־מאוד ידועה שסיפרה לי, שכאשר היא הייתה בזוגיות עם חבר שלה, היה להם הסכם: הוא יכול לשכב עם נטלי פורטמן, אם יפגוש אותה פעם. והיא עם הזמר הזה שעושה את הקאבר של 'הללויה'. שמעתי ואמרתי: אני לא מאמין שנטלי היא הדיפולט שלו! נטלי היא לא הפנטזיה. לא שלי. ולמה בכלל צריך לשכב איתה? אני מעדיף לעבוד איתה. בלי קשר, הייתי עושה עם דודו טסה תאומים. רק דבר איתו קודם".
זה יהיה פאוור קאפל אמיתי. גברים היו אי פעם בעניינך?
"הלוואי שהייתי הומו. זה היה פותר לי הרבה בעיות. אבל לא התקרבו אליי הרבה. וזה לא שאני לא פתוח, זה קשור לנשיקה. להתנשק עם גבר הרבה יותר קשה מלהזדיין איתו. ואם הייתי הומו, הייתי ההומו הכי גדול בעיר. פשוט לא הסתדר".
משהו פוליטי?
"ביבי פועל מתוך פחד. והגענו לנקודה בזמן שהגיע הזמן, דחוף, למצוא לו מחליף. אבל כרגע התחושה היא שהכריזמה של ביבי - שלא מדברת אליי - מנצחת את העובדה שהבנאדם באמת פוחד. ביבי מאמין במה שהוא עושה, אבל הוא פשוט פח־דן! וחייבים להעיף אותו. כי אין לנו מקום לפחדנים.
"וזה לא בגלל שהוא מפחד משרה. ההתמקדות בשרה עוזרת לכולם לטשטש את הבעיה: החרדה הקיומית העצומה של ביבי. עמוס עוז מספר, ב'סיפור על אהבה וחושך', שכילד הוא בעט בביבי. והוא לא סתם בעט בו! כי ביבי היה מעצבן. ומה שמעצבן בו, זה שהוא נורא מוצלח - אבל מוביל לשום מקום. דמיין שאתה הולך אחרי מישהו, סומך על כל מילה שלו, הוא מדבר לעניין, ואז גם באנגלית ואתה בכלל, וואו! ובעצם הוא מקפיא את המדינה. הוא לא רק רהוט. שים לב שזה אותו שורש כמו רהיט. הוא רהוט ורהיט, המקום שממנו הוא התחיל. לכן חייבים להחליף אותו בדחיפות. רק בואו לא נמצא את הבנאדם הבא בריאליטי בערוץ 2".
אתה מתכוון ליאיר לפיד. ולמי שלא יודע: באחת מהופעות העבר של ג'ירפות (חפשו את ג'ירפות - יאיר לפיד), שנים לפני שלפיד פנה לפוליטיקה, או שנמצא כאן גז - ניבאת שנפט יימצא ביאיר לפיד. ליתר דיוק, הנפט בוקע מגופו. מה אתה רוצה ממנו?
"אני ישראלי שתמיד לא הצליח להרגיש שייך. עד שפגשתי את השירים של מאיר אריאל, 'ואז במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה', ועם נושאי המגבעת, כשהתחלתי להבין שיש לי מקום פה. ואז הגיע יאיר לפיד שניסה להגדיר עבורי את הישראליות. והיא גורמת לי שוב להרגיש לא שייך. כי אני מרגיש שהוא שקרן. לא בקטע רע. הוא לא בנאדם רע בכלל. אבל הוא לא עמוק מספיק וחד מספיק להוביל מדינה. מה כן? מחלקת תקשורת של משרד החוץ. אני רואה את יאיר לפיד ולא נעים לי. אובדן תיאבון מיידי. אתה יודע מה ישראלי בעיניי? לא יאיר לפיד".
ולשאלת מירי רגב?
"במירי רגב יש משהו דואלי. אני מאוד אוהב סערות בתרבות. הבלגן והאנטגוניזם שהיא מעוררת טובים לתרבות. כמו, להבדיל, הסאטירה בארה"ב שנמצאת בפריחה מטורפת. ונחמד שיש מי שמייצג כביכול את אלו שלא קיבלו ייצוג מיינסטרימי. אבל הרבה פעמים מירי רגב עושה את זה בצורה מביכה. מאוד מניפולטיבית. מאוד חכמה בלגייס שנאה ופחד. ולא מספיק מוכשרת במה שהיא עושה. יהיה מצוין כשהיא תתחלף".
לפני שהשכנים מתלוננים, קז מבקש לחזור עוד רגע אחד לאלבום החדש. "נדמה לי ש'מי שלא חולם, כועס' הוא השיר של ג'ירפות שאני הכי אוהב עד היום", הוא אומר. "כי הוא בעצם אומר דבר אחד: מי שאין לו חזון קדימה, רק מידרדר למטה. וזה מה שקורה לנו. לא מוכנים שיהיה כאן מישהו שירים אותנו. זה נורא מדכא. ומה שהכי מזעזע אותי, זה שבכל שנייה שנשארים ככה, אנחנו ממשיכים לשקוע. בינתיים אולי עוד מישהו נהרג, אולי עוד מישהו התייאש, אולי עוד מישהו התמלא שנאה".
גלעד: "והקיום שלנו כאן קצר מאוד. תאמינו לי, אני יודע על בשרי. לכן, כל רגע פה הוא נס. נס! זה לא פאקינג ניו אייג', זה הפשט. אז תעבדו עם זה. תהיו יותר חדים. תחתכו. תשתפרו".
