אחרי מות

הגעגוע מכה כבר בשיר הפתיחה. הנעימה המוכרת מתנגנת לה בעצלות טרופית והדימויים שזורקים אותך לקולומביה הנהדרת והאכזרית נוזלים מהמסך, אבל הוא איננו. אין פבלו אסקובר כפרחח על אופנוע עם השבאב. והפלמינגוס והזברות שהתרוצצו בחצר האחורית שלו אינם. במקומם יש גברים בחליפות ויש סוסים. האקזוטיות נמוגה. אסקובר, הלב והקרביים של 'נרקוס', חוסל בסוף העונה השנייה והניח לסדרת הלהיט של נטפליקס לנסות להשיג את מה ששום סדרה כמעט לא הצליחה: להתמודד בכבוד עם אובדן הגיבור הראשי. זה כמו לבקש מ'הסופרנוס' למשוך עונה בלי טוני, בקיזוז הבדלי הרמה בין הסדרות.

סדרות כמו 'נרקוס' מכוננות ומתחזקות מיתולוגיה. ברגע הראשון של העונה הראשונה היא מכריזה על עצמה כ"ריאליזם פנטסטי" ואסקובר אכן היה דמות מיתית מושלמת: אלים ונורא, אבל מעורר אמפתיה, הרסני, רצחני, אבל שופע רוך, מגלומן וברוטאלי, אבל צמא להכרה ואהבת עמו כמו ילד דחוי, מתוחכם ושטני, אבל אימפולסיבי, נפיץ וחסר מודעות באשר לגבולות הכוח, אל סמים מיליארדר שמתחבא בבגאז' ומחלק שטרות לדלת העם, חלקם יירצחו במפגן הטרור הבא שלו. רוק סטאר עם כרס ושפם.

באינטרנט מסתובבות תמונות של אסקובר האמיתי בביקור בדיסנילנד ב־1981. הוא נראה גמור, והפואנטה היא שגם הבן זונה הכי קשוח בעולם מעדיף עופרת על פני עוד דקה במקום הזה. אסקובר היה אייקון של בד־אסס. תצוגת המשחק של וגנר מורה הייתה מושלמת והריקוד הצמוד של 'נרקוס' עם העובדות ההיסטוריות, קטעי הארכיון והתמונות האותנטיות נתנו לה את האדג' על פני עשרות סדרות וסרטים שעסקו בברוני סמים והכוחות שניסו להדביר אותם.

בלעדיו, פונה 'נרקוס' בעונתה השלישית לקרטל קאלי, מתחריו של אסקובר שסייעו לאמריקאים לחסל אותו והתעלו על הישגיו כיצואנים מצטיינים של אבקה לבנה. הכוח של הסדרה מבוזר עכשיו: הג'נטלמנים מקאלי, הגרורות במקסיקו וניו־יורק ומולם סוכני ה־DEA בהנהגת הסוכן שהפך לבוס, חוויאר פנייה (פדרו פסקל) שעליו נאמר, "אם הוא לא יכול לשתות את זה או לזיין את זה, הוא לא מעוניין" והמשטרה הרקובה של קולומביה.

המיומנות של 'נרקוס' לא נשטפה בדאון שלאחר התפוגגות אסקובר ממחזור הדם. הקצב, הצילום, ההתענגות על האלימות וכמה תצוגות משחק נהדרות (בעיקר מתיאס ורלה כמנהל האבטחה של הקרטל) עדיין כאן. יש אפילו הפתעות: ווין נייט ('סיינפלד') מבליח כעורך דין חרמן. תמיד ידענו שאם ניומן יתאמץ קצת הוא יכול להשיג יותר מלחלק דואר.

אבל בלי האלוהים שלה, 'נרקוס' היא בת תמותה. סדרת אקשן טובה על מלחמות הסמים הנואלות של ארה"ב בקולומביה. קחו את פאצ'ו הררה (אלברטו אמן), למשל. ברון סמים, הומו מטורזן אבל קשוח בממלכה גברית שמרנית רוקד בחושניות ומתנשק עם גבר מול מועדון נדהם, רגע לפני שהוא מפרק למישהו בקבוק על הפרצוף ואז קורע את גופו, פשוטו כמשמעו, עם אופנועים דוהרים. מאצ'ו פאצ'ו. על הנייר, הוא יכול להחזיק סדרה לבד. 'נרקוס' הייתה יכולה לעוף עליו, אבל היא תמיד הייתה סדרה מוכוונת עלילה ולא דמויות מורכבות, ועכשיו זה זועק.

העונה הראשונה הצטיינה בתיאור הטרגדיה המרתקת של קולומביה האומללה לאחר שקרטל מדיין הזריק טרור ואימה אל תוך המערכות החיוניות שלה: הממשל, המשטרה, התקשורת, בתי המשפט. העונה השנייה עשתה זום־אין על המצוד אחר אסקובר והברית הלא־קדושה של פנייה עם יריביו. האויבים של האויב שלי וכל זה. העונה השלישית לא מוסיפה רובד משמעותי לחקירה הזו. קרטל קאלי במגעים עם הממשל לגבי סגירת הבאסטה ושוב מתגלה החולשה המדהימה של מדינה ריבונית להתמודד עם שחיתות חמושה בשרירים שבנויים ממיליארדי דולרים. והמסר שלפיו המלחמה במפלצות תמיד יוצרת מפלצות חדשות. וחוסר התוחלת במלחמה בקוקאין כל עוד הביקוש גואה וזה שהקרב היה מכור מראש וה־CIA ידע הכל.

זה עדיין מעניין, אבל אין פה חדש. התמות מרגישות מוכרות (שוטרים שלא נותנים להם לשטר, בקיעים באימפריה ואיך להתמודד איתם בעזרת נשק אוטומטי), ולגיבורים מקאלי אין את הכריזמה המחשמלת שתשאיר את 'נרקוס' במעמדה כצפיית חובה. אמנם נפטרנו מהסוכן מרפי שלא תרם כלום חוץ משאכטות ארוכות משקיעות לחיים מסיגריות, אבל בלי אסקובר, זה חומר מדולל.