שבת 21 באוקטובר 2017
ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות
7 לילות • 04.09.2017
מי יבנה יבנה בית בח'אן יונס
'ארץ חלולה' של איל ויצמן מציע ביקורת מקורית ומרתקת על הכיבוש הישראלי, אבל המסקנות שלו גורפות כל כך, שבסופן מבוי סתום
שי זמיר

ארץ חלולה: ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל || איל ויצמן | מאנגלית: מתן קמינר | בבל | 359 עמודים

 

הישג הגדול ביותר של 'ארץ חלולה', ספרו של האדריכל איל ויצמן, הוא האופן שבו הוא מצליח להפיח עניין מחודש בנושא חבוט כמו הכיבוש הישראלי. להאיר אותו מזווית אחרת. זה לא הכיבוש של חיילים במחסום ומתנחלים אלימים המנסרים עצי זית, אלא כיבוש היי־טק, אסתטי, השואב השראה מהטכנולוגיות החדישות ביותר ומהאופנות הפילוסופיות האחרונות. הנה, גם כיבוש יהודי יכול להיות אור לגויים.

 

הגויים, אגב, זכו לקרוא את הספר באנגלית כבר ב־2007, ועל הישגיו העניקו למחברו משרה נחשקת בגולדסמית' קולג' היוקרתי והרדיקלי שבלונדון. ויצמן מפעיל גם סטודיו אדריכלי המסייע לפלסטינים בפרויקטי בנייה בשטחים, וכן מעבדה החוקרת את העדויות החומריות שפשעי מלחמה מותירים במרחב.

 

עכשיו אפשר לקרוא גם בתרגום עברי את 'ארץ חלולה' - ספר שלא רק חושף את הכבלים הנסתרים של הכיבוש הישראלי, אלא גם מפנה אצבע מאשימה כלפי מי שבדרך כלל מצליחים להסתתר מאחורי שולחן השרטוט: אדריכלים שוחרי טוב לכאורה. זה ספר על הפוליטיקה של האדריכלות הישראלית, על הדרך שבה אדריכלות יכולה להיות לא רק אמצעי לכיבוש אלא הכיבוש עצמו, ולבסוף גם על האופן שבו אנחנו ניגשים לפתרון הסכסוך, חמושים בשפה ארכיטקטונית.

 

כדוגמה מביא ויצמן את "אדריכלי השלום" למיניהם שהחליפו את חלוקת הארץ הפשוטה של פעם בעולם תלת־ממדי, שבו כבישים עיליים מחברים בין מובלעות פלסטיניות, גשרים מייצרים הפרדה רב־מפלסית, והמרחב - האוויר, הקרקע, והמים שזורמים תחתיה - נקרע לשכבות שונות; הרווחיות שבהן בשליטה ישראלית. זוהי "הארץ החלולה" שבכותרת הספר, מעין דיסטופיה פוסט־מודרנית המערבבת בין כפרים פלסטיניים הנקראים כנוף תנכ"י, אמצעי שיטור אלקטרוניים, וילות בסגנון הפרבר האמריקאי ושליטה רב־ערוצית שרק הולכת ומעמיקה.

 

כוחו של הספר טמון באופן שבו הוא מרחיב את נקודת המבט האדריכלית כדי להתבונן במושאי מחקר מקוריים. כך, למשל, מביא ויצמן את סיפורה של אנטנה תמימה כביכול של חברת אורנג', המוקמת על גבעת מגרון ומשמשת זרז להקמת יישוב חדש. בפרק המוקדש ל"אריאל שרון כארכיטקט" הוא מראה כיצד סטה שרון מתוכנית אלון הליניארית ובחר להקים רשת יישובים שתיפרש מעל למרחב הפלסטיני הקיים. "הקרוון, ומאוחר יותר הווילה החד־משפחתית עם גג הרעפים האדום, החליפו את הטנק כיחידת הקרב הבסיסית", הוא כותב. בהסגת הגבולות הגמישה של שרון מזהה ויצמן את המצב המיוחד של הגדה כולה, שדווקא הצורות האלסטיות והבלתי שגרתיות של השליטה בה הופכות את המרחב לדכאני בהרבה מאזורים אחרים הנשלטים באופן סדור יותר, משעמם.

 

שאלת הגגות האדומים מעסיקה את ויצמן. אם בתחילת דרכה של ההתיישבות נראו המאחזים כמו עיירות בסגנון המערב הפרוע, הדור הבא של התנחלויות דמה יותר ליישובים קהילתיים בורגניים. לגגות הרעפים נועד תפקיד ביטחוני, משום שהם מאפשרים לזהות יישובים ישראליים ממרחק ובכך מסייעים לכוחות הצבא לנווט את דרכם בסביבה עוינת. למרבה האירוניה, משפחות פלסטיניות עשירות ששבו לגדה במהלך שנות אוסלו אימצו אף הן את גג הרעפים היהודי. בכלל, סתירות ופרדוקסים ממלאים את הספר, שבו יהודים וערבים מהדהדים זה את זה משני צידי התהום שאליה הושלכו. פרק שלם מוקדש לתכנון העירוני של ירושלים, שתושביה צווו לחפות את בתיהם באבן גיר "ירושלמית", אלא ש"החומר המשמש לחיפויה של ירושלים היהודית המתרחבת נחצב בעיקר מאבן התשתית שסביב חברון ורמאללה, והפך לאחד הענפים החשובים של הכלכלה הפלסטינית".

 

ההתנחלויות עצמן נבנו כטבעות סביב פסגות האזור ההררי כך שלבתיהן מבט כפול - הן מטה, צופה פני סכנה, והן פנימה, אל בתיהם של חברי הקהילה; מבט ש"מבקש לחזק את תחושת הקהילתיות... אך גם לפקח על התנהגות ציבורית 'מקובלת'". כך, תושבים רבים שהגיעו אל היישובים בחיפוש אחר איכות חיים, "נמשכו בהדרגה לאידאולוגיה לאומנית יותר".

 

ספרו של ויצמן, אם כן, לא מתבונן רק בהשפעות הרות האסון של ארכיטקטורת הכיבוש, אלא מספק הצצה לחיים המרחביים של מאות אלפי ישראלים שחיים מעבר לקו הירוק, כשהוא מנכיח אלמנטים תכנוניים השקופים לנו בדרך כלל. הוא מסביר, למשל, מדוע היישובים מוארים בתאורת לילה חזקה ובוהקת מצד אחד, אבל תושביהם מסרבים להגן על עצמם בגדר חיצונית מן הצד השני, שמא ישימו גבול להתפשטות הבתים.

 

באחרית הדבר החדשה שנוספה לספר מתגלה בכל זאת חולשתו המסוימת. ויצמן מתאר שם איך התהדקה אחיזת ישראל בגדה במרוצת העשור החולף, ומצטט קצין בכיר בדימוס המעיד כי הצבא הישראלי הפך ל"אלוף העולם בכיבוש". מהניתוח עולה כי הטכנולוגיות היצירתיות המאפשרות לכיבוש להשתכלל ללא גבול מובילות בסופו של דבר אל מבוי סתום. אם הגדה המערבית היא מגרש משחקים פרוע שעליו פועלים אינספור וקטורים המתוחים בכיוונים מפתיעים, אינסוף צורות של כוח סמוי (המבט, בין השאר) - הרי שאין אפשרות להתנגד לכיבוש בשטחים, אלא בצורה מקומית ופרגמנטרית, כפי שמציע ויצמן כשהוא נוקב בשמן של יוזמות סולידריות זעירות. באופן האופייני לשמאל, אם כן, אפשר לומר שהניתוח הצליח, אבל הרג את החולה.

 


פרסום ראשון: 04.09.17 , 23:56