ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 04.09.2017
    אורפיאוס שמורפיאוס
    דן מירון מסרב להשלים עם המהפכה הנשית בשירה העברית ודבק בעמדות מיושנות שגיבש בנעוריו
    אלי הירש

    פרו החדש של דן מירון, 'הקול האורפיאי', ספר בשני כרכים שעוסק בשירת הנשים העברית, נפתח באחד הטקסטים המתוקים ביותר שמירון כתב אי פעם. מדובר בממואר קצר מ־1980 המוקדש למפגשיו עם המשוררת יוכבד בת מרים בשלהי שנות ה־50, כשמירון היה מבקר צעיר ורך, בשנות ה־20 לחייו. מירון עיצב בטקסט הזה את בת מרים כגבירה מורמת מעם ועם זאת פלרטטנית במקצת, ואת עצמו כמין תלמיד חכם יהודי־חילוני נבוך ונחשק שמחליט להיעתר לחיזוריה הנמרצים של הגבירה ומתגייס לשמש לה אביר נאמן.

     

    זה אמנם לא נכתב במפורש בממואר, אבל משמעותה של האבירות הזאת גלויה למדי למי שמכיר קצת את הקריירה של מירון כמבקר: הוא התנדב לעזור לבת מרים לעשות מהפכת חצר בשירת הנשים העברית, להדיח מכס המלכות את לאה גולדברג ושושלתה הספרותית - שראשיתה ברחל המשוררת, וכבר באותן שנים התגאתה ביורשת עצר מבטיחה בדמותה של דליה רביקוביץ - ולהציב במקומן שושלת חלופית השואבת את דמה הפואטי הכחול מבת מרים: משוררת שלא זכתה מעולם לקוראות או קוראים רבים במיוחד, אבל הממסד הספרותי הגברי רחש לה תמיד כבוד מסוים.

     

    מירון ניגש מיד להגשמת המשימה, וכבר בראשית 1960 פירסם מאמר קטלני במיוחד על שירתה של יריבתה־לכאורה לאה גולדברג, שהוגדר לימים על ידי תלמידו אריאל הירשפלד כ"מאמר נאצה רצחני ממש". מירון כנראה הבין מתישהו שעשה טעות איומה, ושהמאמר הזה עתיד לרדוף אותו כמין התגלמות מבהילה של כל טעויותיו כמבקר, ועשה דרך ארוכה כדי לכפר עליו; דרך שנשלמה כשפירסם את המהדורה השנייה של קובץ מאמריו 'אמהות מייסדות, אחיות חורגות', וכלל בו מאמר רגיש וחכם על 'טבעות עשן', ספר הביכורים של גולדברג. את הקובץ ההוא חתם מירון בגרסה מוקדמת של הממואר על בת מרים, והיה בכך לא מעט חן. מירון כאילו אמר, תראו, אני יודע שהגזמתי לגמרי כשכתבתי את השטויות ההן על גולדברג, אבל הייתי צעיר, נוח להשפעה, התאהבתי בשירתה ובאישיותה של בת מרים, נסחפתי קצת, וזה מה שיצא.

     

    והנה, בדיוק אותו ממואר ששימש כאחרית דבר כמו־מתנצלת ל'אמהות מייסדות, אחיות חורגות', משמש כעת כמבוא פרוגרמטי לספר החדש. מתברר שמירון מעולם לא נטש את תוכניתו המקורית - להכתיר את בת מרים למלכה־האם של שירת הנשים העברית, או לפחות למלכה האלטרנטיבית שלה: זו שבכוחה להתריס נגד הדומיננטיות של המסורת שאפשר לכנות "המסורת הרחלית־וולכית", המוליכה מרחל דרך גולדברג ורביקוביץ עד יונה וולך.

     

    מירון לא הסתיר מעולם את הסתייגותו מהמסורת הזאת, שנראתה לו תמיד נשית באופן קצת מופגן ומופרז מדי: מצד אחד ביוגרפית ומצטנעת יתר על המידה, בעיקר אם מדגישים את צידה הרחלי, ומצד שני כאוטית ופמיניסטית, בעיקר אם מדגישים את צידה הוולכי. יתרונה של בת מרים עליהן, מסביר מירון - ובעקבותיה גם של המשוררות שהוא מציג כממשיכות דרכה, כמו נורית זרחי, רחל חלפי ואגי משעול - הוא בכובד הראש המשוררי שלה: במקום לסגת אל סוגיות פסיכולוגיות ופוליטיות של גוף ומין ומגדר, העדיפה בת מרים להמריא על כנפי האקסטזה הפיוטית אל אופקים שהם לכאורה גבוהים בהרבה, הגותיים, מיסטיים, פילוסופיים, ולכתוב שירה שמירון מכנה "אורפיאית" או "מטאפיזית", כזאת שמצטיינת בשגב הרליגיוזי שלה.

     

    זו השקפה לא אופנתית, ואפשר להעריך את מירון על דבקותו בעמדות מיושנות שגיבש בנעוריו, אבל צריך להבהיר שמדובר בעמדות רעועות מאוד ובעצם נטולות תוקף. למירון שלוש שגיאות בסיסיות. הראשונה, הנסלחת מכולן, היא ביקורתית: הוא מפריז מאוד בערך שירתה של בת מרים, והדבר ניכר בטקסטים שהוא מקדיש לה, שנחשף בהם שוב ושוב פער בין הכללותיו הפרשניות הנלהבות לבין הציטוטים המאכזבים שהוא מביא משיריה. שגיאתו השנייה היא היסטורית: זרחי, חלפי ומשעול הן משוררות נפלאות, אבל הטענה שקולה של בת מרים "מתהדהד בשירתן" היא חסרת בסיס. להפך: הרבה יותר מעניין להבין איך כל אחת מהן התמודדה עם המסורת הרחלית־וולכית, שהשפיעה באופן ישיר וגלוי על שלושתן. וטעותו השלישית היא אידיאולוגית: מירון לא מסוגל להשלים עם העובדה שהמהפכה המשמעותית ביותר בשירה העברית של המאה ה־20 היא המהפכה הנשית, ושלמשוררות שהובילו את המהפכה הזאת לא היה דחוף לעשות את מה שמשוררים גברים לאינספור כבר עשו לפניהן - לרדת לשאול הבדיונית של אורפיאוס, או להמריא לרקיעים המיסטיים המדומיינים של האל הפטריארכלי, כלומר לכתוב שירה "אורפיאית" ו"מטאפיזית". להפך: הן העדיפו לחתור ליסודות, לבשר, לשלד, לרחם, מתוך הבנה שרק שם תימצא נקודת המשען שבאמצעותה ניתן יהיה לעקור את השירה העברית מזהותה הגברית המובהקת ולהעניק לה רקיעים חדשים, הרבה יותר גבוהים ופתוחים. אבל מכיון שמירון לא מסוגל להיפרד מתשתיתה הגברית של השירה העברית, הוא מעדיף להכחיש את הישגיה של המסורת הרחלית־וולכית, ונאחז לצורך זה בקנה הקש של יוכבד בת מרים ו"הקול האורפיאי" שלה.

     

     

    הקול האורפיאי | דן מירון | אפיק | 359 עמודים + 371 עמודים

     


    פרסום ראשון: 04.09.17 , 23:57