כשתמר הייתה בכיתה י"ב העלתה מגמת התיאטרון את המחזה "יחסים מסוכנים" המבוסס על ספרו של הסופר הצרפתי הנודע לאקלו. שתי דמויות נשיות עומדות במרכז המחזה: המרקיזה דה מרטיי - חזקה, נכלולית, בוחשת ומתענגת על קורבנות הפיתוי של ידידה הדון ז'ואן, ומאדאם דה טורבל - תמימה, ענוגה, קורבן ההתעללות של השניים. תפקידים חולקו. למגינת ליבה של תמר – חמש יחידות ספרות, חמש יחידות תיאטרון - היא קיבלה את תפקיד מאדאם דה טורבל הענוגה והתמה. זה לא מה שהיא רצתה. היא רצתה את התפקיד השני. בצר לה, היא ניסתה לדבר על ליבה של המורה. התחננה. ניסתה לשכנע שיש לה את זה. "את, עם העור החלק והמראה השברירי", חתכה המורה, "תהיי מאדאם דה טורבל נהדרת. את בול הטייפ קאסט".

יצאנו לדרך...

אני מנחשת שרצית כנראה להביא לידי ביטוי – אם לא בחיים, לפחות דרך המשחק - את הצדדים הנסתרים שלך. היה בך משהו שרצה לפרוץ את דימוי "הילדה הטובה" שדבק בך.

אם הפסיכולוג היה אומר לי את זה, לא הייתי מכחישה את התיאוריה.

היית חננה? תלמידה מעולה, חוגים, נגינה בחליל, צופים...

אל תגזימי, צופים זה לא ממש חננה, בואי.

בכיתה י"ב יזמת והקמת יחד עם חברה טובה קבוצה לנערים ונערות לקויים שכלית בתוך השבט, הדרכת אותה, יצאת במשלחות ייצוגיות לארה"ב ולמחנות קיץ... מה אני אגיד לך. זה מאוד שונה מהצופים שאני עשיתי, שהיו מבוססים יותר על... בואי נאמר – בנים, ריקודים והפלאפל בדרך חזרה הביתה...

את החבר הראשון שלי בגיל 16 דווקא פגשתי בשליחות של הצופים במחנות קיץ בארה"ב. אז לא היה בקיץ הזה רק שינון ערכי הצופה ובניית כתובות אש... ואגב, בפיזיקה עברתי על הקשקש, ומתמטיקה עשיתי רק ארבע יחידות...

לא מרשים.

זה לא שהייתי תלמידה טובה. זה אפילו יותר גרוע, אהבתי ללמוד את מה שאהבתי. עד היום אני אוהבת. אני אמורה להתנצל על זה?

כן. זה מהבית?

אני לא יודעת והאמת שזה באמת מאוד מפליא גם אותי. אף פעם לא בדקו לי שיעורים ולא שאלו אותי אם התכוננתי למבחן. חקרתי את אמא שלי, כי גם אחותי דומה לי בזה ועכשיו כאמא, זה משהו שהייתי שמחה להעביר לילדים שלי. אבל אין לה תשובה.

לא עברת את גיל ההתבגרות אף פעם? לא מרדת?

ברור שכן, אבל לא תמיד יש לסערות פנימיות ביטוי חיצוני טקטוני.

בדרך כלל יש.

אז כנראה מדונה אני כבר לא אהיה. אבל חכי, יש לי עוד את משבר גיל הארבעים לפניי...

מה הדבר הכי לא צפוי, הכי לא בתלם שעשית?

טוב, זו לא פטריית הזיה בהודו. התשובה היא לקנות כרטיס ללונדון לכיוון אחד. הייתי באמצע פריחה אדירה בעבודה, כמה חודשים לפני כן קיבלתי קידום גדול - הגשה קבועה של תוכנית הבוקר של ערוץ 10 , חמישה ימים בשבוע, ילדה בת 25 , ואז עזבנו הכל, תודה וביי. נדב (נדב איל, בן זוגה, עיתונאי זוכה פרס סוקולוב, מגיש ועורך חדשות החוץ של ערוץ 10) ואני נסענו ללונדון בלי לדעת לכמה זמן ובלי תוכניות לעתיד.

מה זאת אומרת בלי תוכניות לעתיד? נסעת כדי ללמוד תואר שני בתיאולוגיה, לא?

כן.

ובמקביל גם עבדת שם ככתבת עבור ערוץ 2. זה לא בדיוק "על החיים ועל המוות", את יודעת...

נכון, אבל זו הייתה תקופה שבה באמת בדקתי מה אני רוצה. זה היה שחרור מוחלט מבחינתי. נסעתי מתוך מטרה ללמוד ולבדוק את האופציה האקדמית. רק אחר כך הגיעה במקרה הצעת העבודה מערוץ 2. את מכירה את המילה סרנדיפיות?

לא. מה זה?

תגלית ממוזלת שנעשית שלא בכוונה. על הדרך כזה.

יענו, "הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה?"

כן. אז זאת הייתה תקופת לונדון מבחינתי.

עשית תואר ראשון בפסיכולוגיה ויהדות ותואר שני בלימודי דתות. מה חשבת שתעשי עם זה?

האמת? ידענו שאנחנו רוצים לנסוע ללונדון, אני אמרתי שאין לי מה ללמוד, אז נדב התיישב על המחשב ואמר, מצאתי תואר שבטח ימצא חן בעינייך. אבל בדיעבד לא תיארתי לעצמי כמה זה יהיה רלוונטי לעבודה שלי. התואר התמקד במקום של הדת בחברה המודרנית, מדאעש והמערב ועד יחסי דת ומדינה בישראל - יש המון זוויות עכשוויות שמצטלבות עם מה שלמדתי.

תמר גדלה בירושלים בשכונת בית הכרם. בית חילוני עם נגיעות מסורתיות. בית שעושים בו קידוש בשישי, חוגגים חגים, צמים ביום כיפור, שומרים חמץ ("נדב זורם איתי בזה") אבל לא שומרים כשרות. אל ההגדרה "נגיעות מסורתיות" הגענו אחרי שהיא שללה את "בית חילוני עם הרבה כבוד למסורת".

מה ההבדל?

אני פשוט לא מבינה מה זה אומר "כבוד למסורת". אני מבינה מה זה חיבור למסורת. זה מה שאני מרגישה - תחושת שייכות ומשפחתיות וזהות תרבותית, אבל "כבוד למסורת" נשמע לי כמו צירוף מילים של פוליטיקאים בקמפיין בחירות.

אמא שלה היא דוקטור לביוכימיה שעשתה הסבה להוראה. אביה, כלכלן במשרד התמ"ת שהרבה בנסיעות. אחותה מבוגרת ממנה בחמש שנים. עורכת דין. כשתמר הייתה בכיתה ד' הוריה התגרשו.

שריטות?

השפעה בטח, אבל לא שריטות שאני מודעת אליהן. אני אפילו לא זוכרת איך הודיעו לנו – לי ולאחותי. לא זוכרת שיחה כזאת של "ילדות שבו, יש לנו משהו לספר לכן". הקושי, באופן משונה, מגיע דווקא עכשיו. כי אין בית מרכזי אחד של סבא וסבתא שהולכים אליו בשישי. כיוון שגם נדב הוא בן להורים גרושים, אז התיאומים האלה בין ארבעה בתים...

את הרבה מאוד שנים בזוגיות יציבה ומגיל צעיר. הזוגיות שלך עם נדב...

לא אדבר עליה. נדב ואני לא מדברים על היחסים שלנו. לא תתפסי אותנו גם מתנשקים בפרהסיה.

אז בואי נדבר רגע על השמירה הקפדנית על הפרטיות.

אוקיי.

יש לך גבולות ברורים על מה כן מדברים ועל מה לא. מה זה? זה עניין אישיותי, או שזה נראה לך נכון יותר לתפקידך הממלכתי כמגישת מהדורת חדשות מרכזית?

אממ...

למי את מצביעה את מוכנה לומר?

רק נדב יודע למי אני מצביעה. אפילו ההורים שלי לא יודעים.

טוב, זה קצת קיצוני.

תראי, אני לא חושבת שמישהו חושב שאני מצביעה יהדות התורה או בל"ד, כן? אבל אני אגיד לך על זה משהו שהוא כן קשור לתפיסה המקצועית שלי. אני חושבת שבסביבה תקשורתית, שם הכל ידוע, מזוהה ומקוטלג, יש גם ערך לנראות אובייקטיבית. אני מזכירה לך שאני לא פרשנית, זה לא התפקיד שלי. ואני בכוונה אומרת "נראות", כי אין כמובן דבר כזה אובייקטיביות. אבל לפחות יש התכוונות. אני מנסה להיות נטולת פניות.

אבל אני שואלת אם לך זה חסר, אם את מאפקת את הצורך לצעוק את דעתך?

תשמעי, יש היום כל כך הרבה אנשים שאומרים את דעתם. אני מקווה שזה לא יישמע מתנשא – כי חלקם אומרים את דעתם בצורה מרהיבה וחשובה - אבל לפעמים להגיד את דעתך זה קל. אני יכולה אחרי כל כתבה להגיד מה אני חושבת, אני גם מדי פעם עושה את זה, אבל אני לא מנסה לשכנע את עצמי שזה חשוב. בסופו של דבר זה לכתוב טוקבק בשידור חי. שמעת פעם על מישהו שהשתכנע במשהו בגלל משפט וחצי? אבל דווקא העבודה שלי מאחורי הקלעים - בבחירת הנושאים, בהוגנות, בהצגת המורכבות, בניסוח הכותרות – כל אלה תורמים לשיח הציבורי הרבה יותר. ושם אני מושקעת מאוד. מדי פעם אני עושה גם כתבות חוץ. שם יוצאת ממני גם תמר אחרת, יותר משוחררת. אני עושה כתבות על נושאים שמעניינים אותי. אם זה על מחנה הפליטים שועפאת או על מתנחלים ופלסטינים המנסים לקיים דיאלוג. עצם הבחירה של הכתבה, ניסוח השאלות, זו בהחלט נקיטת עמדה.

לא מזמן סיימת מהדורה ובירכת את הצופים המוסלמים בחג שמח. זו למשל הבעת עמדה?

בעיניי זה אמור להיות בקונצנזוס, אם כי אין לדעת באווירה הציבורית שאנחנו נמצאים בה. המסר הוא ש"חדשות 10" היא מהדורה כלל ישראלית ולכן זה טבעי שנברך את הצופים שלנו בחגים שלהם - בחגים היהודיים, ברמדאן, בחג המולד, או בחג הסיגד של הישראלים האתיופים. האמת היא שהדהימו אותי התגובות החזקות למשפט קצרצר בסוף המהדורה. זה כנראה מרגש הרבה צופים שלנו, שפתאום מברכים אותם במהדורה. שרואים אותם. באותה מידה זה היה משמעותי עבורי לענוד את סיכת הגאווה ביום של המצעד הראשון אחרי ששירה בנקי ז"ל נרצחה. לא אמרתי כלום, רק עשיתי את זה. אנשים אמרו לי שהם בכו. אני חושבת שזה יפה שדווקא כמגישה את יכולה לעשות דברים במחווה קטנה, ובגלל שאת לא צועקת בדיון הסוער פה, אנשים מקשיבים לזה יותר.

איזה נושאים בוערים בך?

אפליה. לא משנה של איזה מגזר - ערבים, חרדים, עולים. נשים. ליאור העורך כבר יודע שכשאנחנו עוברים על הליין־אפ אם יש סיפור מקומם על הדרת נשים אני אדלק. אין סיכוי שלא יופיע בכותרות. והאמת? חברה דמוקרטית ומערבית יכולה לסגת לאחור ותפקידנו להיות על המשמר.

שאלתי את תמר את מי הייתה שמחה לראיין והיא השיבה: "לצערי הפסדתי את האפשרות לראיין את המשוררת ויסלבה שימבורסקה. ראיון איתה היה רק תירוץ לשבת לשיחה על כוס קפה - שזה מה שבאמת הייתי רוצה. היא הייתה משוררת נפלאה. אני אוהבת את השילוב של אהבת האדם והעולם שבשירים שלה, לצד ניתוח כמעט אכזרי בחדותו של הרוע, המלחמות והשרירותיות בעולם. ובסוף, אחרי הכל, אמונה בנפש האדם - קטנה, זמנית וחולפת ככל שהיא והתפעלות מהיופי".

מה היית שואלת אותה?

יש לך אולי איזה רעיון לדימוי קצת יותר אקטואלי בשבילנו מ"עם הספר"?

אני מסכמת במהירות את פועלה מוויקיפדיה: החלה את דרכה העיתונאית עוד כילדה - מגישה וכתבת לילדים ונוער, בין היתר בתוכנית "זאפ לראשון" ובתוכנית "צו פיוס". התגייסה לגלי צה"ל ושימשה ככתבת לענייני משטרה. משהשתחררה, נשארה בתחנה במגוון תפקידים. אחר כך ערוץ 10 - תוכנית הבוקר ומבזקים. אחר כך ערוץ 2. ערכה סדרות דוקומנטריות, זכתה עליהן במיני פרסים, הגישה את "אולפן לילה"... טוב, זה מתחיל להיות מעייף, אני מגיעה ישר לסוף: לאחר פרישתה של מיקי חיימוביץ' ב-2011 התמנתה למגישת המהדורה.

מתי את מגיעה לעבודה?

בארבע. טוב, האמת היא שבזמן האחרון אני מגיעה בארבע ורבע, בגלל הילדים...

אני לא מאמינה שטרחת לתקן את השעה ארבע לארבע ורבע...

(צוחקת)

מי החברים שלך?

חברים טובים מהאוניברסיטה, חבורה ישראלית מקסימה מימי לונדון, ומעל לכל חברות הילדות מחטיבת הביניים.

יש לכן, החברות, קבוצת ווטאספ?

כן, בטח.

את מדברת איתן על סקס?

אני לא אענה לך. את עוד תאיירי את זה!

אני לא! אני רק מנסה להבין את רמת הפתיחות.

אנחנו מדברות על ה-כ-ל, אוקיי? כולל הכל. וזה כיף נורא. טוב נו, אני זהירה ומאופקת עכשיו כי זה ראיון, אבל אני ממש לא זהירה בחיים האישיים שלי ועם החברות שלי. באמת שלא.

את מתנצלת שאת משעממת?

אני פשוט יודעת שזה הרבה יותר כיף ומעניין – גם לי כמראיינת - לראיין אנשים מוחצנים שאין להם בעיה לדבר על הכל, אבל זאת לא אני.

איך את עם הפרסום? את סובלת כשניגשים אלייך, כשמדברים איתך?

כשהייתי בת 19, נכנסתי לאחד החדרים בגלי צה"ל ושמעתי את אחת המגישות הבכירות אומרת שהיא כבר שנים לא הולכת לסופר, לא מתאים לה שמזהים אותה. באותו רגע עשיתי עם עצמי חוזה: אם יום אחד אני לא אלך לסופר בגלל שמזהים אותי, באותו יום אני מתפטרת. זה לא שווה את זה. אני נורא אוהבת ללכת לסופר, לדבר עם הירקן. אני אוהבת ללכת לים, לגינה עם הילדים, לטייל עם הכלב.

פפראצי?

בחרנו לגור בשכונה שרגל פפראצי לא דורכת בה. אבל גם כשגרנו קרוב יותר לתל אביב ומדי פעם כן צילמו אותי לבושה מזוויע ברחוב, אמרתי לעצמי: נו, אז יופי. אז אם אנשים פותחים את העיתון ורואים שבלי איפור ובגדים אני נראית די מוזנחת זה בטח ישמח אותם - בבחינת "צרת רבים". ואם במקרה איראה נפלא זה לפחות ישמח אותי. מישהו בכל מקרה ירוויח.

בואי נדבר רגע על גברים ועל נשים בטלוויזיה. על אפליה אבל מסוג שונה. הנשים המגישות - לא רק את, גם הקולגות שלך – כולכן נשים יפות. יפות מאוד אפילו. נדרש מכן תו תקן של מראה שכלל לא נדרש מעמיתיכן הגברים.

כל מה שהייתי צריכה להבין על נשים וגברים בטלוויזיה הבנתי ביום הראשון שלי בערוץ 10 . הייתי בת 24 והתחלתי לעשות מבזקי חדשות. בפעם הראשונה שנכנסתי אל חדר האיפור נכנס לשם גם מוטי קירשנבאום זכר צדיק לברכה, שכבר אז לא היה איש צעיר עם עור מתוח במיוחד. עכשיו, בחדר האיפור יש שתי עמדות ושנינו התיישבנו פחות או יותר באותו הזמן. מוטי יצא אחרי שלוש דקות מחדר האיפור ואני אחרי עשרים.

ברור.

אז יש לי את המלחמות הקטנות שלי. למשל, את כמעט לא תראי אותי עם אודם אדום או בתלבושת חשופה. אבל זה בקטנה. בסופו של דבר אני מקבלת את התכתיבים של המקצוע. יותר חשוב לי להגיש את המהדורה ולקדם את הנושאים שאני מאמינה בהם מאשר לעלות על בריקדות. אבל אני מודה שארבעים דקות של איפור ושיער זה בזבוז זמן טהור.

את לא באמת יכולה לנהל את מלחמת "הבל היופי" עם הצורה שלך.

תכף ניכנס הביתה, אוריד את הבגדים ואת האיפור ותראי שכן...