האגדה מספרת שעידן רייכל מעולם לא שתה אלכוהול. "אבל בחודש האחרון התחלתי לנסות טיפה", הוא חושף.
יין אדום, וויסקי?
"לא, בירה בלי אלכוהול. אהבתי את הטעם".
קיצוני!
"מצאתי את זה במקסיקו. עכשיו מצאתי ליד הבית שלי סיידר עם ארבעה אחוזי אלכוהול".
מכאן מידרדרים ישר להרואין.
"תשמע, שתהיה טיפה מרה בכל השמחה הזו".
זה לא סוד שאף פעם לא עשית סמים.
"לא עישנתי, לא ניסיתי, זה היה המון מסביבי כל השנים, כל הזמן, כל סוגי הסמים שאתה רוצה. לפני שנתיים הייתה לי שיחה עם פרופסור בבית חולים ושאלתי אותו אם יש איזו דרך לנסות משהו כזה רק בשביל החוויה. אחרי עשר דקות הוא אמר לי, 'שמע, נראה לי שאתה טיפוס שלא צריך להיכנס לדבר הזה. אתה מהר מאוד יכול להתחיל לחשוב שאתה דולפין או שאתה יכול לעוף. אל תתעסק בזה'. הוא רק הלחיץ אותי, והמחשבות פסקו".
מתי הרגשת אבוד לאחרונה?
"אף פעם לא".
ובכל זאת?
מכווץ את המצח. "שמע, יש לי משהו כזה".
עלית על הבמה בקיסריה וראית חמישה מקומות ריקים?
"לפני שנתיים במופע בהודו, בקולקטה, מקום מאוד עני. הגענו לשם עם הפרויקט. המופע היה פתוח לתושבים. כשאתה נמצא שם, הכל מרגיש לך חום ואפור, משהו לא נקי. כשעלינו לבמה הגיעו פתאום אלפי אנשים וראית שהמונים מתוכם הם הומלסים, ילדים בני ארבע־חמש, חבר'ה מבוגרים, מאוד דלים. התחלנו לנגן ופתאום הם רקדו, וראית שמחה של ממש על הפנים של הילדים. לי היו דמעות בעיניים. חשבתי, 'אנחנו עושים משהו מדהים, מביאים את המוזיקה הזו מהצד השני של העולם, בעברית, אמהרית, ערבית, ואנחנו מופיעים בפני ילדים שאולי אף פעם לא יהיה להם כסף להופעה ואולי אפילו זו ההופעה האחרונה שיראו בחיים'".
נו, נשמע מצוין. למה היית אבוד?
"בסוף ההופעה לא אהבתי את מה שקרה. ראיתי כמה חברים מהפרויקט שמתחילים שיחה על זה שהתנאים הטכניים היו מאוד קשים, שההגברה לא הייתה אידיאלית, שהתאורה לא הייתה משהו, שבאמצע ההופעה הפסנתר החשמלי הפסיק לעבוד. המשפט הראשון שאמרתי לעצמי היה, 'וואו, אנחנו חייבים להתאפס מחדש'. אם חלקנו מתעסקים בדבר הזה, אז מאבדים פה את המהות. איך זה יכול להיות? אנחנו היינו על אותה במה ואני כולי נרגש מהדבר הזה. אבל חלקם לא. ואז אמרתי, צריך לקחת הפסקה, לנשום ושכל אחד יתחיל את העניינים שלו ולחזור אחר כך".
מה הם ענו?
"לא אמרתי להם עדיין. המשכנו להופיע, חזרנו לארץ והייתה שוב את אותה התרגשות. עשינו עשרה מופעים באמפי שוני ועשרה מופעים בהאנגר 11 ובת"א, והיה ניצוץ שוב. אבל אז אמרתי לעצמי שאולי העניין ההוא בהודו היה נורה אדומה ושצריך לפרוש בשיא. הרגשתי שאני צריך הרבה יותר כוח או אומץ לקחת החלטה כשמשהו עובד ולעצור אותו. אמרתי שדווקא בתקופת השיא צריך לעצור וללכת לקיצוניות השנייה, אני לבד, אולי עם כמה נגנים. מישהו אחר יגיד לי, 'ירדת מהפסים, את מי זה מעניין בכלל, כל הקהל מבסוט'. אבל חייבת לעבור אנרגיה מסוימת, כי אנחנו לא מדקלמים טקסט ומילים. זה היה רגע קשה. זה ההבדל בין עשייה מוזיקלית לבין מופע של ברוודוויי שיכול לעלות 12 אלף פעם. אני לא יודע אם השחקן הראשי בהצגה מתרגש בהצגה ה־11 אלף. אנחנו לא שם. לקחת הפסקה מהמופעים של הפרויקט היה צעד משמעותי מאוד מבחינתי".
מה יעצו לך גורמים מקצועיים?
"האנשים סביבי אמרו לי שזה לא הזמן, שלא צריך לעצור, אמרתי שכן, שצריך. ואז הם רצו שאעשה מופע עם צוות נגנים מצומצם והרמנו כזה. שבועיים לפני מופע הבכורה התקשרתי לשני אנשים שקרובים אליי מאוד ואמרתי, 'אני מרגיש בבטן שאני חייב לעשות את ההופעה הזו לבד'. הם היחידים שהסכימו ואמרו, 'לך על זה'. אז אמרתי לנגנים את האמת, 'תשמעו, עשינו חזרות, יש לנו את הכל מוקלט, אם ארגיש שאני לא מחזיק את זה לבד, אחר כך נגדיל'. אבל ראיתי שאני יכול רק עם הפסנתר. בהתחלה לא ידעתי אם יבוא קהל בכלל. לא כל פרונטמן שעוזב להקה, מצליח לעשות את זה".
אגב, אביב גפן אמר עליך כאן שאתה חושב קודם שיווקית, אחר כך על המוזיקה. אסף אבידן רמז לגבי ההצלחה שלך בחו"ל שהיא נעשית בקהילות יהודיות.
(מחייך) "פחות מדברים אליי לכלוכים מול מיליוני קוראים והתנצלויות בסמס של אחד על אחד. ולא אוסיף".
* * *
הבחירה של רייכל לשיר לבדו וללא ליווי קולי את כל החומרים שלו, בניגוד למה שעשה באלבומים של הפרויקט, הבהירה שהוא סוף־סוף גם השלים עם הקול שלו. "המון שנים לא הרגשתי נוח עם השירה שלי בכלל", הוא מודה, "אתה מכיר את זה כשאתה ילד בן שש, מקבל טייפ, שומע את הקול שלך בהקלטה ואומר, 'מה זה לעזאזל, ככה אני נשמע?' זה קרה לי המון עם השירים הראשונים. הייתי מקליט את עצמי ואומר, 'זה נשמע לי מוזר'".
דוגמאות?
"את 'בואי' לא היה סיכוי שאני אשיר, עשיתי סקיצה שלי, יאיר זיו עשה את הרבה יותר טוב. הקלטתי גם את 'הינך יפה' כסקיצה שלי וביקשתי ממאיר בנאי לעשות את זה. הוא הגיע לאולפן והביא טייק שירה נורא יפה. כשסיפרתי לו יותר לעומק על הקונספט של האלבום, מאיר אמר, 'אז תשיר אתה'. הוא הבין שיש לי חוסר ביטחון בשירה. הלוואי שהייתי יכול לשיר את 'שאריות של החיים', אבל אני לא שר טוב כמו אמיר דדון".
הוא מוציא בימים אלה אלבום חדש שתיעד את הופעות הסולו שלו באמפי שוני וכולל שיר חדש, 'לסלוח ולשכוח'. מאחוריו 15 שנות קריירה רוויות הישגים, להיטי ענק, ואלבומי פלטינה, שהחלו בפריצה חסרת תקדים ליוצר בישראל בעשורים האחרונים. את הפתיחה רשם ב־2002, אז הגיע מנקודה אלמונית, כנגן בהופעות של מיקי קם וגם של עברי לידר, עם האלבום הראשון של הפרויקט. "האלבום הזה נולד ממקום מיוסר מאוד שלי. הייתי שבור לב במשך כמעט ארבע שנים בגלל מישהי, ולא ידעתי אז אם זה רק מתוך אהבה או מתוך מקום של מישהו שסיים את הצבא ולא יודע מה הוא הולך לעשות עם עצמו. פשוט נתליתי בדמות של אותה בחורה ואמרתי לעצמי, 'היא האהבה ולה יש את כל התשובות בשבילי'. הלב באמת היה שבור אחרי הפרידה ממנה, זו הייתה הזוגיות הראשונה שלי, ומתוך הכאבים נולד האלבום הראשון".
סוג של טיפול עצמי?
"לא רק. הלכתי אז לפסיכולוגית שנתנה לי משפט יפה אחרי שקצת קיטרתי. אמרתי לה, אחרי חצי שנה של טיפול, 'תשמעי, אני לא יודע מה אני עושה על הספה הזו של הפסיכולוגית. כל החברים שלי נסעו לטייל בדרום אמריקה והודו, ורק אני פה'. ואז היא ענתה לי, 'כולם נסעו לטייל בחוץ, אתה נשארת לטייל בפנים'. לקחתי את זה איתי".
איזה שיר כתבת מתוך שיברון הלב?
"'בואי', 'שושנים עצובות', 'אם תלך', שעליו שאלו למה אני כותב ממקום של אישה. הרגשתי שגברים ונשים חושבים את אותו דבר בסוף היום. גם גבר רוצה לומר, 'אם תלכי מי תחבק אותי ככה'. אבל אם גבר יגיד משהו דומה, זה יישמע משפט חלבי בואכה סיסי. כשאישה אומרת את זה, יש שם משהו יותר אמיתי. אגב, את השירים הבאמת־באמת טובים, אני לא מרגיש שאני כותב. הם נשלחו אליי ממקום אחר. אנשים יכולים לחשוב שאלוהים שלח להם, שזו אנרגיה שמיימית".
אלה שירים שיישארו לנצח?
"אני לא יכול לדעת. בסופו של דבר היצירה הישראלית הכי חשובה בת זמננו היא הלחן של 'אדון עולם' של עוזי חיטמן. מכל מה שקורה פה, כל הסטארים, כל היוצרים. את 'אדון עולם' ישירו בבית כנסת בקוסטה־ריקה בעוד 700 שנה בדיוק כמו שישירו את Let It Be בכנסייה. גם לפני 700 שנה היו שירים בעולם, מה אתה מכיר משם? נקודה בזמן".
שאריות של החיים.
"אגב, גם הגיע אליי בדרך יפה. עשיתי עם רועי בר נתן סיבוב ברגל. הוא היה אז בתקופה לא ברורה, הרבה לפני 'ארץ נהדרת'. היינו בני 27 בערך ואמרתי לו, 'שמע, היום כל יום נראה לך מאוד אקוטי, קריטי, אבל אם הייתי אומר לך שאולי עוד ארבע שנים תהיה לך תוכנית משלך ואתה תהיה בקאסט של שחקנים שאתה מאוד מעריך בתוכנית אחרת, היית מבסוט?' אמר לי שכן. שאלתי, 'אם זה יקרה בעוד שש שנים, אתה תהיה מרוצה?' אמר לי גם כן. אז עניתי לו, 'עכשיו קפצנו שנתיים והיית מוכן להקריב אותן על פארש, בשיחה של חמש דקות'. בנקודה הזו הוא ענה שהוא מרגיש שכל יום שעובר זה שאריות של החיים".
יפה.
"המשפט הזה נשאר לי בראש. חשבתי אז על רועי, שהוא מרגיש תקוע. ואני מרגיש שכל מישהו שמרגיש תקוע יכול לעשות שני מהלכים. לעשות קצת רעש ולהסתדר. ויש אנשים שרוצים לקלקל בשביל לתקן את זה עוד פעם. אני מרגיש את זה על עצמי. הרבה פעמים, כשיש סביבי שקט מזמזם כזה, אני מרגיש שאני עלול לשבור איזו צלחת".
למשל?
"זה די על בסיס קבוע. האנשים סביבי אומרים לי במקרים כאלה, 'אולי תלך לים במקום ליצור לנו עבודה?' לפעמים אני קם בבוקר ואין משהו שאני אמור לעשות, הופעה, פגישות, עבודה, וזה מתחיל לזמזם לי. ואז אני מתחיל לעשות שטויות, חושב על רעיונות שלא בכיוון ורק יגרמו לנו לצרות".
דוגמה ספציפית?
"רציתי להמציא משחקים לילדים, עם קוביות. חשבתי שאולי אני צריך להתעסק בזה קצת. אמרו לי שזה פחות אני. אז ויתרתי. אבל אולי אני באמת צריך להתעסק בזה? אני חושב שכן. יהיה מקסים אם אוציא איזה משחק שהמצאתי".
הזמזום הזה עוד מטריד אותך לפעמים?
"פתרתי את הזמזום הזה זה לפני חודשיים. שכרתי לי חדר קטן בתל־אביב, מול הבית, ויש שם רק פסנתר. פשוט החלטתי שאני קם בבוקר ואלך לשם אחרי שאשים את הבנות בגן. היו לי שלוש תקופות כאלה בחיים. בתיכון, בגיל 22 ובגיל 27, לקחתי חדר, רוקנתי אותו מהכל ושמתי רק פסנתר. הוואקום הזה הוא משהו שמפרה אותך. יש סופרים שעושים את זה. הם לוקחים חדר רק עם בלוק לכתיבה ועט ואין כלום בחדר. זה מונע הסחות דעת. אצלי יש פסנתר כנף. שכרתי קודם לשנה בלבד, כדי לבדוק. על הפסנתר כתבתי את השיר החדש, 'לסלוח ולשכוח'".
רייכל היה חלק מהדיון בשנתיים האחרונות סביב הכיוון הצעיר שאליו פונים בגלגלצ. מתחילת הקריירה, הוא אחד האמנים המושמעים ביותר בתחנה הצבאית. אבל בכתבה שפורסמה במוסף הזה בשנה האחרונה, טענו גורמים בגלגלצ שגם רייכל לא יתקבל יותר אוטומטית. בדירוג השירים המושמעים של השנה האחרונה, לא הייתה לו נציגות. "במשך כל השנים אני מפורגן מקצה לקצה מכל התחנות בישראל. תמיד היה פרגון אדיר ותמיד חיבקו אותנו. מעולם לא באתי באיזושהי טענה על משהו שקרה בזמן האחרון. אנחנו רצים למרחקים ארוכים ושום דבר לא נמדד בשנה ספציפית".
וגלגלצ?
"בשעת שידור יש סביב עשרה שירים, לא תמיד יהיה מקום לכולם. בסופו של דבר האנשים ברדיו נמצאים בפוזיציות שלהם, כי הם יודעים לעשות את הרדיו הכי טוב שיש. אם זה דידי הררי, גלגלצ, מושיקו שטרן, אליקו, ירון אילן ועוד. אי־אפשר לבוא אליהם בטענות".
הקמפיין של ארקדי דוכין ודוד ד'אור טען אחרת לגבי גלגלצ.
"מה הם רוצים שיהיה?"
שישמיעו אותם.
"אבל אם ישמיעו אותם, אז אחרים פחות יושמעו. מה אפשר לעשות? אני לא מבין את המהות של הקמפיין הזה למרות שאני מבין שהוא תוצאה של תסכול וכאב".
* * *
ביום שלישי הקרוב חוגג רייכל 40. משבר גיל העמידה הוא לא מושג שבאמת קיים בעולמו, אבל תהיות יש. "מצד אחד זה כן צומת שאתה מסתכל בו וחושב מה היה עד עכשיו ומה יהיה הלאה. מצד שני נראה לי שזה אותו דבר כמו הרסטות. הורדתי וחשבתי שזה יהיה ביג דיל, אולי צומת בחיי. ואז כשהגעתי לרגע וזה ירד, הכל המשיך כרגיל".
והתובנות הפעם?
"כשהייתי בן עשר בדקתי מתי אהיה בן 40 וראיתי שזה יקרה ב־2017, אמרתי 'וואו, זה נראה בחזרה לעתיד, נורא־נורא רחוק'. זה מוזר. פעם אנשים בני 40 נראו לי אנשים רציניים, מבוגרים עם עניבה, כאלה שהולכים למשרד ועושים דברים חשובים בחיים. המקצוע שאנחנו קמים אליו כל בוקר, משאיר אותך באיזשהו אזור זמן אחר. כשאני מסתכל היום על אנשים מהמעגל שלי, בני 40 לא נראים לי מבוגרים. רועי בר נתן, חבר שלי, נראה לי ילד נצחי כזה. אולי אפשר להפריד את המעגלים של הבידור מול העולם האמיתי, מול אנשים רציניים".
שבין השאר נקלעים למשבר גיל ה־40.
"המונח הזה תמיד נשמע לי כמו מישהו שבמשך 20 שנה עשה משהו שהוא חשב שהוא רוצה לעשות ופתאום החיים היכו בו, הוא מבין שזה לא ככה ואז הולך לקיצוניות אחרת. אבל אני מתעסק במשהו שאני מאוד אוהב, אז אין משבר שאומר, לא הייתי צריך לעשות את כל הדבר הזה אלא להיות שף, נניח. אני קורא עכשיו ספר בשם 'המסע של הקטור או החיפוש אחר האושר' של פרנסואה ללור. הדמות שם אומרת שהדרך להגדיר רמות של אושר היא לבחון את התקופה שהיית הכי מאושר בה לעומת מה שקורה איתך עכשיו, או מה שהיית מדמיין לעצמך לעומת מה שאתה עושה עכשיו או מה קורה איתך לעומת אחרים. ובכל מבחן כזה, כמעט לא נעים לי להודות, טוב לי".
למה לא נעים?
"לפעמים יש את הדמות של האמן המיוסר שצצה במחשבות שלי ואז אתה אומר לעצמך, אולי זה משהו טוב שמוביל אותו, אולי הוא מחפש לחפור במהות אחרת. הדברים אצלי יותר פשוטים. אני אומר לעצמי שאני בהגשמה ושזכיתי. יש לי זוגיות טובה עם דמאריס, ושתי בנות. רציתי שיהיו לי ילדים לפני גיל 40 ובגיל 34 לא היה ברור לי שזה יכול לקרות".
אז אין אף פעם מקום למחשבות של 'וואלה התבגרתי'?
"יש רק תחושת פרספקטיבה כשאני מסתכל על הבנות שלי. הן קוראות לי אבא ואני אומר לעצמי שאני באמת המבוגר האחראי, ויש את אשתי שלוקחת את המשבצת הזו כי אז אני יכול לעשות עם הבנות את השטויות הרגילות, להשתולל איתן. לאכול שוקולד גם כשאמא לא מרשה. את הכיף".
ובמוזיקה?
"גדל דור חדש מגניב ובועט שאני מאוד אוהב. ואני לגמרי מרגיש חלק מהמשחק הזה. לצידו יש אמנים שהם בעשור השישי והשביעי לחייהם ובאמצע נמצא דור שאני בתוכו שמביא שילוב של שני העולמות. אני כן תוהה לעצמי מה קורה לאנשים בגילאים יותר מבוגרים. נגיד שושנה דמארי, שהייתה המלכה של תל־אביב, אבל אני לא מדבר רק על הדימוי שלה אלא על זה שהיא הייתה הכי יפה ונחשקת ברחוב. מעניין אותי מה קרה לה בפנים אחרי המון שנים. יש אנשים שמתבגרים נורא יפה, ברברה סטרייסנד, נניח, משהו שלא קורה אצל מדונה. אצלה אתה אומר לעצמך שזה טיפה מביך, גם כתוצאה מבחירות אמנותיות. אז בשנתיים האחרונות הבחירה האמנותית שלי הייתה לא ליישר קו עם המשהו החדש הזה שקורה עם הסביבה ברדיו".
והיא?
"הפקות פופיות שעשויות מעולה, אבל זה לא אני. אז רציתי ללכת לקיצוניות השנייה, הסולו פסנתר. יש להקות שאחרי הרבה שנים היו עושות מופע אקוסטי. ללכת לעשות מופע פסנתר נראה לי יותר מתאים לזמן הזה שלי, למה שעברתי בקריירה. זה נתן לי המון ביטחון. אני יכול לקחת טיסה לברלין באיזשהו מקום ופשוט להופיע עם פסנתר לבד. עם שירים בעברית, לקהל מקומי שמעניין אותו מוזיקת עולם. כמו שיגיע לפה זמר נורווגי עם גיטרה. הוא לא היה מביא 50 אלף איש לפארק, אבל יש לזה את המקום שלו".
בפברואר יצא לסיבוב הופעות של שלושה חודשים. אשתו העתיקה באותו הזמן את מגוריה לאוסטריה, עם הבנות פיליפה וסלומה. האפשרות שתרצה להישאר שם, נראתה סבירה מתמיד. "דמאריס עשתה מהלך מאוד גדול בשבילי, לגור בישראל. בשנים הראשונות לא היה לה קשר לכאן ולאט־לאט זה התהדק, כמו גם עם המשפחה שלי. יצאתי לטור באירופה, ארה"ב ודרום־אמריקה, ובשלושה חודשים האלה היא אמרה לי, 'זו הזדמנות טובה בשבילי להיות באוסטריה ליד אמא שלי ואחותי וגם לקבל מהן עזרה'. דמאריס נסעה עם הבנות ואחרי חודשיים אמרה לי, 'החיים מאוד השתנו באוסטריה. זה כבר לא מה שהיה כשהייתי בתיכון ואני מתגעגעת לשמש התל־אביבית, לחום האנושי, לסביבה שאנחנו גרים בה. אני צריכה לרדת מהרעיון של להתגעגע כל הזמן אחורה'. המעבר לאוסטריה חיזק לה את הרצון להיות פה".
חששת שזה עלול להיות הפוך, שהיא תרצה להישאר שם?
"בוודאי. חששתי משתי סיבות. חשבתי שאם היא לא תרגיש שהיא רוצה לחזור לישראל, זה יגרום לזה שאהיה על הקו כל הזמן, כי היה ברור לי שאגור רק בארץ. אבל מה שיותר הטריד אותי זה שאם הבנות שלי לא יגדלו כאן, החיבור שלהן לישראל יהיה רק דרך השפה ואיתי. מאוד מרגש אותי לראות את פיליפה וסלומה שרות 'על ראש הברוש שבחצר'. מאוד רווח לי שההחלטה של דמאריס הייתה לבחור בישראל".
איך היה בלי המשפחה שלושה חודשים?
"הייתה גיחה באמצע של שלושה ימים אבל הרגשתי שבפעם הראשונה מישהו משלם את המחיר בעל כורחו על הקריירה שלי. כי כשאני ודמאריס מחליטים שזה בסדר שאני יוצא לטור, את הבנות אני לא שואל. זו הייתה תחושה כבדה מאוד. הרגשתי שיותר אני לא חוזר על זה. בפברואר הקרוב אהיה בארצות־הברית ובאוסטרליה אבל תמיד אדאג שיהיה שבוע של הפסקה בין לבין".
הגעגועים שברו אותך?
"היום, בדיעבד, אני יכול לומר שהגעגועים כן שברו אותי. מכאן ההחלטה לא לעשות יותר נתק כזה ארוך מהמשפחה. אבל כשאתה נמצא בתוך הדבר הזה, אתה יוצר לעצמך מגננות, כי אחרת הגעגועים ישתקו אותך ולא תוכל לעשות את מה שלשמו התכנסנו. זה תהליך. המון שנים הייתי בטיפולים פסיכולוגיים שאיפשרו לי לעשות התבוננות פנימית ולדעת להסתכל במראה כל הזמן, כי אם לא הייתה לי היכולת הזו, אז הייתי יכול להישבר במהלך הטור הזה בגלל הגעגועים".
ולפני שסיימת את התהליך הזה?
"היו שנים שהייתי מתייסר אם אני מתנהל בדרך נכונה. אתה בטח יודע שיש שמועות שיש משמעת נורא חזקה אצלנו".
הגיעו גם לפה.
"היום אני כבר חי בשלום עם כל מה שעשיתי עד היום אבל בכל השנים האלה לא ידעתי אם אני עושה את הדבר הנכון. כשבגיל 25 נגן מאחר לך לחזרה ואתה צריך לומר לו שאתה לא יכול ליצור בצורה הזו, יש בך תהיות אם עשית נכון. כשיש חזרה בתשע אני רוצה לראות את הנגנים בשמונה אחרי קפה, עובדים בחדר חזרות. אם נגן מגיע אחרי, זה לא משהו שאני יכול לעבוד איתו. היום אני מסתכל על זה יותר בביטחון, פעם זה היה מייסר אותי כי לא ידעתי אם זה הדבר הנכון. אין לך רפרנס. אז הגיע הזמן להתיישר, וכן להיות בביטחון, להגיד, 'תשמע, עשינו משהו יפה עד עכשיו'. אם כבר מדברים על חשבונות נפש בגיל 40".
כתבת באלבום הקודם, בשיר 'מביטים בירח', על "איש עייף שאין דבר שהיה מת למענו". נשמע שהיית במקום מדכדך.
"גם אריאל זילבר פעם שר, 'בלי שום דבר אשר כדאי למות למענו'. כתבתי ממקום מפויס ומבוקר. נלסון מנדלה אמר שההבדל שניכר בין צעירים לכאלה שהתבגרו הוא שאנשים צעירים מוכנים למות בשביל מטרה שנראית להם נעלה, ומבוגרים מוכנים לחיות בשלום בשביל אותה מטרה. אני לא עייף. יכול להיות שהיה משהו שגרם לי לכתוב ככה, ברור שאתה מתעייף בדרך. היום הייתי מת רק בשביל הבנות שלי".
וקודם?
"היו שנים שחשבתי שאני הולך להתאבד על העולם בשביל להקליט את הדבר הזה או ההוא ולנסוע לקצה העולם ולריב עם ההוא על צליל כזה או אחר. עכשיו אני יכול לחיות עם זה בשלום ולהגיע לדברים אפילו יותר שלמים".
מתי רבת עם מישהו בפעם האחרונה?
"זה אולי יישמע מטופש אבל היה נגן אחד של הפרויקט שהייתה לו מדבקה של בריטני ספירס על הגיטרה. אמרתי לו, 'תשמע, כשאתה עולה לבמה תוריד את המדבקה'".
למה להוריד?
"כי אתה רוצה להעביר משהו מסוים לקהל שלך, לסנכרן את כל האנרגיה. מבחינתי זה כמו שכברה קסאי תצבע את השיער לוורוד מטאלי. את לא יכולה לעשות את זה. בבית כן, לא בהופעה. נשמע מוזר?"
ככה־ככה.
"אז הנגן אמר לי, 'זו הגיטרה שלי, אני מאוד אוהב את הקטע של המדבקה של בריטני'. עניתי, 'שמע, אני לא רואה את זה ככה, אנחנו לא יכולים כל אחד להחליט שככה זה הוא. מחר תגיד לי שאתה עייף ואתה מפהק על הבמה וזה אתה'. כי בסוף כולנו נותנים את הכל על הבמה וצריכים לדעת לצמצם את האישי שלך בשביל שזה ישרת את כולם. גם אני מצמצם את עצמי, אני לא שר את כל ההופעה בפרויקט. אני לא לוקח כל סולו פסנתר שיש. זה היה ויכוח".
ומה הוא עשה?
"ברור שהוריד את המדבקה. לא יודע אם לגמרי הסכים את זה, אבל אני מעריך את ההסכמה שלו מכל סיבה".
רייכל הוא מפעל כלכלי משגשג החל מאלבום הבכורה שלו. לפי הערכות המבוססות על מפיקים, משרדי כרטיסים וגורמים בחברות תקליטים, מחזור ההכנסות שלו בשנים האחרונות עומד על יותר מ־15 מיליון שקל לשנה. העוגה נגזרת מכ־120 הופעות לשנה, פתוחות לקהל וגם סגורות לוועדי עובדים, תמלוגים מהיצירות - רייכל נמנה בקביעות עם היוצרים המושמעים ברדיו - ומכירות אלבומים (מאות אלפים מאז 2002). המספרים האלה מכניסים את רייכל למשבצת של ליגה משלו במוזיקה הישראלית, בהתחשב בעובדה שהוא מופיע בקביעות גם בחו"ל. את כל זה צריך לזכור שהוא עושה בלי להשתתף בתוכניות טלוויזיה, בלי להופיע בימי עצמאות ובלי להוביל אף פרסומת מתחילת הקריירה, שלושה אלמנטים שהיו יכולים להכניס לו בקלילות עוד מיליוני דולרים בשנה. לפי הערכות בשוק, רייכל הוא אמן השווה היום משהו כמו 40 מיליון שקל, כולל נכסים שצבר.
אז אתה איש עשיר.
"תשמע, בארצות־הברית, כשיוצא סרט, הדבר הראשון שאתה יודע על הסרט זה מי הבמאי, מי השחקן הראשי, כמה כסף הוא עלה וכמה הכניס בקופות. הסיבה היא שהאנשים שם אוהבים לשתף בהצלחה שלהם, כי היא מביאה השראה לתעשייה כולה. בארץ כל הזמן יש צורך להתנצל שאתה מתפרנס טוב ממה שאתה עושה. יש כל הזמן צורך להצניע את העניין".
מה אתה עושה עם הכסף?
"בעיקר רגוע ומקווה שהבנות שלי ייהנו מזה יום אחד".
אתה גר בת"א בקומה שלישית, בלי מעלית וחניה, נוסע בדרך כלל באופניים.
"אני אוהב את החיים שלי כמו שהם עכשיו. הייתי רוצה שלבנות שלי יהיו חיים ערכיים, נורמליים. לא נהנתניים, לא חיי פאר. יש לי דווקא סיפור בעניין הזה".
בבקשה.
"לא מזמן הרגשתי שאני צריך לכתוב צוואה. כתבתי שהבנות יקבלו את הכסף בחלקים מאוד קטנים, שזה ייתן להן גב קטן אבל שתמיד הן יהיו חייבות לעשות הכל בזכות עצמן. דמאריס הסכימה איתי על הדבר הזה. מאוד שמחתי".
מה הפנטזיה שלכם?
"הייתה לנו פנטזיה, נגיד, לעבור לקיבוץ בצפון. אבל נחכה שדמאריס תסיים את הלימודים שהיא מתחילה בבינתחומי".
מה אתה לא אוהב בתל־אביב?
"בעיקר שלאנשים לא אכפת מהרחוב. אני רואה אנשים שהכלבים שלהם עושים קקי על המדרכה והם לא אוספים. אני מעיר להם, וחלקם אוספים. חלקם לא, אגב".
הם לא נלחצים מזה שעידן רייכל מעיר להם?
"אמרתי למישהי לא מזמן, 'את יכולה בבקשה לאסוף את הקקי של הכלב', ואז דמאריס אמרה לי, 'אתה יודע שבכל פעם שהיא תקשיב ל'אם תלך' היא תחשוב על הבנאדם ההוא שאמר לה לאסוף את הקקי?' היא צודקת".
