אוי וויי, איזה עולם
גופות מוטלות על קרקעית ספינה, ילד שמושיט ידיים בתחנונים ואולמות מלאים בנעליים ובבגדים שאף אחד כבר לא ילבש. האמן הסיני החתרני איי וייוויי מציג בצ#39כיה, שמסרבת לקלוט פליטים, תערוכה הופכת בטן על הזוועות שעוברים מאות אלפי הסורים המיטלטלים בין חיים ומוות בדרך לאירופה. באופן לא מקרי, היא מוצגת במבנה בפראג שממנו יצאו משלוחי היהודים למחנה ההשמדה בטרזיינשטט. סמדר פרי ביקרה בתערוכה שמטלטלת את עולם האמנות
סירת גומי קשיח, אדירת ממדים ומלבנית, שמשתלשלת מהתקרה ומאיימת לשקוע או להתפקע בגלל המטען העודף, מכה בך בעיניים כבר ברגע הכניסה לתערוכת "החוק של המסע". על הסירה באורך 70 מטרים, מצטופפים 258 דמויות אדם שפלג גופן העליון מופנה בכוונה אל המתבונן, אבל הן חסרות מבע וחסרות תווי פנים. את הפחד, חוסר הוודאות והאימה אפשר לחוש רק באמצעות התבוננות במנח הגוף שלהם, בשרירים המתוחים, ברגליים הנשלחות לתנועת בריחה. כל אלה בולטים מתחת לבגדי המסע אל היעד הלא נודע. על קרקעית הספינה מוטלים ילדים, תינוקות ובני עשרה, כשסימני הזוועות שעברו בארץ שממנה ברחו, מכמירים את ליבו של הצופה. וליד הספינה משייטים גלגלי הצלה ואבובים שחורים. באחד מהם ילד קטן שפורס ידיים בתחנונים שיצילו אותו לפני שגלי הים יבלעו אותו אל מותו. ועוד גלגל ועוד גלגל שנפלטו אל החוף עם הילדים המתים.
אי־אפשר להישאר אדישים. לא לזוועה ולא לאופן שבו היא מוצגת.
הזוועה היא זוועת הפליטים הסורים שמציפה בשנים האחרונות את אגן הים התיכון, ועל אופן הצגתה אחראי כאן איי וייוויי (Ai Weiwei), האמן הסיני הרב־תחומי שמציג בימים אלה במוזיאון לאמנות מודרנית בפראג את התערוכה שחודרת אל הלב, "החוק של המסע", על הטרגדיה של הפליטים הסורים: תלאות המסע הקטלני ושגרת החיים במחנות שבהן ביקר איי וייוויי בטורקיה, בלבנון ובאי לסבוס ביוון.
שאלת הזהות האישית שלי
כידוע לכל מי שעוקב אחריו בשנים האחרונות, איי וייוויי, שחוגג החודש את יום הולדתו ה־60, הוא בעצמו פליט גולה מארצו. אחרי שנעצר בעקבות שרשרת מחאות פוליטיות, הוכה באלימות שחייבה אשפוז ממושך וטיפולים רפואיים, נאסר לארבע שנים, ודרכונו הוחרם — לפני שנתיים החליטו השלטונות בסין להיפטר ממנו לצמיתות, והתירו לו לצאת לחו"ל.
"בכל תערוכה שלי, אני מנסה לומר מי אני", מסביר וייוויי את הלהט שבו אסף חומרים, צילם, ריאיין מאות פליטים, כתב טקסטים, בנה ואצר את מרכיבי התערוכה שלו בפראג. ספינת הגומי העמוסה מדי מספרת את סיפורן הנורא של עשרות ספינות פיראטיות שאבדו במעמקי הים, על פליטים נואשים, על הנוכלים שפיזרו הבטחות, העמיסו משפחות שלמות על ספינות ישנות, ונעלמו ברגע שקיבלו את תשלומי הבריחה. באחד מהציורים שהוא מציג, בעקבות סיור לאורך חופי הים של טורקיה, מונצח הילד המת שטילטל לרגע את מצפונו של העולם – איילן כורדי בן ה־7 במכנסיים האדומים והטישירט הבהירה, שנפל מספינת הפליטים שירדה למצולות בגלל עומס יתר.
באולם השני, תצוגת בגדים. מאות בגדי גברים, מאות שמלות וחליפות לנשים, וקולב שעליו ניתלו בגדי ילדים ותינוקות. איי וייוויי ליקט בין המחנות את הבגדים שנתרמו לפליטים, כדי לנזוף בעולם ש"זה לא מספיק". באולם השלישי הוא מציג, בטור נחשי מתפתל, שורות ארוכות של זוגות נעליים. חלק מהנעליים חדשות לגמרי, חלקן מרופטות מרוב שימוש. נעלי ספורט גבריות, כפכפי קרוקס ורודים לילדות, אדידס לכדורגל, לילדים שמחפשים תעסוקה. "אין משבר פליטים", נוזף איי וייוויי, "יש משבר אנושי שצריך להטריד את כולנו. מצד אחד הייאוש, ומהצד השני התנכרות. בהתנהלות של העולם מול הפליטים, כמעט כולנו איבדנו את ערכי היסוד והסובלנות כלפי מצוקתו של האחר".
המצפון של העולם
סמלי ורגיש מאוד גם המיקום שבו בחר האמן להציג את התערוכה המטלטלת שלו בפראג – במתחם העצום של מרכז הירידים והמוזיאון לאמנות מודרנית. כאן, בין השנים 1939 ל־1941, הייתה נקודת האיסוף ליהודי צ'כוסלובקיה, שממנה יצאו הטרנספורטים למחנה הריכוז וההשמדה בטרזיינשטט. אין דרך בעולם, שתמנע מהמבקרים היהודים והישראלים לעשות את ההשוואה המצמררת. עומדים מול ערימות הנעליים, מול הבגדים שנישארו בשטח כאן ושם. עומדים וחושבים, בדיוק כמו שוייווי רוצה, על מצפונו של העולם. המבקר בתערוכה מוזמן לדרוך ולהציץ, על רצפת השיש שמחברת בין אולמות התצוגה, בתצלומי מאמרים שהתפרסמו בתקשורת העולמית, גם בישראל, על מצוקת הפליטים. בשלושה ממאות התצלומים שניתלו לאורך הקירות, וייוויי רוכן על נערה־פליטה מסוריה, שניהם דחוסים בתוך אוהל שלתוכו הכניסו פסנתר. הפליטה מנגנת בלי תווים, פעם בוכה ופעם מחייכת, וזקנו של האמן חסר המנוח מתבדר ברוחות החורף הקרות.
האישור לקיים את התערוכה דווקא במוזיאון הלאומי של פראג, מוזר ויוצא דופן דווקא נוכח הסירוב של המדינה לקלוט פליטים. בעוד משרד התרבות לא היסס לרגע, כשאישר את הקמת התערוכה של וייוויי, הרי שהארמון, הנשיא ושרי ממשלת צ'כוסלובקיה ממשיכים לסרב, בעקשנות, לקלוט פליטים.
"אנחנו לא רוצים אפילו פליט אחד ברפובליקה של צ'כוסלובקיה, אפילו לא באורח זמני", הודיע סגן ראש הממשלה, אנדריי סבוסי, בדיוק לפני שנתיים. השערים נסגרו מיד, בהודעה גורפת שממשלת פראג "לא מעוניינת לייצר לעצמה צרות מיותרות", או לשנות את מרקם האוכלוסייה. נשיא צ'כיה, מילוש זמאן, מצביע על סעודיה ועל נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי, בטענה ש"יש להן שטחים פנויים ותקציבים לא מוגבלים, שיקלטו את האחים שלהם", ולפי הידוע, רק 15 משפחות פליטים מסוריה הצליחו, בלחץ בינלאומי, לקבל אישורי כניסה למדינה, ומצוידות בסל קליטה נשלחו לכפרים נידחים, הרחק מהעין.
בינתיים, איי וייוויי לא נח לרגע. בשבוע הבא יעלה בפסטיבל הסרטים בוונציה סרטו החדש "הזרם האנושי", שעוסק גם הוא במצוקת הפליטים. זאת במקביל, לתערוכת היחיד שלו "אולי, אולי לא", שמוצגת עדיין במוזיאון ישראל בירושלים. אז אם לא בפארג, לפחות כאן, תנו קפיצה לחזות באחד האמנים החשובים של זמננו.
לפנייה לכתב/ת 
