שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 ימים • 06.09.2017
    המצוד אחרי ד"ר מוות
    במשך יותר מרבע מאה ניהל המוסד מרדף סודי וחוצה יבשות אחרי ד"ר יוזף מנגלה, הרופא הסדיסט מאושוויץ. במאבק הזה כל האמצעים היו כשרים: אינספור פריצות לדירות באירופה ובדרום אמריקה, מעקבים והאזנות, ניסיון להדביק לאשתו של מנגלה מאהב צעיר — ואפילו תוכנית מפורטת לחטוף ילד בן 12, כדי שאביו יגלה איפה הדוקטור. השבוע חושף "ידיעות אחרונות" את תיק המוסד של מנגלה ואת מסעות החיפוש הקדחתניים אחרי האיש ששלח בהינף ידו מאות אלפי יהודים לתאי הגזים — כולל הפעם ההיא בברזיל, כשלפתע לוחמי המוסד מצאו עצמם מולו, פנים אל פנים. "תיק מֵלצֶר", המוסד הישראלי בעקבות המבוקש הנאצי מס#39 1, נפתח לראשונה: הסיפור המלא
    רונן ברגמן

    חודשים ארוכים לפני תאריך היעד – 16 במארס 1983 – כבר נערכו במוסד לקראת המבצע המורכב והרגיש הזה. 16 במארס הוא יום הולדתם של המשותף של אב ובנו: ד"ר יוזף מנגלה, הרופא הידוע לשמצה מאושוויץ, שאחריו ניהל המוסד מצוד במשך שנים; ובנו, רוֹלְף מנגלה, עורך דין שהתגורר במערב ברלין. בעוד שמיקומו של הבן רולף היה ידוע והמוסד ניהל תיק מפורט על חייו, מקום מחבואו של אביו נותר בגדר תעלומה. במוסד קיוו כי ב־16 במארס, האב והבן יטלפנו לאחל מזל טוב אחד לשני, ואולי באמצעות השיחה הזו יצליח המוסד לאתר את רב־המרצחים, שאז נחשב לפושע הנאצי המבוקש בעולם.

     

    ברלין החצויה של אותן שנים הייתה בירת הריגול העולמית, ו"פעילות המוסד בברלין", כך נכתב באחד מדוחות המוסד על אודות הפרשה, "התבצעה מתוך רגישות מיוחדת מאוד". יותר מחצי שנה לפני יום ההולדת הכפול הגיעו לברלין "דבדי" ו"גדאל" (אנשי המוסד משתמשים בכינויים, גם במסמכים וגם כשהם משוחחים), שני לוחמי מוסד מיומנים מאגף קשת, שעוסק במבצעי מעקב, חדירה למבנים ולמתקנים, התקנת האזנות והעתקת מסמכים. בין ה־30 ביוני ועד 3 ביולי 1982 הם אספו, רשמו וצילמו מידע רב, שכלל נתונים על הסביבה, הבניין ברחוב בבלברגר 6, השכנים ועוד. בספטמבר הגיע לברלין גם שמואל גורן, מפקד קשת, כדי לבחון בעצמו את ההכנות למבצע. תושבת מערב ברלין, סייענית ותיקה ויעילה של המוסד שכונתה "הפיה", הצטרפה לצוות שעקב אחרי דירתו ומשרדו של רולף במשך שבועות ארוכים. המטרה: למצוא דרך להיכנס פנימה, לערוך חיפוש יסודי ולהתקין במשרד ובדירה מכשירי ציטוט — גם לחלל המגורים וגם לטלפון. הכל כדי להיות שם בזמן לקראת יום ההולדת המשותף של יוזף ורולף. הבן רולף, אגב, היה אז בן 39. לאורך מרבית חייו היה לו קשר רופף עם האב הנמלט. אפילו כשנישא בשנית לא סיפר לאביו על כך, ובתיק המוסד מצוין כי ד"ר מנגלה נעלב עד עמקי נשמתו.

     

    המבצע היה כה חשוב, עד שכאשר אנשי המוסד הבינו שהם זקוקים לדירה בקרבת מגוריו של רולף ולא הצליחו לשכור אחת, הורה ראש המוסד דאז, יצחק חופי, על רכישת דירה. בינתיים חלפה "הפיה" מדי יום ליד תיבת הדואר של רולף ושלתה כל מה שהיה בתוכה. החומר הועבר למומחי המוסד, נפתח בזהירות, צולם והוחזר למקום כאילו דבר לא קרה.

     

    הימים נקפו. ב־14 במארס – יומיים לפני יום ההולדת — הותקנה האזנה לטלפון הביתי של רולף. באותה נקודה כבר הוסכם כי זה יהיה מבצע מתגלגל שלא ייעצר ביום ההולדת, אלא רק כאשר תושג המטרה: מידע על מיקומו של "מלאך המוות מאושוויץ". בדירה שנרכשה לבסוף, זמן רב אחר כך, ישבו מאזינים, והיא שימשה גם כמרכז מבצעים. במקביל נוצלו היעדרויות של רולף כדי להיכנס לביתו ולצלם במהירות כל פיסת נייר. הכל כוון לרגע שבו ייצור האב קשר עם בנו.

     

    מנגלה במדי אס־אס, אושוויץ, 1944
    מנגלה במדי אס־אס, אושוויץ, 1944

     

     

    ומה אז? על פי תיק המבצע, התכנון היה כי זמן מסוים לאחר יצירת הקשר יצלצל הטלפון של רולף. על הקו יהיה אדם שיזדהה כמקורב כביכול לאב. "אביך חולה מאוד... והרופאים מודאגים", ייאמר לרולף בקול חרד. "אביך ביקש כי תואיל לבוא אליו בהקדם... אני מקווה כי תגיע". "המטרה", כך נכתב בפקודת המבצע, "היא כי 'פיסח־רגל' (שם הקוד של רולף מנגלה) יפעל מיד, או שיקיים שיחה טלפונית עם מישהו בנושא, או יזמין כרטיס טיסה, או שיעזוב מיידית את מקום קבלת השיחה, וניתן יהיה לעקוב אחריו".

     

    מבצע כזה דורש משאבים רבים, והעובדה שהתקיים כשברקע מלחמת לבנון הראשונה – שבה היה המוסד מעורב מאוד – מצביעה על חשיבותו בעיני צמרת הארגון והמדינה באותה תקופה. אחד מאנשי קשת, שהיה מעורב בפעולה, אומר: "למבצע הזה לא היו חשיבות או קשר לנושאים הבוערים של ביטחון המדינה. זה היה משהו אחר, חשבון שכולנו - אני דור שני, אמי ניצולת שואה - צריכים לסגור. הייתה לנו תחושה שזו אולי תהיה ההזדמנות האחרונה שלנו להגיע אליו. חשנו התרגשות, דחיפות ובמידה לא קטנה — אחריות היסטורית".

     

    מבצע התקנת מכשירי ההאזנה והחיפושים הנסתרים בביתו של רולף התנהל כמתוכנן, מלבד כמה אירועים שעברו בשלום. פעם אחת, למשל, בשעה 2:30 בלילה, בעת שאנשי קשת עסקו בצילום חומרים בדירה, הגיע השכן לדירה הסמוכה. הפורצים קפאו על מקומם מחשש שישמע אותם והמתינו שיירדם, "אולם ציפור הלילה לא הראה סימני רצון להיכנס לארץ החלומות", נכתב בדוח, ולכן הוחלט להתפנות ולהמשיך בלילה הבא. דברים כאלה שכיחים מאוד במבצעים. אבל אז צץ אתגר גדול יותר: רולף מנגלה ומשפחתו החליטו לעבור מברלין לפרייבורג, ואנשי המוסד היו צריכים להתחיל את הכל מההתחלה. בדיעבד יתברר שזו עוד הייתה הבעיה הקטנה ביותר שעימה התמודדו.

     

    • • •

     

     

    עוד מעט נחזור לאנשי קשת, שממתינים בכיליון עיניים בפרייבורג הציורית שהטלפון של רולף יצלצל ועל הקו יהיה אביו. אבל קודם כל חשוב להבין: זה ממש לא היה הניסיון הראשון של המוסד לשים יד על ד"ר יוזף מנגלה.

     

    למעשה, מבצע המעקב וההאזנה לרולף מנגלה היה עוד חוליה באחד ממצודי האדם הארוכים – והמתסכלים — ביותר שניהל המוסד אי פעם. אחרי משפט אייכמן הפך מנגלה לסמל הרוע האולטימטיבי, השטן הגדול שעדיין לא נתן את הדין על פשעיו. העיסוק האינטנסיבי בו לאורך השנים ידע עליות ומורדות, אבל התיק שלו – הידוע במוסד כ"תיק מֵלְצֶר" - נותר פעיל. ואיכשהו, למרות כמה פרסומים פה ושם, "תיק מלצר" נותר כל השנים הללו בעלטה.

     

    עד עכשיו.

     

    השבוע "תיק מלצר" - תולדות המרדף של המוסד אחרי ד"ר יוזף מנגלה - נפתח לראשונה. היקף החומר שבתיק עצום, ולשלל המסמכים, תוכניות המבצע והצילומים שהגיעו מתוכו ל"ידיעות אחרונות" הוספנו גם ראיונות עם אנשי מוסד ואחרים בנושא. מכל אלו מתבררת שורה תחתונה אחת: למרות התושייה, האומץ וההשקעה האדירה בניסיון ללכוד את מנגלה ‑ ישראל החמיצה הזדמנות אחרי הזדמנות לעשות מעט צדק היסטורי עם האדם, שבנפנוף ידו בעת הסלקציה ברציף של אושוויץ שלח מאות אלפי יהודים אל מותם.

     

    אחד משערי הכניסה לחווה
    אחד משערי הכניסה לחווה

    החווה בצילום מרוחק
    החווה בצילום מרוחק

     

     

    בנזין לתוך הווריד

     

    תיק המוסד משרטט בפירוט נרחב את מהלך חייו של מנגלה. הוא נולד, כאמור, ב־16 במארס 1911 בעיר גינצבורג, בבוואריה שבגרמניה. בגיל 24 השלים את הדוקטורט הראשון שלו בפילוסופיה ובמדעים מדויקים באוניברסיטת מינכן, ושלוש שנים אחר כך הוסמך כדוקטור לרפואה באוניברסיטת פרנקפורט. בקמפוס הוא התקרב לפעילים נאצים והצטרף בעצמו למפלגה במאי 1937. תיק המוסד מציין כי הוא "קיבל את מס' החבר 5574974".

     

    בשנת 1938 התקבל מנגלה לאס־אס, אבל שלא כמו רוב חבריו, איכשהו הצליח לחמוק מחקיקת קעקוע של סוג הדם שלו באזור הזרוע הפנימית, נוהג שאחרי המלחמה סייע מאוד לזהות את אנשי האס־אס. מנגלה נלחם בחזית הרוסית (במסגרת דיוויזיית "ויקינג"), זכה באות ההצטיינות צלב הברזל, ובאפריל 1943 הועלה לדרגת סרן. חודש מאוחר יותר מונה לרופא באושוויץ־בירקנאו, תפקיד שמילא עד לשחרור המחנות בידי הרוסים בסוף ינואר 1945.

     

    באושוויץ ערך מנגלה את הסלקציות וקבע מי מהיהודים שהגיעו זה עתה בטרנספורט ברכבות כשיר לעבודה – ומי יומת מיד בגז. אבל מנגלה ראה את עצמו גם כמדען־חוקר והשתמש באסירים לצורכי ניסויים, רבים מהם מזוויעים וסדיסטיים, שיש מעט מאוד בינם לבין רפואה. כך למשל, כדי "לשפר" את שרידותם של טייסי הלופטוואפה – שבאותה עת החלו לספוג אבידות קשות – ניסה מנגלה לגלות כמה זמן יכול אדם שצנח ממטוס לשרוד בגבהים עצומים או במים קפואים. לצורך ניסויים אלו הכניס אסירים לתאי לחץ נמוך והטביע אותם בבריכות קרח. ידועים לשמצה לא פחות היו הניסויים הקשים שביצע בזוגות תאומים, רבים מהם ילדים, ובגמדים. רבים מהקורבנות ששרדו את הניסויים – נרצחו על ידי מנגלה.

     

     

     

    ימים ספורים לפני ששיחרר הצבא האדום את אושוויץ, מנגלה נעלם. בדיעבד, שנים רבות מאוחר יותר, נודע כי הוא הציב את עצמו לקראת סוף המלחמה במחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה, וכשבעלות הברית התקרבו גם לשם (במאי 1945), הסתפח ליחידת ורמאכט סדירה, דאג לעצמו לתעודה בשם הבדוי "ד"ר ג'וזף ממלינג" ולבש מדים רגילים. הוא נעצר על ידי האמריקאים, אבל העובדה שלא היה לו קעקוע מרשיע סייעה לו, ומנגלה שוחרר.

     

    במשך שלוש שנים המשיך ד"ר מנגלה לחיות במערב אירופה, ולמרות שפה ושם צצו במהלך משפטי נירנברג עדויות על רופא סאדיסט במחנה אושוויץ, איש לא חיפש אותו.

     

    רק במחצית השנייה של 1948 החל מנגלה לחוש בסכנה, כנראה בגלל רסיסי מידע, שהחלו להופיע בפרסומים בעולם. כמו רבים מעמיתיו החליט מנגלה לעקור לדרום אמריקה. רשת ותיקי האס־אס – שלעיתים מכונה "אודסה" - הפעילה את קשריה בארגון הצלב האדום הבינלאומי, ולמנגלה הושג תיעוד מזויף על שמו של "הלמוט גרגור", איטלקי, יליד העיר טרמנו ב־1911, מכונאי במקצועו. בתיק המוסד מצוין כי "הלמוט גרגור" הגיע לבואנוס־איירס על סיפונה של האונייה "נורת קינג" ב־20 ביוני 1949.

     

    העשור הבא היה נוח ושלו למדי מבחינת מנגלה, אשתו ובנם, רולף. מנגלה הגיע ממשפחת תעשיינים עשירה מאוד, שדאגה לכל מחסורו, וככל שחלף הזמן חש בטוח יותר ויותר. הוא אפילו פגש חבר ותיק מהאס־אס, וילהלם סאסן שמו, שקישר בינו ל"דר ווג", עיתון בגרמנית שנחשב לפרו־נאצי, שיצא לאור בבואנוס־איירס. שם, תחת השם ד"ר ג' הלמוט, פירסם מנגלה מאמר שכותרתו "התורשה כתהליך ביולוגי". אחר כך אפילו חזר להשתמש בשמו האמיתי.

     

    סמכי הקבלה לאס־אס
    סמכי הקבלה לאס־אס

     

     

    ב־1954 החליטו בני הזוג מנגלה להתגרש. ב־11 בספטמבר אותה שנה קרה הבלתי ייאמן: שגרירות מערב־גרמניה בבואנוס־איירס הנפיקה תעודת גירושים ליוזף מנגלה, בשמו המלא ובפרטיו האמיתיים. חודשיים מאוחר יותר הנפיקה לו השגרירות אפילו תעודת יושר, זאת למרות שהליכי החקירה נגדו בגרמניה כבר החלו. הייתה זו הפעם הראשונה, אבל בהחלט לא האחרונה, שגורמים רשמיים גרמניים, במעשה או במחדל, הצילו את מנגלה.

     

    אחת הסיבות לגירושים הייתה ככל הנראה יחסיו של מנגלה עם מרתה, אלמנת אחיו הצעיר. אחרי הגירושים עברו מרתה ובנה, קרל־היינץ, להתגורר עם מנגלה, וביולי 58' התחתנו מרתה ויוזף. שניהם הופיעו בתעודות הנישואים בשמותיהם האמיתיים, אם כי הטקס עצמו נערך באורוגוואי השכנה, כנראה מטעמי זהירות. קרל־היינץ עבר ללמוד בפנימייה, ואילו מרתה בילתה מעתה את רוב זמנה באירופה, לרוב באיטליה. מנגלה נותר בארגנטינה.

     

    דאגות פרנסה, כאמור, לא היו לזוג. שני אנשי קשר מטעם המשפחה המורחבת טיפלו בנושא הזה, ושניהם עומדים לשחק תפקיד מרכזי במרדף אחרי מנגלה: האחד הוא הנס זדלמאייר, חשב מפעלי קרל מנגלה ובניו, תשלובת המתכת המשפחתית, איש אמונה של המשפחה וידיד נעורים של יוזף; והשני הוא הנס אולריך רודֶל, טייס מצטיין בלופטוואפה בדרגת אלוף־משנה, שאיבד רגל בפעולה וזכה עליה באות הצטיינות גבוה, שהוענק לו על ידי היטלר עצמו. לאחר שחרורו מהשבי האמריקאי ברח רודל לארגנטינה, ושם עסק בין השאר בסיוע לנמלטי אס־אס אחרים. רודל פגש את מנגלה לעיתים תכופות. זדלמאייר הגיע מדי פעם, בעיקר בשליחות קרל, אביו של יוזף, לביקורים שכללו גם העברת כספים רבים.

     

    אבל ב־1959 הסתיימה התקופה הרגועה בחיי מנגלה. הניצולים המעטים מניסוייו החלו לספר בעיתונות הבינלאומית על הרופא האכזרי, והשם "ד"ר מנגלה" הפך לידוע. ביוני 1959 — 15 שנה (!) אחרי סיום המלחמה — ביקשה הפרקליטות בגרמניה מבית המשפט להוציא צו מעצר נגדו. בבקשה פורטו מקצת מפשעיו: "הזריק לתוך ורידי העצורים פנול, בנזין או אוויר, דבר שגרם למותם של העצורים; זרק, באופן אישי, מכלי גז לתוך תאי גזים מלאי עצורים, דבר שגרם למותם של אותם עצורים; הרג ילדים באופן אישי; הרג ילדה בת 14, באופן אישי, (באמצעות) פגיון בראשה; הוציא פקודת הריגה נגד אנשים שסירבו לכתוב לקרוביהם שהם נמצאים במחנה עבודה ומצבם טוב" ועוד. בית המשפט הוציא את הצו. מכיוון שהגרמנים ידעו היטב היכן מנגלה, העביר משרד החוץ הגרמני בקשה לשלטונות ארגנטינה להסגיר אותו מיד.

     

    אבל זה היה מאוחר מדי. הרופא מאושוויץ כבר נעלם.

     

    "דיבוק" מוסר מידע

     

    בדיעבד התברר כי ככל הנראה דאג מישהו בצמרת שמנגלה יוזהר. כשלושה חודשים לפני שניתן הצו חיסל מנגלה את עסקיו: שותפות במפעל כימי מצליח – להיסטוריה יש לעיתים אירוניה משלה — שהוקם בבואנוס־איירס. חמישה ימים בלבד לפני מתן הצו ארז ד"ר מנגלה את כל מיטלטליו, עקר את עצמו ואת משפחתו מהסביבה הנוחה מאוד ועבר לפרגוואי, שהעניקה באותן שנים מקלט לפושעים נאצים רבים.

     

    אז הופיע מנגלה גם על הרדאר של המוסד, שהיה באותה עת בעיצומו של המצוד אחרי אדולף אייכמן. בעדות נדירה, המתפרסמת כאן לראשונה, סיפר ראש המוסד באותה עת, איסר הראל, למה החליט לרדוף דווקא אחרי שניהם, בעוד שנאצים בכירים מהם נמלטו מן הצדק. "אני התכוונתי לטפל אך ורק בפושעים שנושאים באחריות ישירה לרצח ששת המיליונים של יהודי אירופה", העיד הראל. "והשניים ששרדו מבין ראשי הכנופיה הנאצית היו אדולף אייכמן, שהיה אחראי לביצוע רצח יהודי אירופה; וד"ר יוזף מנגלה, שחלש על רצח היהודים באושוויץ ועל הניסויים הרפואיים הידועים לשמצה במחנה זוועתי זה. באלה השניים החלטתי להתרכז קודם כל".

     

    צבי אהרוני בצילום מ־ 1987
    צבי אהרוני בצילום מ־ 1987

     

     

    הראל, אגב, טען במשך שנים רבות כי מבחינתו "לטפל" פירושו להביא למשפט. בעדות מאוחרת יותר במוסד, ואף בשיחה עימי לפני מותו, אמר כי "העיקרון היה להביאו למשפט, אולם אם אי־אפשר היה להביאו למשפט, הייתי מסכים לטיפול אחר".

     

    על פי תיקי המוסד, הארגון התוודע לראשונה לפשעיו של מנגלה ב־5 בנובמבר 1959, כאשר צייד הנאצים הנודע שמעון ויזנטל כתב ליחזקאל סהר, לשעבר מפכ"ל המשטרה ואז ציר ישראל באוסטריה, מכתב ארוך בנושא פושעי מלחמה, ובשוליו הוסיף: "מתברר שד"ר מנגלה היה אחד הממיינים הראשיים של היהודים באושוויץ, ושמו הפך למושג בקרב שארית הפליטה של יהודי הונגריה". בידי ויזנטל היה מידע לא עדכני, שלפיו מנגלה חי בארגנטינה.

     

    שלושה חודשים אחר כך כתב הראל פתק לאפרים אילני, נציג השב"כ בדרום אמריקה ואיש מוסד שעסק בנושאי הנאצים, ובו בקשה למידע על אודות המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל־חוסייני, שסייע להיטלר, ושני פושעי מלחמה נאצים. מנגלה היה אחד מהם. אילני לא מצא את מנגלה, אבל גילה את בקשת ההסגרה הגרמנית ואת דבר היעלמו של הדוקטור. הוא העלה את הסברה כי הגרמנים לא באמת רוצים לאתרו.

     

    בינתיים התגלגל גם המבצע ללכידת אייכמן, "דיבוק" בשם הקוד שלו. בעקבות מידע שהגיע מפריץ באואר, תובע יהודי־גרמני שנואש מהסיכוי להעמיד לדין פושעים נאצים בכירים בארצו, יצא איש המוסד צבי אהרוני לארגנטינה. אהרוני, יליד פרנקפורט ששימש במלחמת העולם כחוקר שבויים גרמנים במודיעין הבריטי, אכן הצליח לאתר ולצלם את אייכמן, ומבצע החטיפה המפורסם יצא לדרך. אחרי שנלכד בידי החוליה הישראלית בפיקודו של רפי איתן, נחקר "דיבוק"/אייכמן בדירת המסתור בבואנוס־איירס גם באשר למנגלה. איסר הראל כבר הביע תקווה: אם מטוס אל על מביא פושע נאצי אחד, מדוע לא שניים?

     

    קלסתרון של מנגלה שהופיע בתיק המוסד. הקלסתרון שורטט על ידי אנתרופולוג, על פי צילום ישן
    קלסתרון של מנגלה שהופיע בתיק המוסד. הקלסתרון שורטט על ידי אנתרופולוג, על פי צילום ישן

     

     

    אייכמן שיתף פעולה וסיפר כי אכן פגש את "ד"ר הלמוט גרגור" כמה פעמים בבואנוס־איירס, אך לטענתו לא ידע מיהו. הראל ניצל את ימי ההמתנה הארוכים בדירת המסתור ושלח את אנשיו, בצירוף סייענים מקומיים, בעקבות המידע (המדויק) שמסר אייכמן, אך הדוקטור לא אותר. היום הסיבה ברורה: מנגלה כבר נמלט. אם כל המבצע הזה היה מתבצע פחות משנה קודם לכן, יכול להיות שהיום היו ספרי ההיסטוריה מלאים בתיאורי משפטי אייכמן־מנגלה והפעולה ההרואית שבמהלכה הובאו שני הפושעים הנאצים המבוקשים בעולם יחד למשפט בירושלים.

     

    לפתות את מרתה

     

    אבל זה לא קרה. לא רק שמנגלה לא נלכד יחד עם אייכמן ולא הובל עימו במטוס ארצה - החטיפה של "דיבוק" אפילו פגעה במצוד אחרי הדוקטור מאושוויץ, כמו אחרי נאצים אחרים, שרבים מהם נכנסו עמוק עוד יותר למחתרת. אחרי החטיפה החליט מנגלה שגם פרגוואי אינה בטוחה מספיק עבורו והמשיך במסלול המילוט שלו.

     

    אלא שבמוסד עדיין האמינו שהוא בפרגוואי. למעשה, במשך כמעט חצי יובל יכחישו שליטי פרגוואי שוב ושוב שמנגלה מסתתר במדינתם, ואפילו יציעו הצעה מעניינת: שלחו אלינו את "הקומנדו הישראלי" – ואם הוא ימצא פה את מנגלה, אתם מוזמנים לחטוף אותו. אבל אף אחד לא האמין להם.

     

    מרתה עם בנה, קרל־היינץ
    מרתה עם בנה, קרל־היינץ

     

     

    מרתה מנגלה
    מרתה מנגלה

     

    מי שחולל את פריצת הדרך הבאה היה – שוב – התובע הגרמני פריץ באואר. ב־16 במארס 1961 – בדיוק ביום הולדתו ה־50 של מנגלה – זימן אליו באואר את ראש מערך צומת (האגף במוסד שאחראי על הפעלת סוכנים) באירופה. באואר חיבר בין המוסד למכר שלו, עיתונאי גרמני צעיר, מצפוני, נמרץ ויפה תואר בשם פאול לימבך. העיתונאי, שעסק באיסוף מידע על משפחת מנגלה והמפעל שבבעלותה, סיפר למוסד כי מרתה מנגלה חזרה לאירופה ומבלה זמן רב עם משפחתה במינכן, ברחוב מקסימיליאן 47. באואר הציע למוסד לעקוב אחרי כל המשפחה, מתוך אמונה שמתישהו יצוץ כך קשר למנגלה עצמו. במוסד קיבלו את הרעיון בברכה.

     

    מהמעקבים אחרי המשפחה הסיק המוסד כי מרתה סובלת מבדידות וכי חסרונו של מנגלה מעיק עליה. אהרוני רקח מיד תוכנית פעולה: להפוך את העיתונאי לימבך למאהב של מרתה, וכך לחלץ ממנה את המידע הנדרש.

     

    על פי תיק המוסד, ב־31 באוגוסט 1961 יצר לימבך קשר עם מרתה בכפר נופש שבו בילתה עם בני משפחתה. אחד מאנשי המוסד עקב אחרי הפגישה מרחוק וחזר פסימי לגבי האפשרות של רומן. "היא גדולה ממנו", כתב בדוח, "ב־20 שנה ובראש שלם".

     

    בכל מקרה, מרתה נותרה מה שמכונה בעגה המודיעינית "מובילה" מרכזית ליוזף מנגלה במשך העשורים הבאים. מכונית הפולקסווגן שלה, בעלת לוחית הרישוי GZ-C-320, מככבת בתמונות מעקב רבות שצולמו בידי אנשי "ציפורים", החוליה המבצעית המשותפת למוסד ולשב"כ. אלא שבינתיים, הכיוון של מרתה העלה חרס.

     

    מרתה ברחוב
    מרתה ברחוב

     

     

    התובע באואר העניק לאנשי המוסד עוד כיוון, חשוב לא פחות: הנס זדלמאייר, החשב של מפעלי קרל מנגלה ובניו בגינצבורג. "איש זה (זדלמאייר) לא פחות חשוב מאשתו של מנגלה (מרתה)", אמר באואר לנציג המוסד. באופן מצער, למרות ההערכה הגדולה לבאואר, ההצעה הזו לא נקלטה בארגון ולא יושמה. לימים יתברר שזו הייתה טעות גדולה.

     

    בינתיים, הנחת העבודה של המוסד הייתה, כאמור, שמנגלה בפרגוואי. מידע שהגיע למוסד הצביע על מיקומו ביישוב נידח בשם ההונאו, שם, כך נטען, הסתתר בבקתת ציד. רפי איתן יצא לאזור לסיבוב מקיף, יחד עם סייען יהודי מקומי, דובר השפה. השניים גמעו אלפי קילומטרים בנהיגה מחווה לחווה, בתנאים קשים, ושבו בידיים ריקות.

     

    כשכל הדרכים הללו לא הובילו לתוצאות, ניסו במוסד לגייס את וילהלם סאסן, העיתונאי שסייע למנגלה לפרסם את המאמר בעיתון שבו עבד, "דר ווג". סאסן מילא תפקיד מפתח גם בפרשת אייכמן: הוא העיתונאי שנפגש עם אייכמן לסדרת שיחות, הקליט ומכר אותן לשבועון הגרמני "די צייט" ולמגזין "לייף". הראיונות הללו שימשו ראיה מרכזית במשפט אייכמן בירושלים – ולימים גם היו בסיס ללא מעט הערות שוליים בעבודת הדוקטורט של אחד, אבו־מאזן שמו, כדי להצדיק את התיאוריה שלו שהתנועה הציונית עודדה את הנאצים. במוסד קבעו כי סאסן הוא "אישיות מפתח בחוגים הנאציים בדרום אמריקה ואולי אף בארצות אחרות". אם אייכמן הרגיש כה בנוח עם סאסן, חשבו במוסד, אולי באמצעותו ניתן להגיע גם למנגלה?

     

    ב־23 באוקטובר 1961 פגש סאסן את צבי אהרוני והודיע שיהיה מוכן לשתף פעולה, אבל "לא יסגיר אף אחד". אהרוני לא השתכנע. הוא סבר כי יש לסאסן שני מניעים: רדיפה אחר סנסציה וכסף; והשמועה (השקרית) שהחלה להסתובב בין חוגים נאציים, שלפיה הוא שהסגיר את אייכמן. אהרוני סבר שסאסן ינסה להפעיל את המוסד כך ששמו יטוהר. למרות כל אלה, הוא המליץ בחום לגייס את סאסן, כי "האיש יודע הרבה".

     

    רכב החיפושית של מרתה
    רכב החיפושית של מרתה

     

     

    ההמלצה התקבלה. סאסן זכה למשכורת חודשית של 5,000 דולר – סכום עתק במונחים של אז – והחל למסור למוסד מידע על מנגלה. אז התברר כי כל הזמן הזה, המוסד חיפש מתחת לעץ הלא נכון: מנגלה בכלל מתחבא בבית מבודד בסאו־פאולו, ברזיל.

     

    בחווה של יוזף

     

    העיתונאי סאסן הצביע על איש קשר נוסף למנגלה, שעד אז לא הכירו במוסד: הנס רודל. כאמור, הטייס קטוע הרגל היה אחד האחראים על הזרמת הכספים ליוזף. התברר שרודל פוגש את מנגלה לעיתים קרובות בסאו־פאולו ונעזר גם ברוקח גרמני מקומי בשם רוברט שוודס. ב־8 באפריל 1962 הגיע איש המבצעים אורי הרן לברזיל, ויחד עם חוליית לוחמים נוספת עקב מסביב לשעון אחרי שוודס. על פי הדוח בתיק, ב־19 באפריל הבחין הרן באדם דומה מאוד למנגלה שנכנס לבית המרקחת.

     

    אחרי קבלת ידיעות נוספות וניתוחן, אהרוני, בעל האינסטינקטים החריפים, סיכם את השלב ההוא במצוד כך: "הנני כמעט משוכנע ש(מנגלה) איננו ב(פרגוואי) ולא היה שם מאז יוני 1960. כל החוטים מצביעים על (ברזיל), והחוט שנראה לי כמהימן ביותר מכל החוטים, 'ארטיסט'־'זמר' (שמות הקוד של סאסן ורודל, בהתאמה – ר"ב), מצביע על סאו־פאולו".

    צוות המוסד לפני היציאה לחווה. מימין לשמאל: י', רפי איתן, צבי אהרוני ובנימין רייכר
    צוות המוסד לפני היציאה לחווה. מימין לשמאל: י', רפי איתן, צבי אהרוני ובנימין רייכר

     

     

    ב־29 ביוני 1962 עידכן סאסן את מפעיליו במוסד במברק בהול כי רודל הגיע לסאו־פאולו. אנשי המבצעים החלו לעקוב אחרי מכונית השברולט קונברטיבל של אחד מחבריו של רודל. המעקב הוביל אותם לאדם ששמו וולפגנג גרהרד. גם גרהרד הושם תחת מעקב, והתברר כי הוא מבקר לעיתים קרובות, גם בשעות הבוקר וגם בשעות הלילה המאוחרות, בחווה עלובה ומבודדת, שממוקמת על דרך עפר, כשני ק"מ ממערב לכביש הראשי מסאו־פאולו לכיוון דרום.

     

    מכיוון שאנשי המוסד לא דיברו פורטוגזית, חיפש רפי איתן צעירים ישראלים אחרי שירות צבאי קרבי, דוברי השפה, שיבואו לסייע. כך גייס את בנימין רייכר, שאותו הכיר מפעולה אחרת, והוא גייס את חברו הטוב י', ששימש באותו זמן מנהל עבודה במפעל. "המוסד נתן לנו טיפול של VIP", שיחזר י'. "הם דאגו לכל דבר שנצטרך, כולל הגיוס הרשמי למילואים וההודעה למפעל כי איעדר לתקופה ארוכה".

     

    צבי אהרוני, שהיה בעל רגישות לרגעים היסטוריים, ביקש לרגע מחלק מהחבורה לעמוד איתו ליד הג'יפ ששימש אותם ולהצטלם למזכרת. התחושה הייתה שזו אולי תהיה התמונה שתציין את ה"רגע לפני" שעשו את הבלתי נתפס. התמונה הזאת מתפרסמת כאן לראשונה.

     

    אהרוני יצא לסיורים באזור החווה ודיווח כי למרות עליבותה, נראה שנערכו בה התאמות לאירוח. ואז, ב־23 ביולי 1962, אירעה הדרמה: אהרוני היה בסיור באחת מדרכי העפר סביב החווה, מלוּוה בכמה לוחמים. לפתע, לא רחוק ממנו ראה אהרוני בקבוצת גברים, ובמרכזם – אדם הנראה בדיוק כמו מנגלה. התיאור של מה שהתחולל באותם רגעים לא מופיע באף דוח של המוסד (ולאהרוני הייתה גרסה שונה שלו), אבל עובר כסיפור בעל פה מדור לדור בארגון:

     

     

    צבי מלחין, אחד ממפקדי "ציפורים", שהבחין גם הוא בגבר, לחש ביידיש למכשיר הקשר: "דוס איז ער! מיר האבן אים געפונען, דעם קליינע דרעק" ("זה הוא! מצאנו אותו, את החרא הקטן").

     

    במברק בהול שנשלח לארץ נאמר: "צבי (אהרוני - ר"ב) ראה בחוות גרהרד אדם המתאים בצורתו, גובהו, גילו ולבושו, להיות מנגלה". אפשר להניח שהיו מבין אנשי החוליה שכבר התכוננו לחטיפה. "היינו בתחושה מעולה", סיפר לי אהרוני בפגישה שערכתי עימו ב־1999 בבריטניה. "הייתי בטוח שעוד מעט נוכל להביא גם את מנגלה למשפט בישראל".

     

    אבל המברק שהגיע בחזרה ממטה המוסד היה נחרץ: "אין לעשות כל פעולה נוספת באזור החווה עד לתכנון סופי לאור ידיעות נוספות וקבלת אישור מאיתנו". על פי מידע שהגיע בשנים מאוחרות יותר, יש סבירות גבוהה מאוד שאנשי המוסד אכן ראו שם את מנגלה. אז מה גרם למטה המוסד להחמיץ את ההזדמנות? כמו תמיד, למזרח התיכון יש חוקים משלו:

     

    בצירוף מקרים, ממש באותו יום שבו סיירו אנשי החוליה ליד גבול החווה, ערך נשיא מצרים נאצר ניסוי טילים ראוותני והתרברב כי ביכולתו לפגוע בכל נקודה "דרומה לביירות". התברר כי מי שמסייעים להקמת המערך הרקטי הזה הם מדעני טילים גרמנים, בוגרי הרייך השלישי. המוסד ספג ביקורת נוקבת: מדוע אתם מתעסקים בפושעים גרמנים מהעבר, כשגרמנים אחרים מייצרים נשק שיכול לפגוע קשות בישראל של היום?

     

    ראש המוסד הראל הורה לעזוב כל משימה אחרת ולהתמקד בניסיונות לאתר ואחר כך להרוג את המדענים הגרמנים. "תיק מלצר" הפך לשולי. מבצע "אנקור", לחטיפתו של מנגלה מהחווה בסאו־פאולו, חוּדש רק כעבור שלושה חודשים, ובמתכונת מוגבלת. כשאהרוני חזר לחווה, הוא כבר לא מצא שם את מנגלה. בדיעבד התברר שעקר לחווה אחרת באזור. אם אכן היה זה מנגלה בדרך העפר, ההזדמנות הגדולה ביותר ללכוד אותו הוחמצה.

     

    אחרי הראל מונה לראש המוסד מאיר עמית, שהורה "להפסיק לרדוף אחר רוחות רפאים מהעבר", כלשונו, "ולהשקיע את כל כוח האדם והמשאבים באיומים על ביטחון המדינה", כלומר במדעני הטילים הגרמנים.

     

    אמנם עמית אישר מבצע חיסול אחד, שנוי במחלוקת, נגד הרברט צוקורס ("התליין מריגה"); אך לגבי כל שאר נושאי ה"צפעונים" - כך כונו פושעי המלחמה במוסד – נקבע כי צומת "תעסוק בנושא רק במידת יכולתה, בנוסף למשימותיה העיקריות", וכל עוד "זה לא יפגע במבצעים האחרים". ההוראה הזו הורידה מאוד את מיקומו של תיק מנגלה בתעדוף של המוסד. "לא ייעשו מבצעים גלובליים כדי לאתרו", קבע עמית לגבי מנגלה, אך עם זאת, "נרכז המאמץ למציאת אינדיקציה על מקום הימצאו".

     

    עמית הדף לחצים של רבים מאנשיו, ניצולי שואה או קרובים של נספים, לשכנע אותו לשנות את ההוראה. רפי איתן: "בגלל הצורך בשפות זרות, רבים מהמגויסים למוסד היו יוצאי אירופה, ניצולים או קרובים של נספים. בהחלט היה אפשר להבין את הצורך שלהם לנקום. מצד שני, היינו משהו כמו 250 איש, זה היה כל המוסד המפואר באותה תקופה, ובלחץ העצום להתמודד עם הצרכים השוטפים ואל מול המשאבים הדלים, בשום אופן לא היה צריך לתת לנושא הנאצי עדיפות. מאיר שם אותו בסוף הרשימה, ובצדק".

     

    "מוטב להניח לעניין"

     

    על רקע ההחמצה בברזיל והורדת העדיפות של תיק מנגלה, נותרה מרתה, אשתו, ה"מובילה" העיקרית. במוסד פנו לשירותי הביון האיטלקיים בבקשה שיעקבו אחריה בעיר מראנו, שם בחרה להשתקע. התברר שלמרתה יש מאהב איטלקי ממוצא גרמני, רופא שיניים בשם זיגפריד פרדה. בנקודה זו רמזו האיטלקים לישראלים שהם יעדיפו "עבודה עברית". צוות קולוסוס, אגף המבצעים החדש שהקים עמית במוסד, בפיקוד צבי מלחין, נכנס בסתר שוב ושוב לביתה של מרתה, צילם אינספור מסמכים, איתר אפילו את מכתב הניחומים שכתב לה מנגלה על מות אחיו (בעלה הראשון) ב־1949, אבל "לא נמצא שום דבר מוחשי על קשרים אלה בין 'חדרנית' (שם הקוד של מרתה) ומלצר". האזנות לקו הטלפון שלה הולידו תוצאה דומה.

     

    איש המוסד רפי מידן (המכונה "תלתלים") קבע לעצמו תור לרופא השיניים פרדה, לצורך "טיפול בסתימת השן", ואז אמר לו מה הוא באמת רוצה. ידיו של פרדה החלו לרעוד, משום שחשש שהמוסד עומד לחסל אותו. מידן הרגיע אותו ואמר שהוא רק רוצה את שיתוף הפעולה שלו. פרדה הבטיח, אבל ההאזנות לביתה של מרתה העלו כי לא עשה דבר. חמישה חודשים מאומצים וצוותים גדולים ומתחלפים שהוזעקו לאיטליה הסתיימו כולם במפח נפש. אמצעי ההאזנה פורקו, ועכשיו היו שטענו כי אפשר להניח לפחות לעת עתה לסיפור מנגלה.

     

    ואז התקבל מסר מסתורי מהקונסוליה הישראלית בסאו־פאולו.

     

    בהודעה נמסר כי ב־23.1.68 אישה מקומית התייצבה בקונסוליה וטענה שקרוב משפחתה מנסה לרצוח אותה. לא המוסד ולא משרד החוץ עוסקים בתלונות על אלימות במשפחה, אבל האישה הוסיפה פרט שהדליק את כל אורות האזהרה: הקרוב, וולפגנג גרהרד, מסתיר גבר גרמני אחד, יוזף מנגלה שמו.

     

    בבת אחת, "תיק מלצר" שב לחיים. סייעניות מקומיות של המוסד איתרו את האישה, תיאה, שמה. אנשי המוסד פגשו אותה והתרשמו לטובה מהמידע שלה, אבל לרעה ממנה. לדבריהם הייתה הברזילאית מבוסמת. בתמורה להסגרת מנגלה היא ביקשה כי המוסד יעזור לה לקבל בחזרה חזקה על בנה, שנלקח ממנה בהוראת בית המשפט. לא ברור על איזה בסיס, אבל המוסד הבטיח לסייע.

     

    המידע של תיאה לא היה עדכני, אבל עמד בהצלבה מושלמת לזה שנאסף חמש שנים קודם לכן, על קבוצת גרמנים שסובבת את מנגלה, בראשות גרהרד. תיאה סיפרה כי הייתה נוכחת כשמנגלה חגג את חג המולד של 1962 בביתו של גרהרד. לאחר מכן עבר מנגלה לגור אצל בני משפחה, שלדבריה היו "אנשים מאוד פשוטים", האישה הייתה ממוצא הונגרי והגבר גרמני. היא גם ידעה לספר שמנגלה קנה חווה במדינת סאו־פאולו ו"איתו גרים עוד גרמנים (אולי שומרי ראש)". היה לה גם ידוע שאשתו באירופה ושהוא כופר בהאשמות שהוטחו בו לגבי פשעיו במלחמה.

     

    על גרהרד ידעה תיאה לספר כי מדי שישה־שמונה שבועות הוא נסע להעביר ליוזף מנגלה צ'קים שקיבל עבורו. היא הזכירה גם את שאר הגרמנים, ובהם רודל, הרוקח ועוד שם חדש נוסף: וולפרם בוסרט. כולם, לדבריה, סובבים את מנגלה.

     

    המידע אולי היה דרמטי, אבל מטה המוסד הסתפק בשיגור לוחם אחד בלבד, בנימין רותם, "מירמבו" בכינויו המבצעי. אחרי בדיקות האזור ופגישות עם תיאה הציע "מירמבו" תוכנית דרמטית: לחטוף את גרהרד לישראל, שם חוקרי המוסד כבר יוציאו ממנו הכל. התשובה שקיבל "מירמבו" לאחר דיון אצל ראש המוסד סימלה את מיקומו הנמוך של התיק בתעדוף: "לחזור ולהבהיר (ל'מירמבו') שאין אנו מוכנים לבצע חטיפה, ואם אין דרך אחרת מוטב להניח לעניין כבר עתה".

     

    באופן תמוה הורה המטה ל"מירמבו" לשוב בבהילות לארץ. ייתכן שחששו כי הלוחם, שבדוחות שהגיש מסר ש"מעולם לא היינו כל כך קרובים למלצר", ייקח יוזמה עצמאית. כש"מירמבו" חזר ארצה, איש המבצעים הוותיק אורי קמר ("בוהק") יצא במקומו לברזיל. כעבור שנים רבות סיפר קמר כי בטרם נסיעתו לברזיל התפלא מדוע למבצע כזה - שהצריך כמה צוותים של כוח אדם מיומן - הוא נשלח לבדו. על פי עדותו, כבר אז תהה אם כוונות המוסד לאיתור מנגלה הן רציניות. הדברים באו לידי ביטוי בפקודת המבצע: "הקפד שמלבד פעולות העיקוב, תצפית, צילום סמוי והשימוש בתיעוד, לא תהיינה שאר פעולותיך בניגוד לחוק המקומי".

     

    אלא שגם כל זה היה לשווא: המידע של תיאה היה מדויק, אבל היא רצתה עוד כסף, ובאחד המקרים, כדי להשביע את רצונותיו של קמר, זיהתה מישהו אחר כאילו הוא מנגלה, למרות שידעה היטב שהוא אינו. אחרי הנפילה הזו בוטל המבצע כולו. תיק מנגלה יירד כמעט לגמרי מהפרק למשך כעשור שלם.

     

    "מנגלה זה עניין אחר"

     

    כאשר החליף צבי זמיר את עמית בראשות המוסד, ההחלטה שלא לטפל בנאצים אושררה שוב, אם כי בנוסח שונה מעט. "בכל מקום שבו ניתן הדבר", הורה ראש הממשלה אשכול, "אני בעד הבאת הפרטים לתשומת לב אותה מדינה שבתוכה נמצא האיש, שתעשה את אשר חייבת היא לעשות". עם זאת, "בורמן (מי שנחשב לסגן הלא רשמי של היטלר ‑ ר"ב) ומנגלה זה עניין אחר, זה בבחינת 'אאוט סטנדינג', לכן, מן הראוי ומן הדין שיהיו לאנשיך באירופה הוראות שיוכלו לעשות בעניין זה משהו, וייאמר שעושה אתה הכל על מנת להיוודע מה אמת בידיעות הבאות על שני אנשים אלו". אבל היו אלה בעיקר מילים. בפועל, בעשור הבא כמעט לא נעשה דבר בעניין. המפנה הגיע ב־1977, כשמנחם בגין עלה לשלטון.

     

    ראש הממשלה בגין מיעט להתערב בנושאים ביטחוניים, אבל דבר אחד הוא כן דרש מראש המוסד הבא, יצחק חופי. "כשבא בגין, הוא חשב שלא נעשה מספיק ושיש צורך להמשיך לרדוף את הנאצים", יספר לימים חופי בראיון חסוי למרכז למורשת בגין. "אמרתי לו: 'ראש הממשלה, יש היום למוסד משימות אחרות, שנוגעות לביטחון עם ישראל היום ומחר, ואני נותן עדיפות להיום ומחר על פני האתמול...' הוא הבין את זה ולא כל כך אהב את זה... בסופו של דבר סיכמנו שנתרכז בעוד יעד אחד, מנגלה, אבל בגין, שהיה אדם מאוד אמוציונלי, היה מאוכזב".

     

    זמן קצר אחר כך דחף בגין להחלטה שהתקבלה ב־23 ביולי 1977 בוועדת השרים לענייני ביטחון, שלפיה יש "להורות למוסד לחדש את החיפושים אחרי פושעי מלחמה נאצים, ובמיוחד יוזף מנגלה. אם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט - להרגם". הייתה זו הפעם הראשונה שהתקבלה החלטה ממשלתית שהציבה, ללא כחל וסרק, סדר עדיפויות ברור לנושא.

     

    הוראתו של בגין תורגמה במוסד למהלכים ארגוניים ומבצעיים. חופי החליט להקים מחלקה מיוחדת, שתוכפף ליחידת מצדה (לשעבר קיסריה) ותפקידה הבלעדי יהיה להוציא לפועל את החלטת הממשלה. ב־13 במארס 1978 הוקמה מחלקת "מסר", בפיקודו של יוסף פורת (שם קוד "רבב"), שזה עתה סיים למלא תפקיד חשוב כראש נציגות המוסד במרוקו.

     

    פעילות מחלקת "מסר" נפתחה בהישג: פורת גייס את העיתונאי הגרמני הבכיר גרד היידמן, כתב ה"שטרן", אשר "נחשב עיתונאי מצליח שהיו לו קשרים עם הרשויות הגרמניות ומומחה לשירותים חשאיים". בהערכת המוסד נאמר כי למרות שמשכורתו הייתה טובה, היידמן "מצוי תמיד בקשיים כספיים". לימים יירשם שמו של העיתונאי כאחד האחראים לנפילה עיתונאית מהגדולות של כל הזמנים: פרסום ב"שטרן" של יומני היטלר, שהתבררו כזיוף מוחלט. אבל באותם ימים הוא הותיר רושם עז על אנשי המוסד. פורת, שפגש אותו בינואר 1979, כתב: "האיש פעיל, דינמי וברמה אינטלקטואלית גבוהה... פועל לפי מוטיבציה עניינית... עם זיקה עמוקה לנושא, שלא על מנת לקבל פרס".

     

    היידמן סיפר לאנשי המוסד כי הוא מתכוון לצאת לדרום אמריקה כדי להכין סדרת כתבות על פושעי מלחמה נאצים שמסתתרים שם. זה בדיוק מה שהמוסד חיפש.

     

    ב־19 בפברואר נסע מייק הררי, המפקד האגדי של קיסריה, בעצמו לאירופה כדי לפגוש את היידמן. העיתונאי, שהבין מיד כי המוסד מחפש את מנגלה, פרש בפניו את תוכניתו: לנסוע ברחבי דרום אמריקה, כשהוא מלווה במכר קרוב שלו, הגנרל קרל וולף. וולף היה מפקד כוחות האס־אס באיטליה, ששוחרר לאחר ריצוי מאסרו בגין פשעי מלחמה וכונה "אשמדאי". היידמן קיווה ששמו ופרצופו של וולף יפתחו בפניו דלתות שיהיו נעולות בפני אחרים. הוא תיכנן לפגוש שורה של פושעי מלחמה, בהם ולטר ראוף (מהראשונים שהמיתו יהודים בגז וממציא שיטת משאיות הגז), קלאוס ברבי ("הקצב מליון") ואולי אף ד"ר מנגלה. במוסד התלהבו, הדביקו להיידמן את הכינוי "זלוצה" ואישרו לו לצאת לדרך.

     

    במהלך קיץ 1979 סיירו העיתונאי היידמן והגנרל וולף בדרום אמריקה, בליווי מרוחק של המוסד. על פי תיק המוסד של מנגלה, הצמד יצר קשר עם 28 מבין אלו שהיידמן הגדיר "צמרת הפושעים הנאצים בדרום אמריקה". הם חיפשו את מנגלה בצ'ילה, בארגנטינה, בפרגוואי ובבוליביה. למרות שלא רשמו התקדמות משמעותית, בסיכום הפגישות נותרה דעת המוסד על היידמן חיובית מאוד. "משכיל, תופס עניין במהירות, עומד בהבטחותיו ונעים הליכות", נכתב בדוח על אודותיו. ומה לגבי המטרה שלשמה יצאו לדרך? מנגלה, כך העריכו אחרי אותו קיץ, "חי – לא ברור היכן. מניחים שחי בבוליביה". שנים מאוחר יותר יתברר כי שתי המסקנות הללו היו שגויות.

     

    בדיעבד, אחד מאנשי המוסד שבקיא בפרשה תיאר את המהלך כך: "סומכים על היידמן – כשאין על מי לסמוך". "לדאבון לב", אומר אותו איש מוסד, היידמן "לא היה רק אמון על איסוף המידע. הוא העז והחליט להעריך את הידיעות, להסיק מסקנות מהדיווחים השונים, לנקוט עמדה ואף להביעה בפני אלו שבאו במגע עימו מטעם המוסד". השאלה היא כמובן מדוע אנשי המוסד, שאמונים על סינון מידע ומניפולציות, נפלו שוב ושוב בקסמיו. כך או כך, בשלב מסוים גם אנשי "מסר" נואשו ממנו.

     

    ביום שני השבוע בשיחת טלפון עם הולגר שטארק, סגן עורך השבועון הגרמני "די צייט" (שמפרסם במקביל תמצית של הכתבה הזו), אישר היידמן את רוב הפרטים המופיעים בתיקו במוסד, אם כי נתן להם פרשנות מעט שונה. הוא מודה שפגש את קציני המוסד לפני שנסע לדרום אמריקה. "ביקשתי מהם טביעות אצבעות ותמונה של מנגלה כדי לזהות אותו", אומר היידמן. הוא מספר כי נסע עם הגנרל הנאצי לשעבר וולף, שעבורו שילם המוסד את עלות הנסיעה. הם פגשו לראשונה את ולטר ראוף ואחר כך את קלאוס ברבי. "ברבי הבטיח לי לחבר אותי עם מנגלה, אבל הוא לא ידע שמנגלה כבר מת", נזכר היידמן. "לא הייתי סוכן של המוסד", אומר היידמן. "נפגשתי איתם כי רציתי קצת מידע לטובת המחקר שלי".

     

    לחטוף את כריסטוף

     

    1981. בגין דורש תוצאות, והמסלול של העיתונאי היידמן הגיע למבוי סתום. במוסד מחליטים לחדש את המעקב אחרי הנס רודל, צינור המזומנים למנגלה. במארס הגיעה חוליה של אגף קשת לסביבת ביתו, בעיירת הסקי האוסטרית קופשטיין. להפתעת הלוחמים הם גילו שם פרצוף מוכר: אוטה ברבי, בתו של הקצב מליון, שעבדה כמזכירתו של רודל. אבל שאר המעקבים, הפריצות וההאזנות (שגם כשלו טכנית באותו מקרה) לא הצביעו על כיוונו של מנגלה.

     

    ואז, אולי מתוך ייאוש, עלה רעיון קיצוני: המוסד יחטוף את כריסטוף, בנו בן ה־12 של רודל, ויאיים על האב: או שתגלה היכן מנגלה או שכריסטוף יוּצא להורג. במוסד לא תיכננו להרוג באמת את הילד, וגם אם רודל האב היה מתמיד בשתיקתו, בנו היה אמור לצאת לחופשי בריא ושלם, אולי מלבד טראומה נפשית.

     

    התוכנית הובאה לאישורו של ראש יחידת ביצוע, אפרים הלוי. בפקודת המבצע אף הוכן מכתב כופר בגרמנית שבו נכתב כך:

     

     

    "קולונל!

     

    גם לנו היו ילדים בנים ובנות - והם אינם! עפר ואפר נשא מהם! והרי אתה יודע במי האשם.

     

    קולונל!

     

    אנו מאמינים כי כריסטוף יקר לך ואינך רוצה שגורלו יהיה כגורל ילדינו! אתה בוודאי רוצה להמשיך לראותו ולנסוע איתו לתחרויות כדורגל בספרד ולמקומות בילוי ונופש אחרים. נעים לך כאשר הוא מודד את הזמן כאשר אתה הולך, שותה וחוזר לביתך. אל תסכן את חייו.

     

    תן לנו את כתובתו של מנגלה והצלת את חיי כריסטוף. כריסטוף ימשיך להיות ובבוא היום יסגור עיניך!

     

    קולונל!

     

    חשוב!

     

    אל תפנה למשטרה: תן לנו את כתובתו של מנגלה, וכריסטוף יאריך ימים".

     

     

    הלוי העביר את הדברים לאישורו של ראש המוסד החדש, נחום אדמוני, אשר "משיקולים מדיניים", לא אישר את התוכנית; וממילא, זמן קצר לאחר מכן נודע למוסד כי רודל הלך לעולמו. ראש השלוחה באירופה, שהודיע על מותו של רודל, סיים את הודעתו בברכת "ברוך שפטרנו". מטה אגף צומת, שעידכן את שלוחתו באירופה, הוסיף בדיחה סרקסטית על רגלו הקטועה של הנאצי: "הלכה עוד רגל. אין צורך להודיע למשפחה".

     

    רודל מת, המידע מברזיל התמוסס, ממרתה מנגלה לא היה אפשר להוציא דבר. המוסד נותר עם כיוון רציני אחד: הבן, רולף מנגלה. זה היה השלב שבו הוחלט לצאת למבצע ההאזנות והמעקבים האינטנסיביים על ביתו ומשרדו של רולף ולצפות לשיחת הטלפון שאולי תגיע ביום ההולדת המשותף, ה־16 במארס. אבל כלום. ד"ר מנגלה לא צילצל. יעברו שנים רבות עד שיבינו במוסד שהייתה לו סיבה מצוינת לכך.

     

    המעקבים והפריצות לביתו של רולף מנגלה נמשכו חודשים ארוכים, וכולם העלו חרס. במארס 1984 ניסה רפי מידן עוד מבצע עוקץ: בכסות של איש עסקים גרמני עשיר הוא יצא לפיירבורג, ושם, "במקרה", פגש ברולף מנגלה. מידן קשר שיחה לבבית וקבע עם עו"ד מנגלה פגישה, כביכול כדי לדון בהזדמנויות עסקיות שונות. כדי להעצים את הפיתוי צורפה למידן גם "מזכירה", לוחמת אשר לפי תיק המוסד הייתה "מושכת, אינטליגנטית ומסוגלת לשחק את התפקיד של מזכירה פרטית ברמה ואף לנהל חלק מהמשא ומתן בעצמה".

     

    בתחילה זה נראה מבטיח: רולף גילה עניין גם בעסקים וגם במזכירה. בסיום אחת מהפגישות הוא אף הרהיב עוז והזמין אותה לפגישה נוספת, בלי קשר לעסקים. הפגישה אכן נקבעה ליום שבת, 23 ביוני 1984, ובמוסד קיוו שיהיו פגישות נוספות. ההנחה הייתה כי במהלכן "יתברר" ל"מזכירה" מיהו אביו של רולף, ואז היא תנהל עימו "שיחת נפש" בנושא.

     

    אבל שוב, אכזבה. הפגישה אמנם התקיימה, אך רולף הביע ספק לגבי יכולותיו העסקיות של האדם ששיחק רפי מידן. תקוות אנשי המוסד כי רולף נמשך למזכירה התפוגגה אף היא, כשבסוף הפגישה הופיעו פתאום אשתו וילדיו, שבאו מביקור בגן החיות המקומי.

     

    במוסד חשו שהזמן דוחק. במחלקת "מסר" הוכן מסמך מפורט על תולדות המצוד אחר מנגלה, ונקבע שם כי הוא אמור להיות בן 72 והגיע הזמן לעבור ל"איסוף אגרסיבי", כלומר לחטוף את רולף מנגלה או את בתו, ותחת לחץ פיזי ופסיכולוגי, "להוציא מהם מה שידוע על מנגלה". המסמך כלל אפילו רעיון לחטוף את בתו של גנרל דרום אמריקאי, אשר הייתה נשואה לבנו של נשיא אותה מדינה, בתקווה שמהם יתקבל מידע כלשהו.

     

    הרעיונות הובאו בפני ראש המוסד אדמוני, ששלל כל אפשרות לחטיפה וסיכם: "יש להמשיך להשקיע מאמצים בטיפול בתחום (הנאצי), אולם בפרופורציות המתאימות". ראש מחלקת "מסר" כתב על סיכום הדיון: "כאן קבור הכלב סופית". לימים יציין: "זה היה בשבילי אישור שהמוסד, באותה עת, לא רצה לטפל בפושעי מלחמה נאצים".

     

    התוכניות הדחויות לחטיפת בנו של מנגלה היו למעשה אקורד הסיום ב"תיק מלצר". בהמשך יסכים המוסד לקמפיין בינלאומי נרחב שיציע פרס של מיליון דולר למי שיביא להסגרתו של הרופא מאושוויץ. גם המהלך הזה לא הניב דבר. המאמץ המודיעיני האחרון של המוסד לגלות היכן מנגלה התרחש בפברואר 1985, אז נפגש מייק הררי (שם קוד: שְבָט) עם שליט קובה, פידל קסטרו (שכונה "קשר שבט"), וביקש ממנו להפעיל את שירותי המודיעין שלו כדי למצוא את מנגלה, "שאנחנו מאמינים שעדיין מסתתר איפשהו בין ארגנטינה, פרגוואי וברזיל". אם קסטרו יצליח, כך הבטיח לו הררי, "תדאג מדינת ישראל והיהדות העולמית להביע בצורה ההולמת ביותר את תודתה העמוקה". קסטרו הורה לראש הכוחות המיוחדים שלו לפעול בנושא, אבל המהלך לא הוסיף מידע חדש. ארבעה עשורים אחרי שחרור אושוויץ, תעלומת מנגלה נותרה בלתי מפוענחת.

     

    וולפגנג מת — וחי

     

    באמצע 1985 הוקם צוות אמריקאי־גרמני־ישראלי לאיתור מנגלה. במפגש בפרנקפורט היה אמור כל אחד מהצדדים להציג את החומר שאסף בפרשה. ישראל הסתירה את כל החומר שנאסף בידי המוסד. הגרמנים, מצידם, הסתירו את העובדה שזמן קצר לפני כן קיבלו החלטה לפעול סוף־סוף ברצינות בתיק מנגלה.

     

    הם בחרו ביעד שהיה ברור מאליו: החשב הנס זדלמאייר, שאמנם נחקר על ידם בעבר אבל לא באופן יסודי. הפעם החליטו הגרמנים למצות את החקירה. ב־31 במאי 1985 פשטו 11 חוקרים על ביתו של החשב לחיפוש מדוקדק. החיפוש העלה כמה מכתבים שהחוקרים ייחסו למנגלה, והודעה על טביעה מפברואר 1979. בחומר שנתפס צצה כתובתה של משפחת בוסרט — בדיוק השם שסיפקה הברזילאית תיאה בסאו־פאולו ב־1968.

     

    חקירה חשאית גרמנית־ברזילאית העלתה חשד לגבי קברו של "וולפגנג גרהרד", האיש שצץ 20 שנה קודם בחווה בסאו־פאולו. החשדות התעצמו עוד, כשהתברר שבגרמניה "וולפגנג גרהרד" נרשם כמת בתאונת אופנוע כמה שנים קודם לכן.

     

    ב־5 ביוני פירסמה משטרת ברזיל הודעה דרמטית: היא פותחת את קברו של "גרהרד" וסבורה בוודאות גבוהה שמדובר למעשה בגופתו של מנגלה.

     

    במוסד סירבו במשך תקופה ארוכה להכיר בכך שמנגלה חמק מהם, והיו שטענו כי פתיחת הקבר היא תרגיל הטעיה. אבל החקירות שנמשכו העלו שלמעשה, אהרוני צדק בהערכתו לגבי התעלומה עוד ב־1962: מנגלה הנמלט שהה תקופה קצרה בפרגוואי, ואחר כך בחוות ובבתים שונים באזור סאו־פאולו. המוביל המרכזי אליו היה החשב זדלמאייר. במהלך השנים החביאו אותו כמה משפחות, האחרונה בשרשרת הייתה משפחת בוסרט. וכשגרהרד נהרג בתאונה, מנגלה החליף בתעודה שלו את תמונתו ולמעשה גנב את זהותו. עד הקבר, כולל.

     

    בדיעבד יושלם הפאזל של מה קרה מאז: החל משנת 1975 התגורר יוזף מנגלה לבדו בבית שנרכש עבורו, אבל שמר על קשר חם עם בני הזוג בוסרט. ב־7 בפברואר 1979 יצאה המשפחה עם יוזף מנגלה לטיול ביערות הסביבה. בשעות אחר הצהריים נסעו כולם לרחוץ בחוף ברטיוגה שבסביבות סאו־פאולו. בשעה 17:30 החל האוקיינוס לסעור. גברת בוסרט וילדיה יצאו מן המים לחוף ומשם הבחינה במנגלה מנופף בידיו. בעלה שחה לעברו והצליח למשות אותו לחוף, אולם יוזף מנגלה היה כבר ללא רוח חיים. הוא נקבר בבית הקברות באמבו ב־8 בפברואר 1979, בערך בשעה 14:00.

     

    במכתבי התנחומים ששיגרו לבני משפחת מנגלה, ביקשו בני הזוג בוסרט מהמכותבים לא לפרסם את מותו של מנגלה ולא לגלות את מקום מחבואו, מחשש "נקמת היהודים". בסוף שנת 1979 נסע רולף מנגלה לבקר אותם, ובני המשפחה מסרו לו חפצים אישיים של האב, כולל יומניו. אם במוסד היו עוקבים אחריו אז – כנראה התעלומה הייתה נפתרת הרבה יותר מוקדם.

     

    בתחילת יוני 1985, בעקבות המידע שהגיע לגרמנים מהחיפוש אצל זדלמאייר, הגיעה משטרת סאו־פאולו לבית משפחת בוסרט וחקרה אותם. בתחילה הכחישו, אבל מאוחר יותר הודו בכל. כאשר הוצא השלד של "גרהרד", ביקשה ישראל לבחון אותו. הפתולוג הבכיר ד"ר מוריס רוגב, יצא לסאו־פאולו והגיע למסקנה כי בסבירות גבוהה ביותר, מדובר במנגלה. ויקטור כהן, לשעבר ראש אגף החקירות בשב"כ, יצא לברזיל כדי לחקור את המעורבים בפוליגרף, אבל הבוסרטים סירבו.

     

    רק שנתיים מאוחר יותר הסכימו בני הזוג בוסרט, תמורת עשרות אלפי דולרים, להיבדק. ראש אגף החקירות בשב"כ, חיים בן עמי, ערך את הבדיקה שנגעה לאירועי הטביעה והקבורה. עם קבלת מסקנתו החד־משמעית כי בני הזוג דוברים אמת ואכן מנגלה הוא שנספה באותו יום, הוחלט להפסיק את המאמצים בפרשה.

     

    במארס 1992 קיבל סנ"צ גד ווטרמן, ראש היחידה לפושעים נאצים במשטרה, הודעה מהתובע הגרמני הנס קליין, כי בבדיקת דנ"א – אז חידוש מהפכני - נמצאה חפיפה בין השלד מאמבו והפרופיל הגנטי שהופק מרולף מנגלה.

     

    הגולגולת של מנגלה, שהוצאה מהקבר בברזיל
    הגולגולת של מנגלה, שהוצאה מהקבר בברזיל

    דוח פנימי סודי של המוסד מ־2007 קבע כי מנגלה לא נתפס בגלל "הערכה מוטעית, חוסר כוח אדם, אי־יכולת עקב סדר עדיפויות אחר, או חסר נחישות מספקת".רבע מאה של מצוד – שהיה רווי יצירתיות ותעוזה, אבל גם שגיאות ותקלות – הסתיימו מבלי שקורבנותיו של מנגלה, ושאר עם ישראל, זכו שהצדק ייראה. •

     

    לוחמי המוסד היו בסיור באחת מדרכי העפר סביב החווה שבפאתי סאו–פאולו, כשלפתע נתקל צבי אהרוני בקבוצת גברים, ובמרכזם - אדם הנראה בדיוק כמו מנגלה. צבי מלחין, שהבחין גם הוא בגבר, לחש ביידיש למכשיר הקשר: "דוס איז ער! מיר האבן אים געפונען, דעם קליינע דרעק" ("זה הוא! מצאנו אותו, את החרא הקטן"). "היינו בתחושה מעולה", סיפר אהרוני כעבור שנים. "הייתי בטוח שעוד מעט נוכל להביא גם את מנגלה למשפט בישראל"

     

     

     


    פרסום ראשון: 06.09.17 , 00:21