השאלה היומית: 15 השירים הכי מושמעים ברדיו השנה הם של שרית חדד, משה פרץ, עומר אדם, איתי לוי, עדן בן זקן וסטטיק ובן אל תבורי: האם רשימת השירים המושמעים ביותר ברדיו מייצגת את טעם הקהל?

קראו את שתי הדעות המנוגדות ובסוף תוכלו להצביע: מי צודק לדעתכם?

עינב שיף | משמיעים מה שמוכר

מהות הביטוי "כוחות השוק" היא באכזריות הבסיסית שלו. ומוזיקה, על אף התרומה האדירה שלה לנפש הפרטית והקולקטיבית, היא לא פחות "שוק" מאשר נדל"ן וירקות — וכך גם הרדיו שמשמיע אותה, בוודאי התחנות המסחריות.

לכן ברור שרשימת 15 השירים הכי מושמעים לשנה עברית זו, שפורסמה השבוע ב"ידיעות אחרונות", מייצגת את טעם הקהל. הסיבה היא שאלמלא היו כאלה, המאזינים היו נוטשים את התחנות שטחנו אותם להיטים. זה עד כדי כך פשוט: רדיו, בטח כזה שמתפרנס מפרסומות, שואף לפנות לכמה שיותר מאזינים. אותם מאזינים מאוד אוהבים פופ ים־תיכוני ובעיקר את הנוסחה של סטטיק ובן־אל תבורי. התחרות על ליבו של הקהל – וכמובן על כיסו – מחייבת גם הכתרה של מנצחים ומפסידים. ואידך זיל גמור.

בניגוד לעבר, אפשר כיום להצליב את הנתונים עם פלטפורמות אחרות כדי להיווכח שהאצבע על הדופק. יוטיוב, למשל. "זהב" של סטטיק ובן־אל, שנמצא במקום הראשון של המצעד, הגיע שם ל־33 מיליון צפיות. "כוס של יין" של משה פרץ, המקום השני ברשימה, עומד על 18.5 מיליון צפיות. האם מישהו כפה על מי מהגולשים להקליק שוב ושוב על השירים האלו? האם, נוכח נתונים כאלה, רדיו מסחרי חפץ חיים ורווחים מסוגל בכלל לנהוג אחרת?

וזה בכלל לא דיון על איכות. הוויכוחים על רמתה של סצנת הפופ הישראלית, שלכשעצמם נגועים במחלת הצקצקת חשוכת המרפא, יכולים להימשך במלוא גרון, הגם שלעיתים הם משקפים איזו נוסטלגיה מדומיינת ולפעמים הם סתם גזעניים. מנגד, עצוב לפגוש רק שתי זמרות (עם שני שירים כל אחת), שרית חדד ועדן בן־זקן, ברשימה הזאת. ייצוג של מחצית מהאוכלוסייה אינו קשור בהעדפת ז'אנר כזה או אחר. לכן חשוב לעשות כל שניתן כדי לשנות את זה עד ששוב, לכוחות השוק לא תישאר ברירה.

 

 

אמיר שוורץ | למה רק מזרחית?

אינני בטוח ששרת התרבות מירי רגב שמחה על רשימת השירים העבריים המושמעים ברדיו השנה. היא בטח חגגה את שליטת הפופ הים־תיכוני ברדיו, אבל במאבקה המוצדק לאיזון מגדרי בפלייליסט, היא כשלה. רק חמישה מעשרים השירים המושמעים השנה בוצעו על ידי זמרות (שרית חדד ועדן בן זקן עם שני שירים כל אחת, ואחד לדיקלה).

 

בדבר אחד אין ספק — תשע"ז הייתה השנה של סטטיק ובן־אל תבורי. כש"זהב" במקום הראשון ושלושה שירים נוספים שלהם מתברגים בעשירייה הפותחת, ברור מי שולט ברדיו בישראל. אבל כשמשווים בין רשימת השירים המושמעים לאלו שצברו מליוני צפיות ביו־טיוב, מבינים שהמגישים שכחו כמה זמרים חשובים בחוץ. המוזיקה הישראלית — בניגוד למה שעולה מהרשימה הזו — פורחת ומגוונת מאי פעם. אנשים ממשיכים לצרוך מוזיקה ברשת ועדיין גודשים אולמות מופעים. הרוק העברי עדיין בחיים, ההיפ־הופ חזר לספק מחאה, יש סצנה מרתקת של מוזיקאים דתיים ורבים יוצרים צליל מזרחי אותנטי נהדר. ומה לגבי אלה שחצו את גיל 40? חפשו ברשימה כוכבי פלייליסט כמו מוקי, אביב גפן ועברי לידר, ולא תמצאו. על הוותיקים יותר אני כבר לא מדבר.

 

בנוסף לרשימה דורגו גם המבצעים האהובים ברדיו. אייל גולן ראשון (מבלי שהכניס שיר לעשירייה הראשונה) ואחריו שרית חדד ושלמה ארצי. למי ששכח, ארצי ממשיך למלא אולמות ורק בשנה האחרונה הוציא אלבום שמכר נהדר, אבל זה כמובן לא מספיק לעורכי המוזיקה ברדיו ששכחו אותו מחוץ לרשימת ההשמעות.

 

במצעדי פזמונים לא צריכים לערב אג'נדה מסוימת או אידיאולוגיה של תחנה כזו או אחרת. תפקידם של עורכי מוזיקה ברדיו הוא לאתר להיטים ולשדרם. נכון, יש מקום לגיוון גם של שירים פחות מושמעים ויש מקום לקדם פופ ים־תיכוני שלא זכה במרוצת השנים לבמה הראויה ברדיו בארץ. אך הדבקות הזאת בסגנון אחד ובמספר זמרים כה מצומצם היא העדות לעצלנות של העוסקים במלאכה. ללמוד מהם על מצב המוזיקה בארץ זה קצת כמו לבקש אבחנה רפואית מצופי ב"האנטומיה של גריי".

 

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים