"בזכות דימונה, אויבינו האמינו כי לישראל הכוח להשמידם"

בשנת 1995 נפגש שר החוץ שמעון פרס עם עמיתו המצרי עמר מוסא. "הוא אמר לי: 'שמעון, אנחנו חברים. למה שלא תיתן לי להעיף מבט בכור בדימונה? אני נשבע שלא אספר לאף אחד'. 'עמר, אתה משוגע?', עניתי. 'נניח שאני אביא אותך לדימונה, תראה שאין שם שום דבר ותפסיק לדאוג? אני מעדיף שתמשיך לחשוד. זאת ההרתעה שלנו'".

אין אדם שמזוהה עם פרויקט הגרעין הישראלי יותר מפרס ז'ל, שהיה מופקד מטעמו של ראש הממשלה דאז בן־גוריון על הפרויקט הסודי והשאפתני. אבל רק עכשיו, במלאת שנה למותו, אפשר לקרוא את סיפור הקמתו של הכור בדימונה מפיו של פרס עצמו. הנשיא לשעבר הקדיש לכך פרק שלם בספרו האוטוביוגרפי "פרס – לחלום בגדול", שכתיבתו הושלמה חודש לפני מותו ושעומד לצאת לאור בישראל (הוצאת "ידיעות ספרים"; תרגום מאנגלית: ענבל שגיב־נקדימון) וברחבי העולם. קטעים מתוך הספר יפורסמו לראשונה מחר ב"ידיעות אחרונות".

כדי להוציא לפועל את פרויקט הגרעין נאלצו בן־גוריון ופרס להתמודד לא רק עם התהפוכות הפוליטיות בצרפת, שכמעט גרמו לסיכול העיסקה לרכישת הכור, אלא גם עם התנגדות מבית. "גולדה הזהירה שפרויקט כזה יפגע בקשרי ישראל עם ארצות־הברית, ואילו איסר הראל, ראש המוסד, חשש מתגובה סובייטית", מגלה פרס בספרו.

"יו"ר ועדת החוץ והביטחון הביע חשש שהפרויקט יהיה 'יקר עד כדי כך שנישאר בלי לחם ואפילו בלי אורז' ואילו לוי אשכול, שהיה אז שר האוצר, הבטיח שלא נראה ממני גרוּש". למרות זאת השיג פרס חלק ניכר מהסכום הדרוש. "פתחנו בפניות נרגשות, אישיות (וסודיות ביותר) לכמה מהתורמים המהימנים ביותר של ישראל מרחבי העולם. בתוך זמן קצר גייסנו חצי מעלוּת הכור – די והותר כדי להתחיל בבניית הצוות".

גם הממסד המדעי התנגד להקמת הכור, אבל פרס הצליח לרתום למשימה שניים מהמדענים המובילים בישראל: פרופ’ ארנסט דוד ברגמן ופרופ' ישראל דוסטרובסקי. חסר היה איש ביצוע שינהל את המיזם. מבחינתו של פרס, רק אדם אחד התאים למשימה: אלוף־משנה (מיל') עמנואל (מַנֶס) פרת, ממקימי חיל החימוש של צה"ל. אבל גם פרת לא היה אגוז קל לפיצוח.

"כשהצעתי לו את התפקיד הוא הסתכל בי נדהם ומזועזע. 'השתגעת?', שאל. 'אין לי שמץ של מושג מה צריך בשביל לבנות כור. אני לא יודע איך הוא נראה; אני אפילו לא יודע מה זה!'" פרס הציע לו שייסע לצרפת לשלושה חודשים כדי להתמחות בכורים גרעיניים ואחר כך יחליט. "פרת הסכים. איש לא הופתע כשחזר מצרפת בתור המומחה הגדול ביותר לגרעין שנזכה להכיר אי־פעם".

פרס היה גם זה שהגה את נוסחת העמימות הגרעינית. "הדעה הרווחת בקרב מנהיגי העולם הערבי היתה שישראל מחזיקה נשק גרעיני", הוא מסביר בספר. "לא עשינו דבר כדי לאשש את החשדות האלה, וגם לא כדי להפריכם. ומאחר שאויבינו האמינו כי לישראל הכוח להשמידם, הם זנחו את השאיפה להשמיד אותנו".

במשך שנים סירב פרס לכתוב אוטוביוגרפיה המסכמת את מפעל חייו. "הוא אמר: 'אני לא מסוגל לכתוב על עצמי. שאחרים יכתבו'", מספרת איילת פריש, שעבדה לצידו 12 שנה ומנהלת כיום את מערך האסטרטגיה של מרכז פרס לשלום ולחדשנות. "חשבנו שיחיה לפחות עד גיל מאה, אבל כבוד הנשיא, כך אני קוראת לו עד היום, הרגיש כנראה שימיו ספורים, ושיש לו אחריות להעביר את החזון שלו הלאה, לדור הצעיר".