"דימונה איפשרה לי לקיים את השבועה שנשבעתי לסבי: להבטיח את קיומנו כעם"

הגבר המשופם הגיע לארמון רג'דאן עם שניים מעוזריו. הוא נראה צעיר משבעים שנותיו והכובע שחבש הסתיר את בלוריתו המאפירה. ביקורו אצל חוסיין מלך ירדן נשמר בחשאיות גמורה. האיש היה ישראלי, ובאותם ימים, תחילת נובמבר 1993, עוד לא היו יחסים דיפלומטיים בין המדינות. באופן רשמי הן היו עדיין במצב מלחמה.

עם השפם המלאכותי והכובע קשה היה לזהות את אחד הישראלים המפורסמים ביותר בעולם: שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ. מלוויו היו המשנה לראש המוסד, אפרים הלוי, ומנהל לשכתו אבי גיל. "כשהדבקתי את השפם לא יכולתי לכבוש את הצחוק", מתאר נשיא המדינה לשעבר בספרו האוטוביוגרפי "פרס – לחלום בגדול", שייצא לאור בישראל וברחבי העולם במלאת שנה למותו ושקטעים ממנו מתפרסמים כאן לראשונה. "נזכרתי במשקפי השמש שנתנו בשעתו למשה דיין כדי להסתיר את הרטייה שלו ובכובע רחב השוליים שחבשנו על ראשו של בן־גוריון כדי להסתיר את רעמת השיער שלו. כמה פעמים במהלך הקריירה שלי עטינו על עצמנו תחפושות מטופשות כדי לנסות ולעשות דבר מה שאחרים היו בטוחים שאיננו אפשרי. הידיעה שבגיל 70 אני עדיין נאבק למען עתיד ישראל הקנתה כוח מסוים לשפם השחור. נראיתי כמו שחקן בהצגה דלת תקציב, אבל הרגשתי כמו ראש חץ".

פגישתם של פרס וחוסיין, בארמון המלוכה המשקיף על העיר העתיקה של עמאן, לא הייתה הראשונה. שבע שנים קודם לכן נועדו בחשאי בלונדון. "אבל מרגע שהתחילה השיחה, הרגשתי כאילו מדובר בהמשך ישיר של פגישתנו הקודמת", נזכר פרס. "התייחסנו זה לזה כחברים ותיקים, וחזרנו לחלוק חזון משותף של העתיד".

שנה אחר כך, ב־26 באוקטובר 1994, הפך החזון למציאות. בטקס חגיגי שנערך במסוף הערבה סמוך לאילת, בנוכחות נשיא ארצות־הברית ביל קלינטון ועוד כ־5,000 אורחים, חתמו המלך חוסיין וראש הממשלה יצחק רבין על הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל לירדן.

כמנכ"ל משרד הביטחון, עם בן־גוריון

עותק לשר החוץ המונגולי

במשך שנים סירב פרס ז"ל לפרסם את זיכרונותיו כספר אוטוביוגרפי. "כששאלתי, 'למה אתה לא כותב', הוא אמר: 'אני לא מסוגל לכתוב על עצמי. שאחרים יכתבו'", מספרת איילת פריש, שעבדה לצידו של פרס במשך 12 שנה, הייתה דוברת בית הנשיא בעת כהונתו, ומנהלת כיום את מערך האסטרטגיה של מרכז פרס לשלום ולחדשנות.

אבל בחודשים האחרונים לחייו משהו השתנה.

"חשבנו שיחיה לפחות עד גיל מאה", אומרת פריש. "הוא המשיך לעבוד כל יום מחמש בבוקר עד חצות, ושבועיים לפני מותו היה הנואם המרכזי בכנס באיטליה. אבל כבוד הנשיא, כך אני קוראת לו עד היום, הרגיש כנראה שימיו ספורים. הוא הבין שהוא נמצא על הגרגירים האחרונים של שעון החול, ושיש לו אחריות להעביר את החזון שלו הלאה, לדור הצעיר, ולא רק בישראל אלא בעולם כולו. הוא הסכים לכתוב רק אחרי שהשתכנע שהמטרה היא לא לפאר את שמו, אלא להביא את הסיפור המופלא של מדינת ישראל מנקודת מבטו".

עם רבין, בקבלת הפנים לבני הערובה שחולצו מאנטבה. "כשהודיעו לי על מותו של יוני, מיררתי בבכי"

היעד היה להוציא את הספר בכמה שיותר שפות. "רצינו להגיע גם למנהלים הצעירים בסין ולמנהיגי דור העתיד באפריקה", אומרת פריש. לכן הוא נכתב באנגלית, וייצא לאור בתחילת השבוע הבא בהוצאת "הרפר קולינס" (HarperCollins), אחת מהוצאות הספרים הגדולות בעולם. במקביל מתקיימים מגעים לתרגומו לעשרות שפות נוספות, כולל ערבית. "אפילו שר החוץ של מונגוליה כבר ביקש עותק", מספרת פריש. הספר תורגם לעברית על ידי ענבל שגיב־נקדימון, וייצא בקרוב לאור בישראל בהוצאת "ידיעות ספרים".

כתיבת הספר הושלמה כחודש לפני מותו של פרס בגיל 93, ב־28 בספטמבר 2016. "במשך כמה שבועות הוא הסתגר בדירה בתל־אביב עם כמה מאנשי צוותו ועם מתעד מטעם ההוצאה האמריקאית, ושיחזר את סיפור חייו", משחזרת פריש את תהליך הכתיבה. "זו הייתה חוויה לשמוע מגוף ראשון איך מדינת ישראל קמה מאפס בזכות אנשים כמוהו. בזכות התעוזה, הנכונות לקחת סיכונים ולא לפחד מכישלון, ההכרה בכך שההון הכי גדול שלנו נמצא בראש ולא באדמה".

זה בא לביטוי גם בסיפור הקמת הכור האטומי בדימונה, שמוקדש לו פרק שלם בספר.

המלצות מאלברט איינשטיין

חמי פרס מעניק את הספר לנשיא צרפת. יתורגם לעשרות שפות

החזון היה של בן־גוריון. היישום היה מופקד בידיהם של המדענים, ובראשם הפרופסורים ארנסט דוד ברגמן וישראל דוסטרובסקי, ושל אנשי הביצוע, ובמרכזם עמנואל (מַנֶס) פרת. אבל אין אדם שמזוהה עם פרויקט הגרעין הישראלי יותר משמעון פרס. כמנכ"ל משרד הביטחון, ואחר כך כסגן השר, הוא היה מופקד על המיזם הסודי והשאפתני לכל אורך הדרך: מהמשא ומתן המורכב והרגיש עם הצרפתים, שסיפקו לישראל את הכור, דרך גיוס סכומי הכסף האדירים שנדרשו כדי להקנות לישראל הרתעה גרעינית; ועד איתור המדענים והמנהלים, הכשרתם והנחייתם.

כדי להוציא לפועל את הפרויקט נאלצו בן־גוריון ופרס להתמודד לא רק עם התהפוכות הפוליטיות בצרפת, שכמעט גרמו לסיכול העסקה, אלא גם עם התנגדות עזה מבית. "גולדה עמדה על כך שפרויקט כזה יפגע בקשריה של ישראל עם ארצות־הברית, ואילו איסר הראל, ראש המוסד, העלה חששות מפני תגובה סובייטית", כתב פרס. "היו שחזו פלישה של כוחות קרקע, ואחרים ראו בעיני רוחם תקיפה אווירית. יושב ראש ועדת החוץ והביטחון אמר שהוא חושש שהפרויקט יהיה 'יקר עד כדי כך שנישאר בלי לחם ואפילו בלי אורז' ואילו לוי אשכול, שהיה אז שר האוצר, הודיע: 'לא תראו ממני גרוש'".

זו נראתה כמו משימה בלתי אפשרית. "ידעתי שחדשנות היא תמיד טיפוס על הר. עם זאת, נדירות הפעמים שבהן היא נתקלת במכשולים רבים כל כך הנערמים בפניה בבת אחת. לא היו לנו כסף, לא מהנדסים, לא תמיכה מצד הקהילה המדעית, לא מהקבינט, לא מראשי מערכת הביטחון ולא מהאופוזיציה. 'מה נעשה?' שאל אותי בן־גוריון בשעת לילה מאוחרת, כאשר ישבנו במשרדו. זאת הייתה השאלה המכריעה. בידינו הייתה רק הבטחה צרפתית – היא לבדה, ואנחנו".

אחד השלבים הקריטיים היה גיוס הכסף. "פנינו לטלפונים ופתחנו בפניות נרגשות, אישיות (וסודיות ביותר) לכמה מהתורמים המהימנים ביותר של ישראל מרחבי העולם. בתוך זמן קצר גייסנו חצי מעלוּת הכור – די והותר כדי להתחיל בבניית הצוות. התמזל מזלנו ואחד החברים הראשונים בצוות, היחיד לזמן לא קצר, היה ישראל דוסטרובסקי. כמדען ישראלי עטור שבחים, הוא המציא תהליך לייצור מים כבדים ומכר אותו לצרפתים שנים קודם לכן. אחריו הצטרף אלינו פרופ' ארנסט דוד ברגמן. אומרים שבשנת 1934 ביקש חיים ויצמן מאלברט איינשטיין המלצה למדען שיעמוד בראש המכון החדש שהקים ברחובות. איינשטיין נתן לו שם אחד בלבד – ארנסט ברגמן.

שמעון פרס ורעייתו סוניה בצעירותם

"בזכות ברגמן ודוסטרובסקי היה לנו גיבוי של ידע מדעי. אבל מה שהיינו צריכים עוד יותר היה מנהל פרויקט שנוכל לסמוך עליו במשימה כה רגישה. היינו צריכים אדם קפדן, העומד על קוצו של יוד, אדם אלרגי לפשרה – בעיקר בהתחשב בסכנות הכרוכות בעבודה עם חומרים רדיואקטיביים. עם זאת, היינו צריכים גם אדם גמיש, בעל מידה מסוימת של הרפתקנות, שמוכן לקחת על עצמו פרויקט, כאשר ברור מאליו כי אין לו הניסיון הדרוש לכך. בין הדרישות הללו קיים מתח טבעי, שצימצם את רשימת המועמדים שלי לאחד".

האיש היה אלוף־משנה (מיל') עמנואל (מַנֶס) פרת. "נפגשנו במלחמת העצמאות, כשעבדנו יחד בקדחתנות על בניית כוחו של צה"ל. הוא הקפיד על דיוק באופן עקבי ונחוש; מבחינתו שלמות לא הייתה בבחינת חלום רחוק אלא דרישת קדם יסודית. הוא היה זריז ושנון, ותבע מהאנשים שסביבו אותו מוסר עבודה מחמיר שבו נקט בעצמו.

"כשהסברתי את הצעתי ואת התפקיד שאני מבקש ממנו לשקול, הוא הסתכל בי נדהם ומזועזע; הוא לא האמין למשמע אוזניו. 'השתגעת?' שאל בתוקף. 'אין לי שמץ של מושג מה צריך בשביל לבנות כור. אני לא יודע איך הוא נראה. אני אפילו לא יודע מה זה! איך אתה יכול לצפות ממני לנהל פרויקט כזה?'

"'מנס, תראה, אני יודע שאתה עדיין לא יודע שום דבר. אבל אם יש מישהו בארץ שיכול להיות מומחה אחרי שהוא לומד את הנושא במשך שלושה חודשים, האיש הזה הוא אתה'.

הספר במהדורה האמריקאית. בקרוב ייצא גם בעברית

"הצעתי לשלוח אותו לצרפת לשלושה חודשים, להתמחות בכורים גרעיניים לצד המומחים שיעזרו לנו בהמשך לבנות את הכור. הבטחתי לו שאם יחזור ארצה אחרי תקופה זאת ועדיין לא ירגיש בנוח לגבי בקיאותו בנושא, הוא יוכל פשוט לחזור לתפקידו הקודם. בהיעדר דרישה למחויבות של קבע, פרת הסכים. איש לא הופתע כשחזר מצרפת בתור המומחה הגדול ביותר לגרעין שנזכה להכיר אי פעם.

"משהוסכם כי הוא יוביל את הפרויקט חזרתי למלאכת הגיוס והבנייה של שאר הצוות. ידעתי שהדור המבוגר יותר של הפיזיקאים מתנגד מאוד ליוזמה שלנו, אבל שיערתי שנוכל למצוא סטודנטים ואקדמאים צעירים שיהיו להוטים להיכנס לפרויקט השאפתני הזה. אחרי שפנייתי למכון ויצמן נדחתה הייתה התחנה הבאה הטכניון בחיפה. מצאתי שם קבוצת מדענים ומהנדסים ששמחו לקפוץ למים העמוקים יחד איתנו. בעקבות פרת נסעו גם המגויסים מהטכניון לצרפת כדי ללמוד הנדסה גרעינית – ואני הצטרפתי אליהם, לא כמנהל אלא כאחד מהם. הרגשתי שרמת מומחיות מסוימת במדע שביסוד הפרויקט חיונית עבורי. לצד הפיזיקאים הצעירים, השקעתי ימים ולילות בלימודים על חלקיקים אטומיים, על אנרגיה גרעינית, ועל התהליך הנדרש לרתימת כוחה של אנרגיה זאת".

כוחה של עמימות

בסוף שנות ה־50 החליט פרס לעבור לקדמת הבמה ולהתמודד לכנסת מטעם מפא"י. הוא קיבל את ברכתו של בן־גוריון וב־3 בנובמבר 1959, בגיל 36, נבחר לראשונה לתפקיד פוליטי ומונה לסגן שר הביטחון.

"בקיץ 1960 פרויקט דימונה כבר התקדם במהירות", משחזר פרס בספרו. "צרפת קיימה את חלקה בהסכם, וכוח עבודה של צרפתים וישראלים פרץ דרך ברמה הצחיחה. בספטמבר אותה שנה נסעתי למערב אפריקה על פי הוראותיו של בן־גוריון, כחלק ממאמץ לבנות קשרים חזקים יותר בין ישראל ליבשת הגדולה. אלא שנסיעתי נקטעה. קיבלתי מברק דחוף שהורה על חזרתי ארצה ללא דיחוי, ללא שום הסבר על הדחיפות שבעניין.

"כשהגעתי לשדה התעופה חיכו לי במסוק ראש המוסד איסר הראל וגולדה מאיר. כמעט ולא דיברנו בטיסה לשדה בוקר, בדרכנו לבן־גוריון. 'תן הסבר על המצב', תבע ראש הממשלה מהראל כשהתאספנו בצריף הצנוע והסגפני שבו גר. הראל חשף שני פריטי מודיעין. ראשית, המוסד גילה שהסובייטים טסו לאחרונה מעל דימונה וצילמו את אתר הבנייה. שנית, הגיעה למוסד ידיעה שלפיה שר החוץ הסובייטי יצא במפתיע לוושינגטון. לפי הערכתו שתי העובדות היו קשורות – ומבשרות רעה. הוא חשש שברית־המועצות תטען כי עבודתנו בדימונה נעשית לא רק למטרות שלום ושיער כי שר החוץ שלהם דרש בביקורו בוושינגטון התערבות אמריקאית. נראה היה שישראל תצטרך להתייצב מול שתי מעצמות העל.

'מה ההמלצה שלכם?' שאל בן־גוריון. הראל חשב שגולדה צריכה לטוס לוושינגטון מיד ולהשמיע דברי הרגעה בבית הלבן. אולי אפילו עדיף שבן־גוריון יעשה זאת בעצמו. גולדה הסכימה, מתוך תחושה שהמצב חמור. כשבן־גוריון שאל אותי לדעתי, הייתי חייב לדבר בכנות. 'אז מה אם מטוס סובייטי טס מעל הנגב? מה הוא צילם? רק בּוֹרוֹת', הסברתי. עדיין היינו בשלב הראשון של הפרויקט, חפירה נרחבת ואחריה הנחת יסודות בטון. 'מה אפשר להוכיח לפי זה?' שאלתי. 'הרי כל בניין צריך יסודות. אם בן־גוריון יטוס לוושינגטון ויחשוף את מה שאנחנו עושים, טענתי, ייהרסו יחסינו עם הצרפתים. בן־גוריון הסכים להצעתי".

שלוש שנים אחר כך מצא עצמו פרס עומד בחדר הסגלגל מול הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי. "נסעתי לוושינגטון כדי לסכם עם הממשל עסקה לרכישת טילים נגד מטוסים. היועץ של קנדי לענייני המזרח התיכון, מייק פלדמן, הזמין אותי לבית הלבן יחד עם השגריר שלנו, אברהם (אייב) הרמן. כשהגענו נאמר לי, לגמרי במפתיע, שהנשיא רוצה לדבר איתי. הוא ידע שאני ממונה על תוכנית הגרעין של ישראל ופלדמן אמר שיש לו כמה שאלות. מאחר שלא הייתי ראש הממשלה אסר הפרוטוקול על הנשיא קנדי לקיים איתי פגישה רשמית. לפיכך הובילו אותי דרך הכניסה הצדדית של האגף המערבי אל המשרד הסגלגל. לכאורה הייתי אמור להיתקל במקרה בנשיא קנדי בדרכי במסדרון, ולהיות מוזמן אליו מתוך נימוס גרידא.

וכך היה. "מאחורי שולחנו נראה קנדי נוקשה ומרוכז, ולמרות שהיו לו דרכים להסוות את מצבו, ראיתי שהוא סובל מכאבים. הוא קם ללחוץ את ידי, ואז הציע לי לשבת על הספה. הוא עצמו התיישב סמוך אליי, בכיסא נדנדה מרופד.

"'מר פרס, מה מביא אותך לוושינגטון?' שאל במבטאו האופייני.

"אמרנו לו – השגריר ואנוכי – שבאנו לקנות טילי 'הוק', ושישראל מעריכה מאוד את העסקה. מיהרתי להוסיף שאנחנו מקווים שהסכם הנשק הזה הוא רק ההתחלה. 'לך לדבר על זה עם אחי' (התובע הכללי בוב קנדי – י"ק), הוא ענה, והפנה את תשומת הלב לנושא שבו התעניין יותר. 'אני רוצה לדבר איתך על המתקן הגרעיני שלכם'".

קנדי חשף בפני פרס את כל המידע המודיעיני שאספה ארצות־הברית על פרויקט הגרעין הישראלי. "כשסיים הרגשתי שאין דבר שהאמריקאים לא יודעים על הבנייה", משחזר פרס. "אבל קנדי היה בטוח שעדיין לא הכל גלוי, והשמועות הטרידו אותו. 'אתה יודע שאנחנו עוקבים בדאגה רבה אחרי כל סימן לפיתוח יכולת צבאית באזור', אמר. 'מה אתה יכול לספר לי בנושא? מה כוונותיכם בכל הנוגע לכלי נשק גרעיניים, מר פרס?'

"לא ציפיתי לפגוש את הנשיא, וודאי שלא הייתי ערוך לשאלה הזאת. בנסיבות האלה ניסיתי כמיטב יכולתי להרגיע את חששותיו. 'אדוני הנשיא', אמרתי, 'אני יכול לומר לך בבירור שאנחנו לא נהיה הראשונים שיכניסו נשק גרעיני לאזור'. ההצהרה המאולתרת שלי הפכה להיות המדיניות של ישראל לטווח ארוך. היא הוגדרה 'עמימות גרעינית' – פשוטו כמשמעו – ההחלטה להימנע מהתחייבות, לא לאשר ולא להכחיש את קיומו של נשק גרעיני".

העמימות הייתה ונותרה עמדתה הרשמית של ישראל. "קיומה של דימונה אולי הגביר את רצונם של אויבינו להשמיד אותנו. אבל החששות והפחדים שהמתקן עורר קיעקעו מן היסוד את האמונה שלהם שהם יכולים לגבור עלינו", כותב פרס. "עם הזמן למדנו שיש כוח עצום בעמימות. בשנות ה־70 כבר הייתה הדעה הרווחת בקרב מנהיגים בעולם הערבי שישראל מחזיקה נשק גרעיני, ואת החסר בראיות הם השלימו בשמועות. לא עשינו דבר כדי לאשש את החשדות האלה, וגם לא כדי להפריכם. ומאחר שאויבינו האמינו כי לישראל הכוח להשמידם, הם זנחו בזה אחר זה את השאיפה להשמיד אותנו. הספק היה גורם מרתיע רב עוצמה בפני אלה שרצו בשואה שנייה.

"בשנת 1973, במהלך מלחמת יום כיפור, מצרים וסוריה הפתיעו את ישראל וערינו היו חשופות לאסון בזמן המתקפה המתואמת של שתיהן. ובכל זאת, אף אחת מהן לא העזה לתקוף בלב ישראל, אפילו כאשר הייתה להן היכולת לעשות זאת. מצרים הורתה לחייליה שלא לעבור את המיתלה בסיני, ואילו החיילים הסורים נשארו ברמת הגולן. שנים אחרי כן הודה נשיא מצרים אנואר סאדאת בחששותיו שמא התקפה על ערי ישראל תהיה עילה לתגובה גרעינית מצידה".

ההרתעה הגרעינית, מדגיש פרס, יצרה גם את האפשרות לשלום. "בנובמבר 1977 ערך סאדאת את ביקורו ההיסטורי בירושלים, שהביא בסופו של דבר להסכם השלום בין מצרים לבינינו. הנושא הראשון שהעלה עם בואו היה תוכנית הגרעין של ישראל. ואכן, כאשר התמודד סאדאת מול ביקורת פנימית בתוך מצרים הוא תיאר תרחיש של התקפה גרעינית שהייתה עלולה להתרחש אלמלא כן. 'החלופה לשלום נוראה', חזר ואמר בתוקף".

בשנת 1995 הגיע שר החוץ פרס לקהיר ונפגש עם עמיתו המצרי עמר מוסא. "הכרנו זה את זה יפה במהלך השנים, ואחרי שיחה ארוכה הוא העלה סוגיה שהיה ברור כי עדיין מטרידה אותו. 'שמעון, אנחנו חברים. למה שלא תיתן לי להעיף מבט בדימונה? אני נשבע שלא אספר לאף אחד'.

"'עמר, אתה משוגע?' עניתי. 'נניח שאני אביא אותך לדימונה, אתה תראה שאין שם שום דבר ותפסיק לדאוג? זאת קטסטרופה מבחינתנו. אני מעדיף שתמשיך לחשוד. זאת ההרתעה שלנו'".

והוא מסכם: "הקדשתי חלק גדול כל כך מחיי הצעירים למאמץ לבנות את ביטחון ישראל למען אזרחיה. אבל זה ביטחון מסוג שונה לחלוטין – הידיעה כי המדינה שלנו לא תושמד עוד לעולם. הצעד הראשון לקראת השלום היה השקט הנפשי שהושג בזכות הכור. העבודה שלנו על דימונה איפשרה לי לקיים את השבועה שנשבעתי בילדותי לסבי, במלואה ואף למעלה מזה: להבטיח את הקיום שלנו כעם עולם".

"הגולם" מרחובות

החדשנות הייתה נדבך מרכזי בתפיסת עולמו של פרס. אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, החיידק הזה ליווה אותו כל חייו ולא רק בערוב ימיו. "כבר בשנות ה־50 וה־60 הוביל פרס את חזון אומת הסטארט־אפ", אומרת איילת פריש, ונותנת כדוגמה את סיפור "הגולם".

"הגולם" היה אחד המחשבים הראשונים במדינת ישראל. מחשב כחול־לבן. הוא תפס שלושה חדרים ענקיים במכון ויצמן למדע ברחובות ונדרש צוות שלם של מהנדסים ומדענים כדי לתפעל אותו. השנה הייתה 1963, וחוץ מכמה משוגעים לדבר, אף אחד לא באמת ידע מה זה מחשב.

אחד מהמשוגעים האלה היה סגן שר הביטחון שמעון פרס. כשביקר באותה שנה במכון ויצמן וראה את המכשיר המפלצתי והמגושם, הוא הבין מיד שכאן טמון העתיד.

"התרגשתי ממה שראיתי וחשבתי בליבי – זה מה שצריך הצבא", כותב פרס. "מחשב אחד יכול להחליף אלף חיילים ולספק לנו נתונים רבים יותר ממה שהם יכולים לאסוף בכוחות עצמם. חזרתי למשרד הביטחון נפעם ומשוכנע לחלוטין בערכו, ועמדתי על כך שנרכוש מחשב משלנו.

"'איפה תשימו את המכשיר המגודל הזה?', תמה קצין בכיר בספקנות בלתי מוסתרת.

"'מה נעשה איתו?' שאל אחר. 'אפשר לקחת מחשב עם גדוד לשטח? ברור שלא! אין לנו אפילו מספיק טנקים, ואתה מדבר על מחשבים. טנק יורה פגזים. מה מחשב יכול לעשות בכלל?'"

והשאר היסטוריה.

מועצת הפנטזיה

כשנחטף מטוס אייר פראנס לאנטבה, בחודש יולי 1976, כיהן פרס בתפקיד שר הביטחון בממשלת רבין. בפרק שמוקדש למבצע יונתן הוא מתאר את הישיבה שבה ביקש מראשי מערכת הביטחון להציג לו תוכנית לחילוץ בני הערובה. "'חייבים להשתמש בדימיון ולבדוק כל רעיון, אפילו אם הוא נשמע מטורף', אמרתי.

"'אין לנו תוכניות', ענה אחד ממשתפי הישיבה.

'אז אני רוצה לשמוע את התוכניות שאין לכם!' השבתי".

בסוף הישיבה התגבשו שלוש תוכניות חלופיות. "הראשונה הייתה של ראש אג"מ קותי אדם. הוא טען שאם לא נוכל לחלץ את בני הערובה באנטבה, עלינו לגרום להם להגיע אלינו. אם נוכל לשכנע את החוטפים לטוס לישראל – אולי מתוך אמונה שנסכים לחילופי בני ערובה תמורת אסירים עם בואם – נוכל לפעול כפי שעשינו בהצלחה כה רבה בשחרור מטוס סבנה.

"זאת הייתה גישה יצירתית, בהחלט, אבל היא יצאה מתוך הנחה שיש לנו כוח השפעה מסוים, שבעצם לא היה בידינו. המחבלים בחרו באנטבה, הרחוקה מישראל, משום שציפו לתמיכתו של נשיא אוגנדה, אידי אמין. ידענו שהוא קיבל את המחבלים כ'אורחים רצויים'. לא היה סביר שהם יוותרו על יתרון כזה. חוץ מזה, מבצע סבנה זכה לפרסום נרחב; לא היה מדובר בסוד שמור.

"הגישה השנייה, שאותה העלה הרמטכ"ל מוטה גור, הניחה שהחילוץ יתבצע באנטבה. הוא תיאר תרחיש שבו צנחנים ישראלים יתגנבו לאנטבה דרך אגם ויקטוריה, יתקיפו במפתיע את החוטפים ויישארו כדי להגן על בני הערובה. גור הציע תוכנית שנראתה נועזת וישימה, משום שתיארה תרחיש שצה"ל מסוגל בהחלט לבצע. מה שהיה חסר לה, וזה עניין חשוב, הוא השלב האחרון, יציאה מאנטבה. ברגע שבני הערובה יינצלו, לא תהיה דרך לחלץ אותם. אם צבא אוגנדה יבחר להגיב, הוא ודאי ישלח כוח גדול, שיגבר אפילו על לוחמי הסיירת הטובים ביותר שלנו.

"הגישה השלישית התברכה ללא ספק בכוח הדמיון שעליו התבססה. אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, הציע שישראל תכבוש את אוגנדה – או לפחות את אנטבה. צנחנים ישראלים יכבשו זמנית את העיר, שדה התעופה והנמל, ואז יתקפו את החוטפים ויהרגו אותם. אחרי שיאבטחו את האזור, חיל האוויר ינחית מטוס הרקולס בשדה התעופה של אנטבה וישתמש בו להחזרת החטופים הביתה.

"על פניה התוכנית נשמעה מופרכת. ובכל זאת, מתוך שלוש ההצעות, היא סיקרנה אותי יותר מכל. פרט לקנה המידה הנרחב ולשאפתנות, נראה היה לי שאין דבר בתוכנית של פלד שפוסל אותה. בשונה מהתוכנית של מוטה, היא כללה אסטרטגיה לפינוי בני הערובה. ובשונה מהתוכנית של קותי, היא לא חייבה אותנו לעשות מניפולציות על המחבלים ולשכנע אותם לפעול בניגוד לאינטרסים שלהם. למעשה, בסוף הפגישה, התוכנית של פלד הייתה היחידה שלא דחיתי על הסף.

"זמן קצר לאחר מכן כינסתי ישיבה במשרד הביטחון, של חבורה שזכתה לכינוי 'מועצת הפנטזיה' מפיו של מוטה גור. כוונתי הייתה לכנס את בעלי החשיבה היצירתית ביותר בצה"ל יחדיו, כדי שנוכל לשקול כל אופציה ידועה ולחשוב בצורה נועזת על אופציות שאינן קיימות עדיין". בין השאר נבדקה האפשרות של הצנחת כוחות באגם ויקטוריה, אבל התברר שהוא שורץ תנינים.

כידוע, צה"ל לא קיבל הוראה לכבוש את אנטבה. אבל תוכנית החילוץ שאושרה בסופו של דבר על ידי ראש הממשלה רבין ופרס הייתה נועזת לא פחות.

מבצע החילוץ של בני הערובה על ידי חיל האוויר, סיירת מטכ"ל וכוחות נוספים הוכתר כהצלחה אדירה, "אבל גם אילו היינו נכשלים", מדגיש פרס, "ההחלטה עדיין הייתה נכונה. זה אחד הדברים שקשה יותר מכל למנהיגים מסוימים להבין: החלטה יכולה להיות נכונה אפילו אם היא מסתיימת בכישלון".

הרגע שבו הודיעו לו על נפילתו של מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יוני נתניהו ז"ל, היה אחד הקשים בקריירה של פרס. הדבר היה זמן קצר אחרי שקיבל את ההודעה על כך שמטוסי חיל האוויר המריאו מאנטבה עם בני הערובה. "חזרתי למשרדי ונשכבתי סוף־סוף על הספה, מוכן לישון בפעם הראשונה מזה ימים. שמעתי רשרוש ליד הדלת, פקחתי עיניים וראיתי את מוטה עומד לפניי. בפעם הקודמת שראיתי אותו הוא חייך וצהל. עכשיו נפלו פניו והיו עגומים. היו אלה פניו של אדם שקיבל בשורת איוב, ואיננו יודע איך לבטא אותה במילים. 'מה קרה?' שאלתי וקמתי. 'שמעון', אמר חלושות, 'יוני איננו. כדור פגע בו בגב. כנראה שהוא נורה ממגדל הפיקוח הישן. הכדור פילח את ליבו'.

"הסבתי פניי לעבר הקיר. הצלחתי לעמוד במתח הקשה במשך השבוע כשאני מתאפק ומרסן את רגשותיי בכוח. לא היו לי מילים של נחמה בשביל מוטה, וגם הוא נשאר נטול מילים. הוא יצא ממשרדי ואני מיררתי בבכי".

כמו לשכת רמטכ"ל

שנה אחרי מותו של פרס, לשכתו במרכז פרס לשלום ולחדשנות על חוף הים של יפו ממשיכה לתפקד כאילו בעל הבית יצא רק לרגע ומיד ישוב. "זה כמו לשכת הרמטכ"ל", אומרת פריש. "כל הצוות של פרס מגיע כל יום לעבודה, ממשיך לעבוד על פרויקטים שהוא יזם ולמלא משימות שהטיל עלינו. חמי, בנו של פרס, אמר לנו: 'אני רואה את אבא שלי נכנס עכשיו למשרד, פותח את העניבה, יושב בכיסא וממשיך בעבודה כאילו לא הלך אף פעם'". פריש מציינת כי "משפחתו של פרס, ובראשה ילדיו – ציקי ולדן, יוני וחמי – נרתמו לעבודה סביב הוצאת הספר שהיה כה חשוב לאביהם כדי להשלים את ההכנות להוצאתו לאור לקראת יום השנה לפטירתו".

עו"ד אור קורנהאוזר, הפרויקטורית של הספר, עובדת סביב השעון. באמצע השבוע טסה עם חמי לארה"ב לקראת השקת הספר ומסע הקידום שלו. "זה הולך להיות אירוע בינלאומי", היא אומרת. "כבר נסגרו אירועי השקה בסן־פרנסיסקו, בדטריוט ובאטלנטה, וזו רק ההתחלה. מנכ"לים של כמה מהחברות הגדולות בעולם מתכוונים לרכוש את הספר כדי לחלק אותו לעובדים. הנשיאים לשעבר ברק אובמה, ג'ורג' בוש וביל קלינטון קיבלו את הספר ושיבחו אותו. הספר הוענק גם למזכ"ל האו"ם ולנשיא צרפת עמנואל מקרון".

אילו פרס היה עדיין בחיים ומתראיין לקראת צאת הספר, מה לדעתכן הייתה הכותרת?

פריש וקורנהאוזר עונות כמעט סימולטנית. "הוא היה אומר: 'הספר כבר מאחורינו. זה העבר. בואו נדבר על הפרויקט הבא. על העתיד'".