התקופה הביזנטית

למרות שהטבעת מתהדקת, למרות שמקורב אחרי מקורב, יועץ אחרי יועץ, חשודים בפלילים באחת הפרשות החמורות ביותר בתולדות המדינה, ואולי החמורה שבהן, הלב מתקשה להאמין שבנימין נתניהו עצמו קידם את עסקת הצוללות תמורת בצע כסף. יש סימני שאלה. יש מקורבים שנחקרים אחד אחרי השני. יש עדי מדינה. ולמרות זאת, אפשר להעריך שנתניהו לא היה שותף לפשע. הוא לא קיבל החלטות בעניין הצוללות כדי להעשיר את עצמו או מי ממקורביו. לא יכול להיות. פשוט לא.

אז איך זה קרה שבסביבתו הקרובה התנהלה חצר ביזנטית, ואיך זה שהיו שם כל כך הרבה מקבלי טובות הנאה לכאורה, ואיך זה שההשפעה שלהם בעניינים כל כך חשובים כמו ביטחון המדינה נוצלה לטובתם האישית? ייתכן, רק ייתכן, שהם ריפדו את עצמם בתירוצים. הם חשבו שהם מקדמים עסקה קצת מפוקפקת, אבל זה בסדר. הרי חשוב שיהיו לישראל צוללות, ועוד צוללות. והם גם האמינו שאם באותה הזדמנות הם מנצלים את מעמדם כדי לזכות בטובות הנאה אסורות, אז זה לא ממש נורא. משום שזו כבר לא עבירה. זו הנורמה.

כאן, בדיוק כאן, נכנס נתניהו לתמונה. הוא לא יצר את הנורמה של טובות הנאה על חשבון גבירים או המדינה. הוא פשוט רומם אותה לפסגות חדשות. שוב, הכל לכאורה כמובן.

זו הצטברות של דברים, מסיגרים ובקבוקי אלכוהול ועד ניפוח תקציבי ארוחות וריהוט גן שעובר מהבית הציבורי לבית הפרטי. וכאשר כל השפע הזה לא מסתיים רק בארוחות ערב או אפילו אירוח על חשבון גביר כלשהו בחו"ל, אלא מצטבר לנוהל קבוע ולסכומים הולכים וגדלים, אז הסביבה הקרובה יודעת, רואה ומפנימה. אם לבוס מותר אז גם לאלה שבסביבתו מותר.

זו לא שעתם היפה של תומכי הימין. הם מגיבים בדיוק כפי שהגיב השמאל בפרשת עזרא נאווי. הוא עבריין? לא נורא. העיקר שהוא משלנו. המחנאות חשובה יותר מהנורמות הראויות. נניח לפוליטיקאים. הם חיים בצילו של הפחד ממתפקדים. הם לא מסוגלים להוציא מילת ביקורת מהפה, משום שהם מאמינים שכל מצביעי המפלגה תומכים באליל הנערץ נתניהו. זה לא ברור שהם צודקים. זה ברור שהם קרנפים.

הבעיה היא עם העיתונאים. סוף כל סוף, וטוב שכך, יש לימין נציגות בתקשורת הכתובה והמשודרת. וזה קצת מפחיד. משום שמדי יום ביומו עוסקים העיתונאים הללו בהגנה על נתניהו. חלק מהם ידידים שלי. אני מקשיב להם וקורא אותם ואני נבוך. הם איבדו את ההגינות ואת השכל הישר. זה לא שהביקורת שלהם על העיתונות האחרת, השמאלנית, גם הממלכתית, שגויה לחלוטין. להפך. יש להם גם ביקורת נכונה. אבל גם בהנחה שיש לא רק חיפוש צדק אלא גם רדיפה פוליטית אחרי נתניהו - זה לא מצדיק את ההתקרנפות שלהם. אפשר לבקר גם את התקשורת וגם את השחיתות. אפשר להיות גם ימני וגם לומר שלימין מגיעה מנהיגות קצת יותר ישרה וקצת יותר אמיצה. אבל לא, הם לא מסוגלים. הימים הללו לא ייזכרו כשעתם היפה.

בית המשפט העליון מצוי שוב תחת התקפה. בשבוע שעבר זו הייתה שרת המשפטים, איילת שקד, והשבוע, בעקבות בחירת אסתר חיות לנשיאת ביהמ"ש העליון, זה היה השר יריב לוין, שטען שפסיקות ביהמ"ש הן "פוסט־ציוניות". אפשר וצריך לבקר פסקי דין מסוימים. אבל שר בישראל טועה כאשר הוא מדביק לביהמ"ש פוסט־ציונות.

גם ההתבטאות של לוין וגם ההתנפלות שהפכה את שקד לפשיסטית הן שני צדדים של אותה מטבע. במקום שיח יש צווחות והגזמות. ביקורת בין רשויות היא עניין של שגרה במדינות מתוקנות. גם ביקורת נוקבת. ברק אובמה, בכבודו ובעצמו, אמר על אחת מפסיקות ביהמ"ש העליון בארה"ב שהיא "מכה לדמוקרטיה". אז אמר. זה לא הפך אותו לאויב שלטון החוק, ובוודאי לא לפשיסט.

אקטיביזם שיפוטי מעורר את חמתם של הפוליטיקאים. גם בארה"ב וגם בישראל. פעמים רבות - בצדק. זה היה ברור מלכתחילה שהאקטיביזם מתוצרת אהרן ברק היה מוגזם ופרוע. במקום לפסוק לפי חוק, הוביל ברק פסיקה לפי ערכים. פרופסורים שלא חשודים בשמץ של נטיות ימניות טענו כבר אז שההטיה הזאת היא פגיעה בדמוקרטיה. ברק החמיר את הפגיעה כאשר מנע מינוי של שופטים שלא התאימו לאג'נדה שלו. והשופט מנחם אלון ז"ל, בוויכוח בתוך פסק דין, אמר לברק שיש הבדל בין שלטון המשפט לשלטון השופט. קצר ופוגע.

בפסיקות מסוימות, גם בעניין המסתננים, ביהמ"ש הציב את עצמו בקוטב הפוליטי שקרוב למרצ. וכששופט שלום ביטל בפסיקתו חוק, הטיח אז פוליטיקאי בכיר בברק את הדברים הקשים שלהלן: "למה לנו חוקים בכלל? הבה נמנה לנו שופטים שיישבו בשער העיר וידונו דין צדק, איש לפי הבנתו, לפי ערכי היסוד המקובלים עליו, לפי חינוכו, לפי מזגו, לפי אמונותיו האישיות. האם אדוני נשיא בית המשפט העליון, האם כבוד נשיא המדינה, לא ברור גודל האבסורד... הכנסת צריכה לקום ולעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר מדי. על הכנסת לשוב וליטול לידיה את ההגה שניתן לה מידי העם מכוחה של השיטה הדמוקרטית ולהעמיד במקומם את הגורמים המנסים לקנות להם אחיזה בהגה, אפילו אם מדובר בבית המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט... לנוכח המציאות המסתמנת מן הכיוון שאליו חותר בית המשפט העליון ושעימו נסחפת המערכת המשפטית כולה, ייתכן שנגיע לקיצוץ סמכויותיו של בית המשפט ולהטלת סייגים ברורים". אלה היו דברים בוטים. הם נאמרו ביום עיון בבית נשיא המדינה, לנוכח רבים מחברי האליטה, ובתוכם אהרן ברק עצמו, וזו הייתה תוכנית העבודה של רובי ריבלין, אז יו"ר הכנסת, לריסון ביהמ"ש העליון. כך ששום דבר לא התחדש. המתח הזה תמיד היה. והוא לא ייגמר במהרה.  

צריך להודות שבשנים האחרונות ירד מפלס האקטיביזם. אשר גרוניס ומרים נאור, שני הנשיאים האחרונים, הובילו קו מרוסן. פה ושם היו, גם בשנים האחרונות, פסקי דין אולטרה־אקטיביסטיים. אבל זה לא היה הקו. ובכל מקרה, אין שום צורך להיבהל מביקורת. מותר להתווכח עם פסקי דין, בעיקר עם אלה שמנסים להכתיב מדיניות. לא כל ביקורת היא כוונה להרוס את שלטון החוק. להפך. יש צורך בביקורת כדי לשמור על הפרדת הרשויות וכדי להציל את שלטון החוק. ¿

bdyemini@gmail.com