מה זה צורך חיוני?

"תחבורה ציבורית בשבת איננה צורך חיוני" - כך השיבה "המדינה" (כלומר הממשלה) לבג"ץ, בעקבות עתירה שהוגשה בעניין. השאלה המתבקשת היא מה זה "צורך חיוני"? המילה "חיוני" היא בת דודה של "חי" ושל "חיים". כפשוטה היא מתארת משהו שבלעדיו אין קיום, כמו מים לשתייה ואוויר לנשימה, אבל לא לכך מתכוונים כאן, אלא לצורך שיש לו חשיבות רבה.

הצרכים שעל השלטון לספק לאזרחיו הם עניין ישן. אצלנו ניסח אותם ז'בוטינסקי לפני כ־80 שנה. והם ידועים בשם "חמשת המ"מים" על שם האות הראשונה המשותפת להם: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא.

אני משער שבאומרו "מזון", התכוון ז'בוטינסקי למוצרי יסוד, לא לקינוחים צוננים עתירי פיסטוק, וגם לא לנוזלים אלכוהוליים תוססים בגוון ורוד. ועוד אני משער שבאומרו "מעון" הוא לא התכוון לווילות מפוארות אלא לקורת גג מעל לראש. "מרפא" הוא רפואה ציבורית סבירה לכל וה"מלבוש" אינו מחלצות של סטייליסטים אלא בגד שיכסה ויחמם את הגוף. האם יורשיו של ז'בוטינסקי בממשלת הליכוד מספקים את חמשת המ"מים הצנועים של אביהם הרעיוני? לא ממש. רבים מאזרחי ישראל נמצאים מתחת לקו העוני, רבים לא מוצאים פתרון סביר של דיור, רבים נמצאים מחוץ לסל התרופות. הנכים שלה זועקים לעזרה, ניצולי השואה שלה עשוקים ומבוזים בציניות נוראה, תלמידיה לא זוכים לחינוך חינם, על אף ההצהרות החגיגיות. החינוך, אגב, שוב אינו נחשב כאן צורך חיוני כלל. להפך: יש בינינו אף אנשים חסרי חינוך שמתגאים בכך, שמתנהגים כך, והם חיים טוב מאוד. מקצתם אף מגיעים לממשלה ולקואליציה, חיים ומתפקדים שם בלי חינוך, בלי אוצר מילים ראוי לשמו ובלי בעיות.

חיוני למי?

מה הוא, אם כן, צורך חיוני? הדברים מתבהרים כאשר מסתכלים עליהם מזווית אחרת. כלומר, כאשר מבינים שעניין התחבורה הציבורית בשבת הוא צורך חיוני של הממשלה ולא צורך חיוני של האזרח. האזרחים והאזרחיות יכולים לחיות גם בלי תחבורה ציבורית בשבת. זה קשה ומעצבן אבל עובדה שהם חיים כך כבר שנים רבות. אך הממשלה - שאף אחד מחבריה לא משתמש באופן סדיר בתחבורה ציבורית בכל מקרה - לא תוכל להתקיים אם תהיה תחבורה כזאת. וכיוון שהיא יודעת זאת, וחרדה לחייה, ומכירה את שותפיה לקואליציה - היא מודיעה שזה לא צורך חיוני לציבור. מצד שני, היא קובעת צרכים חיוניים אחרים: את הצורך במימון היתר של החינוך הדתי למינהו ושל העדפת ההתנחלויות ושל אחזקת הרבנות, על כל מקוואותיה, משגיחיה, בלניותיה ורבניה וההקצבות לישיבות. כל אלה אינם צרכים חיוניים של הציבור, אלא של הממשלה, ובלעדיהם היא תיפול.

צורכי הביטחון

לפני זמן מה צפיתי בראיון באנגלית עם ראש הממשלה. הוא נשאל שם כיצד הוא רוצה להיזכר, והשיב שבתור ה"Protector of Israel" - לא בתור ה"Feeder of Israel" ולא בתור ביבי הבנאי ולא ביבי המורה ולא ביבי מלביש העירומים ולא ביבי רופא החולים. בקיצור, לא בהתאם להגדרות שמנה מייסד התנועה שלו. הדבר מעניין שבעתיים, כי ז'בוטינסקי לא ציין את הביטחון בין הצרכים החיוניים שעל השלטון לספק. אבל נתניהו מנופף בו, ורק בו, כצורך כזה. כל השאר שיקפצו, שיחכו, שיסתדרו איכשהו.

"רעננה"

ביום ראשון בתחילת השבוע מת בביתו בקיבוץ כברי אליהו סלע, הידוע בכינויו "רעננה". בשנתו ה־16 עזב את בית הוריו והתגייס לפלמ"ח ובשנתו ה־91 מת, ובין השנים האלה חי חיים של מעט דיבורים והרבה מעשים, ושל אומץ, יושר ויושרה.

את הכינוי הזה, "רעננה", שמעתי פה ושם בסביבתם של אנשי פלמ"ח, ותמיד בנימה של הערכה גדולה. ברבות הימים זכיתי לפגוש אותו כשערכתי מחקר לצורך כתיבת ספרי "יונה ונער". נודע לי אז שיש לו סיפור על יונת דואר של הפלמ"ח וביקשתי לשמוע אותו. לא אחזור על הסיפור הזה כאן. הוא די משעשע אבל קצת ארוך, אבל התרשמתי מאוד מרעננה עצמו: אדם נטול פוזה, שלא התרברב ולא חיפש תהילות, אף שהיה קצין המבצעים של חטיבת הראל, מפורצי דרך בורמה, ומי שפיקד על קרבות קשים בדרך לירושלים, על הר ציון ובמנזר סן סימון.

באחת מפגישותינו אמרתי לו שאשתמש בתיאור קרב סן סימון בספרי, אבל אוסיף לו פרט שלא היה במציאות.

"איזה פרט?" הוא שאל.

אמרתי שבכוונתי לצרף אל הלוחמים אדם שלא היה שם: יונאי שישלח מהקרב יונת דואר עם מכתב אחרון לאהובתו.

רעננה חייך: "כל כך הרבה שקרים כבר סיפרו על קרב סן סימון שאתה יכול להוסיף גם את היונה שלך".

בפעם אחרת שאלתי אותו על עניין ההתנדבות, על הרגע הזה שבו מבקש המפקד מתנדבים למשימה מסוכנת במיוחד. רעננה, עז נפש מאין כמוהו, הפתיע אותי שוב. הוא אמר, "אני יצאתי לכל משימה שפקדו עליי לצאת אליה, אבל כשביקשו מתנדבים אף פעם לא התנדבתי".

"למה?" שאלתי.

"כי אם מבקשים מתנדבים, סימן שמשהו בתכנון של הפעולה לקוי".

אל הקרב האחרון שלו יצא רעננה עם כמה מחבריו מהפלמ"ח כשהיו כבני 90. הם שבו אז אל באב אל־וואד כדי להילחם בכוונה להנציח שם את זכרו של רחבעם זאבי. היו איתו שם גם עמוס חורב, חיים ועליזה גורי, שייקה גביש, ועוד אנשים שאני מעריך ומוקיר. אני מאחל להם אריכות ימים, ואני מאחל את אריכות הימים שלהם גם לנו. נתן אלתרמן אמר שפעם באלף שנים נולד דור כמו אנשי הפלמ"ח. אבל אפילו הוא לא ידע ולא שיער כמה שונים הם יהיו ממי שהולכים בראש המחנה בימינו אנו, ואיזה הבדל יהיה בין מי שידעו לשם מה הם משליכים את נפשם מנגד ובין הפוליטיקה הדתית המשיחית שאת צרכיה החיוניים אנחנו נתבעים לספק היום. ¿