דיל שיוט

ערב נסיעתו של הנשיא ראובן ריבלין השבוע לגרמניה הוא קיבל בלשכתו אורח לא שגרתי: מפקד חיל הים האלוף אלי שרביט. הקצין הבכיר ביקש מנשיא המדינה לשוחח עם הקנצלרית אנגלה מרקל ולנסות לשכנע את הגרמנים שלא להקפיא את עסקת הספינות מדגם "סער 6", שנועדו בין השאר להגנת שדות הגז של ישראל. שרביט ביטא את החשש העמוק השורר במערכת הביטחון נוכח האפשרות שהגרמנים יבטלו את העסקה על רקע חקירת המשטרה בישראל. הוא הגיע אל הנשיא כשבאמתחתו הרצאה סדורה על הצורך של חיל הים בספינות הללו, אחרי שקיבל כמובן אישור מהרמטכ"ל ומשר הביטחון.

ריבלין כבר שימש בעבר כשליח חשאי לקנצלרית מרקל בנושא הצוללות – ונכווה. בחודש מאי 2015 פנה אליו שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון, באמצעות ראש האגף המדיני־ביטחוני אלוף (מיל') עמוס גלעד, וביקש ממנו לבדוק מאחרי גבו של נתניהו האם הגרמנים הסכימו למכור צוללות למצרים על דעת עצמם, בניגוד להסכמים עם ישראל. לתדהמתו של ריבלין, הקנצלרית לא הבינה את השאלה. היה לה ברור לחלוטין שהעסקה הגרמנית־מצרית אושרה על ידי נציגיו של ראש ממשלת ישראל. הנשיא שב לארץ כעוס בגלל המבוכה שנגרמה לו. לכן לא שש הפעם לשמש שוב כשליח של מערכת הביטחון. החשדות סביב עסקת הצוללות והספינות כל כך כבדים, האווירה כה עכורה, אם יתערב והעסקה תצא לפועל, מישהו עשוי יגזור קופון, אולי יהיה מעורב כאן כסף לא כשר, כך שלנשיא אין עניין להכניס לביצה הזו את אפו. אבל ריבלין הוא ריבלין, ויש להניח שלא ישאיר את ידה המבקשת של מערכת הביטחון תלויה באוויר.

ישנם הגורסים כי לגרמנים דווקא יש עניין להעלים עין מאי־הסדרים – בתנאי שגם ישראל תוריד מסדר היום הציבורי את סיפורי השחיתות. מיליארדים מונחים כאן על השולחן, ואיש לא רוצה להפסיד כסף בגלל כמה מושחתים. אבל הגרמנים כנראה איחרו את המועד.

האלוף שרביט ביקש בעצם להעביר לנשיא ריבלין את המסר: גם אם אבות אכלו בוסר, אין שום סיבה ששיני בנים תקהינה. גם אם מפקד חיל הים לשעבר, מפקד השייטת לשעבר, ראש מספן ציוד לשעבר ורב־סרן לשעבר בחיל הים חטאו, על פי החשד, מדוע כל הדור הנוכחי של החיל צריך לשלם? קצינים בכירים בחיל הים מספרים שאנשים מצקצקים באוזניהם: "נו, כמה גזרתם בקופון?" אנשי המילואים הבכירים של חיל הים שמתייצבים היום לשירות, חלקם בהתנדבות, נדרשים היום לחתום על מסמך האומר שאין שום ניגוד אינטרסים בין תפקידם הצבאי לבין עסקיהם באזרחות. זו לא הוראה חדשה, אבל במשך שנים איש לא התייחס אליה. מי העלה על דעתו שקצינים במילואים ישחיתו את חיל הים?

השר לשעבר מודי זנדברג. קשר ישיר עם עתליה רוזנבאום

לא רק טיולים משותפים

אל הרשת של אנשי חיל הים החשודים בקבלת שוחד מרס"ן (מיל') מיקי גנור נוסף השבוע שמו של תא"ל (מיל') שי ברוש, מפקד שייטת 13 לשעבר. זו לא הפעם הראשונה שבה עומד ברוש בפני דילמה ערכית־משפטית. השבוע לפני 20 שנה התרחש אסון השייטת, שבו נהרגו 12 לוחמים. ברוש, ששירת באותה עת כראש מספן מודיעין בחיל הים, היה הקצין הבכיר ביותר שננזף על ידי מפקד החיל, זאת בגין הכנה לקויה של חמ"ל המודיעין במבצע שהסתיים באסון. ברוש היה בין אלה שהאמינו בכל ליבם כי אסון השייטת נגרם בגלל תקלה במטענים שנשאו הלוחמים, ללא כל קשר למידע שזלג לחיזבאללה. לכן עניין הליקויים בעזרי המודיעין בחמ"ל היה שולי מבחינתו. הוא נקלע אז לעימות עם "הבית" שבו צמח: מפקדי פלוגות הלוחמים בשייטת, כמו ארז צוקרמן, ומפקדי היחידה לשעבר, כמו יואב גלנט, שראו במטה חיל הים – ובעיקר במספן המודיעין – את הגורם המרכזי לאסון. לא ברור אם הנזיפה היא שהביאה לסיום שירותו של ברוש בחיל הים. אבל ראש מספן המודיעין היה תפקידו האחרון.

גם היום נתפס ברוש כאחד המפקדים הנועזים והמקצועיים שידעה השייטת. הוא קיבל את עיטור המופת ממלחמת יום הכיפורים, אחרי שחדר עם לוחמים נוספים לנמל אלכסנדריה כדי לפגוע בספינות של הצי המצרי. אם האיש הזה התחכך במשהו לא כשר, אומרים בסביבתו, זה נעשה או מתוך חוסר ידיעה או בתום לב.

יש כאן לא מעט תמיהות. ברוש מיודד שנים ארוכות עם תא"ל (מיל') אבריאל בר־יוסף. השניים שכנים בזכרון־יעקב. איך ייתכן שלא חש אי־נוחות נוכח המידע על כך שאבריאל עוסק במערכות ההנזלה של הגז בשירותו של המיליארדר הגרמני מייקל הרצוג, ומשמש באותה שעה כמשנה לראש המל"ל וכחבר בוועדת צמח למשק הגז? יתרה מזאת, מייקל הרצוג העסיק את ברוש כמומחה להנזלה על פי המלצתו של בר־יוסף. השניים אף חיפשו יחד מערכות הנזלה במצרים, בספרד ובמקומות נוספים. אם חשב לעצמו שאבריאל ידידו משרת את ביטחון המדינה בעודו משרת את ענייניו הפרטיים של מייקל הרצוג, אז במקרה הטוב הוא תמים.

רמי טייב, יועצו של שטייניץ. "המוציא והמביא" לנושא הגז

כך או כך, החיבורים שלו עם בר־יוסף, עם השר יובל שטייניץ וכנראה גם עם גנור חרגו מעבר לטיולים משותפים וחברויות אישיות. שטייניץ כשר האוצר עמד על רגליו האחוריות מול שר הביטחון אהוד ברק, ודרש למנות את ברוש ליו"ר מועצת המנהלים של חברת תעש. הדירקטוריון לא אישר את מינויו של ברוש, אבל שטייניץ נלחם עבורו. ברוש היה צריך לדעת בדיוק באיזו סביבה עסקית־כוחנית־פוליטית הוא מסתובב.

בתא מצחין עם מדובבים

גנור, בר־יוסף ומפקד חיל הים לשעבר, דוד בן־בעש"ט, הם בני אותו מחזור בקורס החובלים. לכן היה זה אך טבעי שבן־בעש"ט, או מי מבני ביתו, יצא בראשית הפרשייה – כשהתלונות היו עדיין ערטילאיות – להגנת חברו הוותיק בר־יוסף מול אנשי אומ"ץ, שהגישו את התלונה. אולי היה כאן ביטוי לחברות אמת בין ימאים, בלי ג'ובים, בלי קופונים, כמאמר שירו של אלתרמן: "הספנים זה חומר מיוחד / גם בלכתנו יחד שניים־שניים / אנחנו בחורים אחד־אחד". לעומת זאת, החבירה של מפקד חיל הים לשעבר אלי מרום (צ'ייני) לגנור ולבר־יוסף היא אינטרסנטית לחלוטין. כשהפך גנור לעד מדינה אחרי ליל בלהות בתא מצחין עם המובחרים שבמדובבים, הוא החליט ללכת, בניגוד למילות השיר, לגמרי לבד. לאחרונה דווח שהחל לדאוג גם לביטחונו האישי. גם אותו אדם שהיה הראשון להתלונן בפני אומ"ץ על בר־יוסף ולהעיד במשטרה על מעשי השחיתות המיוחסים לו, נתון היום לאיומים.

הסיפור של מרום, צ'ייני, עגום במיוחד. זהו מפקד חיל הים הראשון שקיבל את המינוי אחרי שוועדה סודית שמינה הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, בחנה את טוהר המידות שלו. על שולחנות הרמטכ"ל והוועדה הונחו אז מסמכים חסרי תקדים. אחד מהם היה דו"ח בן שלושה עמודים של צבא סינגפור, המגולל את מעלליו של הנספח הצבאי, הלא הוא תא"ל מרום. בהיסטוריה של הנספחים הצבאיים לא זכורים מכתבים כאלה, הכוללים תלונות חריפות כל כך על התנהלות אישית שאינה הולמת קצין בצה"ל. היה גם מכתב תלונה ששיגר הנספח האווירי של צה"ל בסינגפור דאז על התנהגות מפקדו, הנספח הצבאי מרום. הוועדה בראשותו של האלוף בדימוס אברהם בן־שושן, מפקד חיל הים לשעבר, אישרה את כשירותו של צ'ייני לתפקיד ולקידומו לאלוף. סביר להניח כי בן־שושן וחבריו לוועדה אוכלים היום את הכובע. האיש האחרון שהיה צריך להיות מופתע מפרשת צ'ייני והחשפנית היה הרמטכ"ל אשכנזי, שנתן גיבוי מלא למינויו.

הרשת של אנשי חיל הים המעורבים בעיסוקיו של גנור היא רק "הרשת הקטנה", והיא כוללת אנשים נוספים ששמותיהם עוד יצוצו בהמשך, שכן כמויות החומר שמעביר גנור לחוקריו הן בלתי נדלות. הרשתות הגדולות והמשמעותיות יותר הן אלה שנטוו סביב שר האנרגיה והתשתיות יובל שטייניץ וסביב ראש הממשלה נתניהו. החקירות בחודשים האחרונים לא רק מרחיבות את מעגל האנשים המוצבים בנקודות מפתח, אלא גם מצביעות על כך שהרשתות שנרקמו סביב עסקת כלי השיט והצוללות הולכות ומצטלבות עם פרשיות הגז.

כמו פסיפס שהרוח מפזרת מעליו את מעטה החול, כך הולכת ונחשפת עכשיו תמונה עגומה של שמות ופנים. אפשר רק לדמיין את הלוח התלוי בחדרי הדיונים של יחידת להב 433, עליו מודבקות תמונותיהם של המעורבים כשחיצים עבים מחברים ביניהן. כך, למשל, ביום שבו פורסם על החקירה שבוצעה לפני כחודש כנגד סגנית ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, עתליה רוזנבאום, הנחשדת בהדלפת מידע מן המל"ל לסוכן של טיסנקרופ, מיקי גנור, התפרסם גם דבר מעצרו של השר לשעבר אליעזר (מודי) זנדברג. מה הקשר? על הלוח של חוקרי המשטרה מופיע כנראה חץ המוביל מתמונתו של זנדברג לתמונתה של רוזנבאום, ואולי אפילו כתוב שם: "החלה את הקריירה הציבורית שלה כמנכ"ל משרד המדע תחת זנדברג". לכאורה זוטות, מי זוכר? אלא שמאז התקדמה רוזנבאום בדרג הציבורי, ובזכות היכרותה עם בר־יוסף הפכה להיות לחלק מחבורת שטייניץ, עלתה שוב כיתה והצטרפה לרשת של ראש הממשלה במסגרת עבודתה במל"ל. כאן עבדה תחת בר־יוסף, ועל פי החשד גם הדליפה לגנור וגם חיברה בין גנור לזנדברג, כהכרת תודה על תמיכתו בה לפני עשור.

גם כשנעצר לחקירה יועצו הפוליטי של שטייניץ, רמי טייב, בחשד לקידום ענייניו של גנור תמורת שוחד, תיווך בשוחד בין גנור לאיש ציבור והלבנת הון – נמתחו לא מעט חיצים. פתאום נזכרו שטייב ישב בכל הדיונים של ועדות הכנסת על עסקת הגז ודיווח ללשכת השר. חברי הוועדות אפילו הגדירו אותו כ"המוציא והמביא" של שטייניץ לנושא הגז. וכאן מצטלבים לא רק חיצים אלא גם שתי אג'נדות: גז וצוללות.

אין ספק שהמעצרים של טייב ושל דוד שרן מקפיצים את החקירות כיתה: מתקרבים עוד צעד לדרג המדיני. שר אחד לשעבר – מודי זנדברג – כבר נחקר, שר התשתיות שטייניץ צפוי למסור עדות, ויותר ויותר מקורבים לנתניהו מעורבים לכאורה בעסק המסריח. במקביל מתחילים להריח את ריח הגז – שם נמצא הכסף הגדול באמת.

סוס טרויאני בלשכה

מיקומו ברשת של שרן, מי שהיה ראש לשכתו של נתניהו ומ"מ ראש הסגל – מרתק. ארבעת ראשי הלשכות האחרונים של נתניהו קרסו בזה אחר זה כמו אבני דומינו. השניים הראשונים – נתן אשל וגיל שפר – הסתבכו בענייני משמעת. השניים הבאים – ארי הרו ודוד שרן – נפלו על חשדות לשחיתות שהרו כבר הודה בהם במסגרת הסכם עד מדינה. רל"ש הוא סדרן העבודה של ראש הממשלה, האיש שקובע מי נכנס ללשכתו ומי לא. את הרל"ש בוחרים בני הזוג נתניהו, שכן הוא שולט גם בלוח הזמנים של הגברת. כשגיל שפר עזב, הרו חזר ללשכה. אלא שהפעם הוא הגיע עם קופת שרצים קטנה, ובתוך כמה חודשים סיים את כהונתו. הרו שמר על הקלטות השיחות בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, והפך לעד מדינה. מכיוון שנפל מהר מן הצפוי, ראש הממשלה ניצב בפני שוקת שבורה. שטייניץ הזדרז להושיע והסכים לתרום את יד ימינו, ראש המטה האישי שלו לשעבר, דוד שרן. נתניהו היה אסיר תודה, ושרן נכנס לתפקיד הרל"ש הרביעי. הוא אמנם האיש של שטייניץ, לא של נתניהו, אבל הוא יודע לעבוד: שיטתי, דקדקן. הוא היה מוכן אפילו לעכב את הקריירה האישית שלו ולוותר על הג'וב שקיבל באמצעות מיטיבו השר שטייניץ – מנכ"ל קצא"א (קו צינור הנפט אילת־אשקלון). כשמזכיר הממשלה מנדלבליט סיים את תפקידו ומונה ליועץ המשפטי לממשלה, שרן התנדב להחליפו. במסגרת תפקידיו הבכירים בלשכה המליץ שרן למנות לראש המועצה לביטחון לאומי את אבריאל בר־יוסף. שוב, אנשי שטייניץ דואגים זה לזה. חבר מביא חבר. המלצה זו של שרן היא שפתחה את תיק 3000, שכן מינויו של בר־יוסף גרר את התלונה הראשונה נגדו. אלמלא התפוצצה הפרשה היה היום שרן מזכיר הממשלה, ובר־יוסף – ראש המועצה לביטחון לאומי. צמד חמד. עכשיו שניהם חשודים.

ייתכן שהשר שטייניץ אכן ישר כסרגל, כמו שאומרים עליו: לא ראה, לא שמע, לא לקח. אבל הוא היה הסוס הטרויאני שהכניס ללשכת נתניהו את אנשיו. כשנכנס גנור לתמונה הוא סיפח לקבוצה גם את עו"ד דוד שמרון. שמרון והרל"שים הם הטבעת הפנימית, האינטימית. הם אנשי הסוד של ראש הממשלה. כשמישהו מהחבורה הזו, כמו ארי הרו, פותח את הפה, מערכות שלמות קורסות. עכשיו ברור שגם רוזנבאום וגם בר־יוסף – חלק מהקליקה של שטייניץ – הם וירוס שהוחדר לתוך המל"ל והחליש אותה. נתניהו מצידו, תרם את חלקו להחלשת המל"ל בעצם העובדה שאישר את המינויים הללו.

בכל הביצה הזו של חשודים בנתינת שוחד, בלקיחת שוחד ובתיווך לשוחד יש לווייתנים, יש כרישים ויש גם כמה דגי רקק, יועצים למיניהם שעסקו על פי החשד בהעברת כספי השוחד מכאן לשם. השלב הבא בחקירה הוא החיבור בין עסקי הגז לעסקי הנשק ולכידת הכרישים הגדולים – הפוליטיקאים. ¿