כרמי גילון, מה דעתך על הפרסומים האחרונים בדבר הסרת האבטחה מראשי הממשלה לשעבר אהוד ברק ואהוד אולמרט?
"שזו טעות חמורה. ראש ממשלה הוא לא רק סמל. הוא איש שגם אם אחרי עשרות שנים יספר מה שהוא יודע, ייגרם נזק ענק, נזק גדול יותר מאשר יכולים לגרום ראשי שב"כ לשעבר או ראשי מוסד".
מי הגורם המחליט?
"לאחר רצח יצחק רבין, כשהתברר שבניגוד לדרישות השב"כ הוא סירב ללבוש אפוד ולנסוע ברכב ממוגן, הוקמה ועדת צ'חנובר. הרעיון היה להפקיע ממאובטחים אמירה בעניין. הוועדה קבעה שראשי ממשלה יאובטחו שבע שנים לאחר סיום תפקידם, ולאחר מכן האבטחה תוסר באופן אוטומטי".
לשב"כ יש השפעה על כך?
"השב"כ הוא היועץ המקצועי לוועדה. ברור שאם השב"כ היה קובע שיש להמשיך באבטחה, איש לא היה לוקח אחריות לפעול בניגוד להמלצה. לדעתי הקביעה של ועדת צ'חנובר הייתה טעות אז והיא טעות גם היום".
אתה מתכוון לסיטואציה שבה ראש ממשלה לשעבר נחטף על ידי גורם עוין?
"נכון. וזה לא סצנריו מופרך. אם הייתי ראש ארגון טרור, הייתי משקיע מאמצים גדולים כדי לחטוף אדם כזה. ואני אומר את זה בלי קשר לשאלה הפיקנטית שבה התעסקה התקשורת, האם צריך או לא לאבטח את בניו של נתניהו".
וצריך לדעתך לאבטח אותם?
"להבנתי, חטיפת ילדים של ראש ממשלה לא שונה מהותית מחטיפת חייל, כמו במקרה של גלעד שליט, בכל מה שקשור להתמודדות המדינה עם החטיפה. אגב, כשהייתי באוניברסיטה העברית, ירדתי יום אחד לאכול שווארמה בדוכן שבו אכלו הסטודנטים. זו הייתה בשבילי גם הזדמנות לפגוש אותם ולשמוע מהם מה מטריד או מה מעניין אותם. ואז זיהיתי מאבטח שהכרתי בשירות. 'התחלת ללמוד?' שאלתי אותו. 'לא', הוא אמר, 'אני בתפקיד', והצביע על בחור צעיר. 'מי זה?' שאלתי אותו. 'הבן של נתניהו', הוא אמר לי".
רב־אלוף ולוחם הסיירת לשעבר אהוד ברק הבהיר שהוא מסתובב עם אקדח. מה יעשה רב"ט אהוד אולמרט?
"ברק באמת היה לוחם מהולל, אבל גם עליו עוברות השנים. קראתי שהוא אמר שהוא מסוגל לשלוף אקדח בתוך ארבע שניות. אני עשיתי את זה בשעתו ב־1.8 שניות, ובכל מקרה זה בוודאי לא פתרון. ואולמרט אכן בבעיה".
ומה עם ראשי זרועות המודיעין, עם רמטכ"לים לשעבר?
"צריכה להיות תקופת צינון מסוימת, שלוש או ארבע שנים, שצריך לאבטח אותם, וגם לפי הנסיבות ובהתאם למודיעין. זה הכל".
שרים?
"להוציא מקרים יוצאים מהכלל, שר הביטחון למשל, הייתי מבטל את האבטחה עליהם. שר הוא לא ממש סמל מדינה, וכל עניין האבטחה הוא סוג של דאווין. זו הסיבה היחידה ששרים מתעקשים על כך".
מינוי בהפוך על הפוך
כרמי גילון (67) היה ראש השב"כ כשראש ממשלה בישראל נרצח, ופרש מהארגון לאחר הרצח. יש לו סיבה טובה להאמין שהוא יודע על מה הוא מדבר. "זו לא זהירות יתר", הוא אומר, "זו ראייה נכוחה של המציאות".
17 שנים אחרי שפירסם את ספרו הראשון, "שב"כ בין הקרעים", שנכתב בצל רצח רבין, נדמה שצילו של אותו אירוע מרחף גם מעל חלקים לא מעטים בספרו השני, "האזרח כ'", סיפור תולדות חייו שיצא לאור בהוצאה עצמית והונח השבוע על המדפים בחנויות הספרים. "על חשבוני", מגלה גילון, "והרווחים, אם יהיו, יוקדשו לפרס שנתי שיינתן לעיתונאי שיחשוף שחיתות מוכחת".
הוא נולד וגדל בשכונת רחביה בירושלים. "רחביה של אותם שנים הייתה שכונה של אריסטוקרטים, ששכנו בה משרד ראש הממשלה וכנסת ישראל. גרו בה רופאים, עורכי דין, פרופסורים באוניברסיטה, כמו אבא של רובי ריבלין, ההורים של דן מרידור, אבא של בנימין נתניהו ועוד. אנשים שאת מרביתם אני יכול לשייך היום למרכז, סוג של ליברלים עצמאים, והילדים גדלו במשפחות מאוד מעורבות פוליטית. הכרנו את שמות כל חברי הכנסת, ידענו להבחין בין המפלגות השונות וניהלנו תחרות מי יחזיק אוסף גדול יותר של חתימות הפוליטיקאים שארבנו להם בפתח הכנסת.
"זה לגמרי לא מקרי שחלק גדול מהילדים שגדלו שם גם מצאו את דרכם לפוליטיקה הישראלית. אחד מהם הוא כמובן נתניהו. אני זוכר שבאחת הפעולות בצופים נשאלנו מה אנחנו רוצים להיות כשנגדל. נתניהו אמר שיהיה ראש ממשלה וזה לא הצחיק אף אחד. הוא היה מלך הכיתה, מלא כריזמה, משכיל וכן, גם חברותי מאוד. זו גם לא הייתה הפתעה גדולה כשהוא נישא למיקי ויסמן שגדלה איתנו והייתה הילדה הכי יפה בכיתה. יפה וחכמה. מאוחר יותר, לאחר שהתגרשו, היא נישאה לדורון הרן, שהיה חניך שלי בצופים".
הוא למד בגימנסיה רחביה ובאקדמיה למוזיקה, התגייס לשריון, שהיה משאת נפש אחרי החשופים בצריח של מלחמת ששת הימים, עבר לתותחנים ונפצע במלחמת ההתשה. ב־1972, בהיותו סטודנט בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, גויס לשב"כ. ובזאת הוא גם מתחיל את ספרו. "מה עושה ילד טוב כמוך במקום כזה?" הוא מצטט את הדוד שלו, פיליפ גילון, ששאל אותו כשהתברר לו שכ' מהשב"כ הוא האחיין שלו.
בארגון מילא שורה של תפקידים. ב־1982 מונה לעמוד בראש המחלקה היהודית בשב"כ ובתקופתו נחשפה המחתרת היהודית ונתפס יונה אברושמי, שבפברואר 1983 השליך רימון לתוך קבוצה של מפגיני שלום עכשיו והרג את אמיל גרינצוויג. בשנים 1993־1990 שימש כראש שב"כ צפון. "אלו היו שנים שנגישות התקשורת למה שקורה בלבנון הייתה מוגבלת מאוד ואפשר היה לעשות דברים שהיום איש לא היה מסכים להם. ראיתי שם לא מעט מקרים חריגים. לא אפרט, אבל אני יכול לומר שאלאור אזריה לא המציא את זה. נכון להיום חיזבאללה הוא האויב במלוא מובן המילה, והוא הפך כזה כי ישראל הזניחה את השיעים".
על תפקיד ראש השב"כ התמודד מול גדעון עזרא, שהיה רכז השב"כ בירושלים ויוחסו לו הישגים רבים. "ברק, שתמך בי, הגדיר אז את ההבדל בינינו. 'אם צריך להוריד תמונה מקיר', הוא אמר, 'עזרא, שהיה לוחם נועז, יהרוס את הקיר. גילון יבוא מאחור, בלי שאיש ירגיש, ויסיר אותה'". התקשורת תמכה בעזרא, ומי שהוביל את המאבק בטובתו היה אמנון אברמוביץ'. "בסופו של דבר, בהפוך על הפוך, דווקא אברמוביץ' עשה בשבילי את העבודה. הכתבה שפירסם הרתיחה את יצחק רבין, שהיה צריך לבחור. אם היה משהו שרבין תיעב זה אנשי שירות שמדברים עם עיתונאים, ובמיוחד עם עיתונאים מסוימים".
רק שהכהונה הייתה בסופו של דבר קצרה להבהיל, פחות משנה - יצחק רבין נרצח וגילון התפטר.
בתסכול גדול?
"כן. לא משום שחשבתי שזו לא הייתה אחריותי, ההפך. חשבתי ועשיתי מה שנכון היה לעשות. רק חשבתי שהטיפול הכולל בנושא היה לקוי. מה שהיה צריך לעשות זה לטפל כבר אז בהקצנה שהייתה בציבור, בקרע שבין הימין לשמאל, הקרע שעד היום אני מאמין שהוא מסכן את מדינת ישראל לא פחות מהאויבים שעל הגדר".
אתה הלכת הביתה ויורם רובין, המאבטח של רבין, נשאר. אתה בקשר איתו?
"לא. מה שאני יכול לומר זה שהוא נכשל בתפקידו. בדרך כלל אומרים שדופקים את הש"ג במקרה הזה הש"ג קיבל קידום. ברמה העקרונית אין לי טענה נגד ההחלטה להטיל את האחריות על הבכירים - עליי, על בני להב, שהיה ראש היחידה לאבטחת אישים, ועל דרור יצחקי, שהיה ראש אגף האבטחה - אבל מפתיע מאוד שלא מצאו גם את רובין אשם במה שקרה שם. זה היה במשמרת שלו. אני הייתי באותו ערב בפריז. הוא היה צמוד לראש הממשלה". מהשב"כ נמסר כי הם מנועים מלהגיב בעניין.
לאחר שפרש מתפקידו, מילא שורה ארוכה של תפקידים, חלקם קצרי ימים, כמעט אפשר לומר קצרי רוח. כיהן שנתיים כמנכ"ל חברת הביטוח אבנר ופרש. שימש דירקטור בחברה פחות משנה והתפטר, ישב פחות משנתיים בתפקיד מנכ"ל מרכז פרס. היה שנה וחצי שגריר ישראל בדנמרק, פחות משלוש שנים ראש המועצה במבשרת ציון עד שהתפטר. מונה לסגן נשיא לקשרי חוץ של האוניברסיטה העברית בירושלים, והיה מועמד לרשימת יאיר לפיד ביש עתיד. אגב, הוא גם הספיק – לא בזמן הזה - להינשא, להתגרש ולהינשא שוב לאותה אישה, שרי. היום הוא מכהן כיו"ר דירקטוריון של חברת סייטג'יק, המתמחה באבטחת מידע.
"כסגן נשיא האוניברסיטה כיהנתי שבע שנים", מגיב גילון כשאני שואלת אותו על הקדנציות הקצרות, "ולכל דבר היה את הסיפור שלו. פרס, כשר חוץ, מינה אותי לשגריר בדנמרק. כשסילבן שלום החליף אותו, הוא הודיע למספר שגרירים, ביניהם גם לי, שהוא מחליף אותם. אמרתי שאני לא נדבק לכיסא ופרשתי. שלום רצה למנות את ליאור קצב, אחיו של משה קצב, במקומי, רק שהוא לא עבר את הוועדה למינוי בכירים, וכך יצא שכמעט שנה לא היה שם שגריר. צבי שטאובר שהיה אז שגריר ישראל בלונדון, היה קצת יותר מנוסה ממני. 'בסדר גמור', הוא אמר לשלום, 'ברגע שתמצא מחליף, אני אעזוב'", מה שהשאיר אותו בתפקיד עוד חודשים רבים מאוד.
"שרי אשתי, אגב, מאוד כעסה שהודעתי שאני מפנה מיד את המקום. היא מאוד אהבה את התקופה שהיינו שם. אני אהבתי פחות. בשלב מסוים, כשדנמרק חדלה להיות נשיאת האיחוד האירופי, והנשיאות עברה לפורטוגל, הישיבה שם הייתה די משעממת. היו שבועות שבהם אמרתי לעצמי שאם אני לא שולח איזה מברק לירושלים, איש במשרד בכלל לא זוכר שיש לנו שגריר שם.
"למרכז פרס לשלום קראתי 'מרכז פרס לשלום ולהתראות', כי בניגוד לפרס, לא האמנתי ואני לא מאמין בשלום. אני חסיד של הסדר".
ובכל זאת קיבלת עליך את התפקיד.
"נכון, כי בחלק מחזונו של פרס האמנתי. האמנתי שהיוזמות הכלכליות שלו יכולות לקדם את ההסדר, כמו הנספח הכלכלי בהסכם אוסלו. נהניתי מאוד מהעבודה עימו. פרס היה נהנתן לא קטן, שאהב לאכול טוב, לחיות טוב, ובעיקר היה מכור לאהבת הציבור. לא רק בארץ. הוא נהנה כשזיהו אותו בוויה וינטו ברומא, כשאנשים צעירים שלא נראים כמי שמתעניינים בפוליטיקה ניגשו אליו. הוא קרן מאושר. בניגוד לרובי ריבלין, איש צנוע באופיו, פרס היה גאוותן. אבל הוא היה לוחם בלתי נלאה לרעיונות שהאמין בהם".
כולל הקמת ההתנחלויות. עפרה, אלון מורה?
"זו הייתה טעות גדולה. והוא ידע את זה".
קוראים לי סבא
הפעם הראשונה שגילון, כאיש שב"כ, פגש בנתניהו הייתה כשהאחרון כיהן כראש האופוזיציה. "נפגשנו אחת לחודש, בממוצע. אני הייתי מעדכן אותו בהתפתחויות, ואני זוכר לפחות פעמיים שגם דיברתי איתו על ההסתה הפרועה נגד יצחק רבין. פעם ראשונה הייתה אחר מופע האימים עם ארון המתים ברעננה ופעם שנייה אחרי ההפגנה הסוערת בירושלים, שבה נשאו שלטים עם תמונת רבין במדי האס־אס. נתניהו הקשיב וגם נראה היה שלקח את הדברים לתשומת ליבו, ויותר מפעם אחת אחר כך גם מתח ביקורת על התופעה.
"נפגשנו שוב ב־2004, כשכבר הייתי ראש מועצת מבשרת ציון ונתניהו כיהן כשר אוצר שהוביל את התוכנית הכלכלית, שהייתה מרחיקת לכת וחשובה, רק מה שהיה חסר בה זה חמלה. אמרתי לו שאני תומך בתוכנית, אבל חסרה בה רגישות למעמד הבינוני, לאלו שעובדים קשה לפרנסתם ועדיין לא רק מתקשים לגמור את החודש, הם גם לא מצליחים לקנות ספרי לימוד לילדיהם. אני לא יכול לומר ששכנעתי אותו.
"מאוחר יותר נפגשנו גם בנסיבות חברתיות אצל גבי פיקר, שהיה החבר הכי קרוב אליו. אשתי, שהיא שמאלנית קיצונית שכבר ב־67' הפגינה נגד הכיבוש, הופתעה כל פעם מחדש כמה הוא נחמד".
אתה מבקר אותו קשות בספר. טוען שמה שמעניין את נתניהו זו רק השרידות השלטונית.
"נכון. לפני שלוש שנים הייתה הפגנה נגד חוק הלאום ואז קראתי לו אגו מניאק וכולם היו מזועזעים. היום אני נשמע חנון מרחביה לעומת האחרים. חשבתי אז ואני חושב היום שהוא אסון למדינה".
עד כדי כך?
"כן, כי הוא לא שואל את עצמו מה אעשה לטובת המדינה, אלא מה אעשה לטובת נתניהו. כך הוא שורד".
אולי הוא שורד כי הוא פוליטיקאי מוצלח?
"זה נכון שבגין הסית לא פחות מביבי וליבה את הקרע העדתי, אבל זוכרים לו את הסכם השלום עם מצרים ונאורות כלפי שלטון החוק וערכי הדמוקרטיה. אהוד אולמרט ואהוד ברק לא היו פחות אגו מניאקים מנתניהו. שלושתם גדלו עם כפית כסף פוליטית בפה, שלושתם הם דוגמה למנהיגות יהירה וזחוחה. הם בטוחים שאלוהים הסמיך אותם לתפקיד והכל מגיע להם. אבל אם הבעיה שלנו זה הכיבוש, אולמרט וברק לפחות ניסו לקדם הסדר. נתניהו לא עושה את זה ובעיניי חוטא לייעוד העיקרי שלו".
אתה רואה סיכוי להחליף אותו בבחירות הבאות?
"לא. הסיכוי היחיד להחליף אותו יהיה רק אם הוא ילך לבית סוהר, ובהקשר הזה הימין צודק. כנראה שאין סיכוי להחליף אותו בקלפיות".
וכשהוא יסיים את תפקידו, איזו מורשת יותיר אחריו?
"זהירות ביטחונית והישגים כלכליים, אם כי אני מאמין שההישגים הכלכליים הם גם תודות לישראלים טובים. בחברה שבראשה אני עומד עובדים אנשים צעירים, הם קוראים לי 'סבא' ואני מעריץ אותם על היוזמה, על המחויבות, על זה שהם נשארים בארץ, עובדים כאן ומשלמים מס הכנסה, למרות שכל אחד יכול היה למצוא את מקומו גם בחו"ל".
היית ממייסדי יש עתיד.
"נכון. כשהייתי ראש מועצה, חברתי לשלומי לחיאני, יעל גרמן, מאיר כהן ודני עטר וחשבנו יחד איך לקדם שינוי. גרמן הייתה במרצ, עטר במפלגת העבודה, כהן בישראל ביתנו, ומה שחיבר בינינו היה מכנה משותף חברתי. מאוחר יותר לחיאני יצר קשר עם לפיד, שהחליט להצטרף לפוליטיקה, והפגישה הראשונה התקיימה אצל לפיד בבית. אחר כך נפגשנו על המרפסת אצלי בבית ואצל שי פירון ודיברנו על הקמת מפלגה. לחיאני ולפיד ראו עצמם במקום הראשון, ואם היה מתח זה היה סביב השאלה מי משניהם יוביל. אני חשבתי שזה צריך להיות לחיאני, שבא עם רקורד מוכח של עשייה חשובה כראש עיר, בעל תואר שני בפילוסופיה, וכן, גם מזרחי. החבורה התפרקה אחרי שלחיאני נעצר. לפיד ניתק מיד מגע מכולנו, בצורה מאוד לא יפה ולא חברית, בשעה שכולנו המשכנו לשמור על קשר עם לחיאני וגם ביקרנו אותו בכלא.
"הקשר עם לפיד התחדש כשהוא הקים את המפלגה. הוא הציג לנו את התקנון שניסח, ואני נדהמתי. זה היה תקנון דיקטטורי, גרוע יותר מזה של ישראל ביתנו. הייתי בהלם איך יעל גרמן שנבחרה בהרצליה, מאיר כהן שהוא איש חינוך, ויעקב פרי, איש אשכולות, מוכשר וכריזמטי, הסכימו לקבל את זה והפכו לחבורת יס־מנים".
בטח שאלת אותם איך זה.
"מה שהם אמרו זה שהעיקר הוא להרכיב רשימה ולהגיע לשלטון. זה היה הדבר היחיד שעניין אותם. אני לא הסכמתי לזה וניסחתי מכתב ארוך ללפיד, שהתייחס לתקנון. כתבתי שאני לא רואה את עצמי במפלגה שבה הראש הוא אני ואפסי עוד. הוא לא ענה והקשר בינינו נותק. בניגוד לאחרים לא היו לי שאיפות להיות חבר כנסת או שר. מה שרציתי זה להיות ראש המטה ולבנות את הכוורת סביב המנהיג שייבחר".
אתה חושב שלפיד מועמד סביר לראשות הממשלה?
"יאיר לפיד מביא אותה רמת שטחיות שיש לביבי. לא אידיאולוגיה, אלא למכור לציבור מה שהציבור רוצה לקנות. פעם בעד החרדים ופעם נגד חרדים, פעם בעד ישראל השלמה, פעם נגד. הכול תלוי בכיוון הרוח". לפיד בחר לא להגיב לדברים.
ניהלת רומן גם עם מפלגת קדימה.
"אחרי שהתייאשתי מיש עתיד, עזרתי להם בבחירות במבשרת. לא כי הזדהיתי עם הרעיונות שלהם, שעד היום אני לא בטוח מה בדיוק היו, רק כי ראיתי בהם אלטרנטיבה. אני למעשה מגדיר את עצמי כשמאל, ומהרגע שזה הפך קללה, אני שמאלן פרילנסר".
למי הצבעת בבחירות האחרונות?
"אני חושב שלעבודה. לפני כן למרצ ולפני כן קדימה".
אתה חושב? אתה לא זוכר למי הצבעת?
"אני כמעט בטוח".
קצת זיג זג, לא?
"לא, ואני לא יודע גם למי אצביע בבחירות הבאות. אני יכול להצביע גם לליברמן, אם הוא יגיד שהוא מחזיר שטחים".
וכך אתה יכול למצוא את עצמך מצביע גם לרשימה המשותפת?
"לא, כי אין לי זהות יהודית איתם. האג'נדה שלי היא מה שטוב ליהודים. אני לא מאמין בשלום, אני מאמין בהסדר, כמו עם המצרים. כולל התנתקות חד־צדדית, כפתרון שני בעדיפותו".
כאיש מקצוע לשעבר, אבו־מאזן יכול להגיע להסדר?
"אני לא בטוח, ואם הוא לא יכול, צריך ללכת על התנתקות חד־צדדית".
לפי איזו מפה?
"מחזירים את בקעת הירדן לפלסטינים; שלושת גושי ההתיישבות הגדולים - מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון - נשארים במדינת ישראל; ירושלים מחולקת למזרחית ולמערבית - את האגן הקדוש, הר הבית, מעבירים לאחריות בינלאומית, מצידי בחסות רוסיה וארצות־הברית. והשלום יבוא עם המשיח. ההסדר צריך להיות כזה שנותן לנו עצמאות מלאה וביטחון. במקביל משלימים את חומת ההפרדה, מגיעים להסכמה עם הירדנים להקמת בסיסים של צה"ל בשטחה, שייתנו הגנה מפני סוריה והפלסטינים.
"ההסדר הזה יאפשר לקיים שותפות אינטרסים עם מדינות המפרץ וסעודיה, כמו ההסדר שיש עם מצרים וירדן. הסדר שמשמעותו קואליציה רחבה, שהאויב הכי גדול שלה זה איראן, ושותפות במאבק בטרור האיסלאמי הקיצוני. לא שלום חם כמו שמרצ מדברת עליו. זו סיסמה שאין לה היתכנות, שגם יצחק רבין אחרי אוסלו לא האמין בה. אולי בדורות הבאים זה יקרה, יתחילו בהידוק הקשרים הכלכליים וימשיכו משם.
"זו הייתה גם נקודת המוצא של רבין, שיצא לי לעבוד איתו הרבה מאוד, לפני שהייתי ראש השב"כ וכמובן כשכבר כיהנתי בתפקיד. רבין קבע אז שהשב"כ יהיה הקמ"ן המדיני, למרות שהמוסד חשב שהתפקיד הזה צריך להיות שלו, ועל כן אחרי אוסלו הקמנו בשב"כ, בפעם הראשונה, יחידת מחקר.
"באותה תקופה התקיימו ישיבות פורום שטחים בימי שישי בצהריים במשרד הביטחון. בפגישות האלו השתתפו הרמטכ"ל, אז אהוד ברק ואחריו אמנון ליפקין־שחק, סגן הרמטכ"ל, אלופי פיקוד ומתאם הפעולות בשטחים. בתקופת האינתיפאדה הראשונה - רבין היה אז שר הביטחון - הדיונים היו מאוד סוערים. מתן וילנאי, שהיה אלוף פיקוד דרום, דרש תוספת של כך וכך פלוגות, אילן בירן, שהיה אלוף פיקוד מרכז, דרש גם הוא. ואז רבין התפרץ, מתוך תסכול גדול, וצעק: 'אתם מבינים מה זה עושה למדינה? במקום שמורים ילַמדו וסטודנטים ילְמדו, כולם עושים מילואים'. בחדר השתררה דממה. זה היה כשהוא כבר ידע שפרס מבשל את אוסלו.
"מאוחר יותר הוא זימן אליו את ברק, את שבתי שביט, שהיה ראש המוסד, ואותי והודיע לנו שהוא הולך לקצץ שבעה אחוזים בתקציב משרד הביטחון. אם נתניהו היה עושה את זה, היו הורגים אותו, אבל מרבין כולם פחדו. את הכסף הזה, הוא אמר לנו, אני רוצה להשקיע בחינוך ובתשתיות, ולא להעביר אותו לשטחים, למתנחלים. שביט, שהיה איש דעתן ועקשן, התנגד מאוד לתהליך השלום, אבל כשרבין אמר מה שאמר, כולם התיישרו לפי הקו שקבע ורק אחר כך בכו במשרדים שלהם וקיטרו על ההחלטות".
משבר בצל העגבניה
גילון גדל ב"בית חבצלת", אחד הבתים היותר יפים ומרשימים בשכונת רחביה, שהוכרז כמבנה לשימור. מי שבנה את הבית היה סבא שלו, שופט בית המשפט העליון בתקופת המנדט, גד פרומקין, שהבטיח בצוואתו שהבית יישאר על תילו, כמות שהוא, "לא יימכר לפינוי בינוי, ולא יהפוך לנדל"ן", בניסוח של גילון. אביו, קולין גילון, מכר את הבית ב־69' לרב יהודי בעל ממון מארצות־הברית, שהתחייב לא לגעת בו והפך אותו - בניין גדול בן שתי קומות בחצר רחבת ידיים - לישיבה חרדית שבה לומדים בעיקר צעירים אמריקאים. "חרדית, אבל לא קיצונית", אומר גילון, "מהישיבות החרדיות הבודדות שלא הופיעו ברשימות שלי כשהייתי ראש החטיבה היהודית".
הוא דור שישי בארץ, נצר לישראל דב פרומקין, שעלה ב־1830 מרוסיה, ציוני חילוני שהיה הראשון שייסד כאן עיתון בשפת הקודש, "חבצלת". אחד העורכים שעבדו אצלו היה אליעזר בן יהודה, שבמקביל חידש מילים בעברית ופירסם אותן בעיתון. ולא רק שעבד אצל פרומקין, הוא היה בן טיפוחיו שגם גר בביתו עם אשתו ובנו איתמר, ברובע המוסלמי ברחוב שהיום נקרא רחוב החבצלת. עד לפיצוץ הגדול.
זה קרה כשבן יהודה ביקש לפרסם בעיתון את החידוש האחרון שלו - עגבניה בעברית במקום הבנדורה עד אותו זמן. "הסבא רבא שלי חשב שזו מילה לא ראויה, לא מכובדת, סקסית מדי, ואמר שממילא למילה בנדורה יש צליל עברי. הם ניהלו ויכוח מר ונוקב, שעלה לטונים גבוהים, עד כדי כך שבן יהודה הודיע שהוא מתפטר מהעיתון ועוזב את הבית. וכך היה. בן יהודה פרש, הקים עיתון מתחרה, 'הלבנון', ופירסם שם את חידושיו, כולל כמובן, עגבניה. הם לא השלימו עד יום מותו של סבא־רבא ישראל דב, שהספיק לראות, בלב דואב, איך העגבניה מנצחת. ולא רק העגבניה. מעט אנשים, אם בכלל, זוכרים את ישראל דב פרומקין, אבל כולם יודעים מי היה אליעזר בן יהודה".
אבא של כרמי גילון, עורך דין במקצועו, עלה מדרום אפריקה ב־1936 והכיר כאן את אמא שלו, סעדה פרומקין, דור שלישי לבילויים ממייסדי רחובות, שלמדה משפטים בלונדון, "עניין יוצא דופן באותם ימים". הם נישאו ופתחו משרד ב־1938, רק שזמן לא רב אחר כך גויס האב לצבא הבריטי, נשלח לקורס קצינים והשתחרר בדרגת מייג'ור, המקבילה לדרגת רב־סרן, "בימים שעוד לא היו כאן דרגות אלוף משנה ותת־אלוף".
הוא חזר לארץ רק ב־1946, אחרי שתי חופשות בלבד. "אחרי הראשונה נולד אחי, אלון, לימים מזכיר וסגן רשם בית המשפט העליון, ואחרי השנייה נולדה אחותי, יעל. אגב, אבי היה בהולנד כשאחי נולד, וכשאמי הודיעה לו שבחרה את השם אלון, שם חריג מאוד באותם ימים, אבי, שלא הכיר את השם, מצא צורף וביקש ממנו לייצר כפית כסף עם האות הראשונה של השם: האות עין".
הוא הכרמי השלישי במשפחה. הראשון היה בן כרמי, אחיה של אמו, שגויס לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה ונהרג בקרב בין טורקיה לרוסיה וקבור בסיביר. הכרמי השני שנקרא על שמו נהרג בעטרות במלחמת השחרור, "ואני הכרמי השלישי, שם עקוב מדם שעובר את ההיסטוריה הביטחונית בישראל. יש לי עוד בן דוד בשם הזה, כרמי מוסק, נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים".
לאחר ששב מהמלחמה התגייס קולין גילון להגנה, סיים את שירותו הצבאי כמושל אבו גוש, וב־1952 מונה פרקליט המדינה. הוא גויס שוב לצבא ב־1956, קיבל דרגת סגן אלוף ושימש תובע במשפט הטבח בכפר־קאסם. "אבי נפטר ב־1961, ולמרות שהיה תובע נחוש ומחמיר במשפט, ללוויה שלו הגיעו גם שוטרי מג"ב שהורשעו בפרשת כפר־קאסם. הייתי אז בן 11, ולמרות שהייתי ילד קטן, אני יודע לומר שהוא השפיע השפעה משמעותית על חיי על הבחירות שעשיתי. הוא היה איש גבוה פיזית ואישיותית".
"היו לי חיים די קשים", אומר גילון, "גדלתי כיתום, עם אמא חולה. בגיל 21 נכנסתי לשירות, שהפך להיות המשפחה שלי, ופרשתי ממנו בלב כבד. מאז אני עובד והעבודה הייתה מרכז חיי. הדברים השתנו קצת כשאשתי חלתה בסרטן שד, לפני 23 שנה. כשהיא סיפרה לי על כך, במקביל הביפר טירטר, וכשהתקשרתי התברר שרופא יהודי מבצע טבח במערת המכפלה. ואין סיפור טוב מזה כדי להסביר בתוך איזו מציאות מתנהלים חיינו ואיך הדברים משפיעים על האופן שבו אנחנו מתרגמים את המציאות הזו".
