ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אשרם ואוסף המדליות, שלשום בביתה. "אנשים קוראים לי וונדרוומן והתחלתי להרגיש קצת כזאת" | צילום: טל שחר
    המוסף לשבת • 07.09.2017
    קרב־רב חייה
    עם מדליית ארד היסטורית באליפות העולם, ותואר המתעמלת הישראלית הכי מצליחה אי פעם, חזרה לינוי אשרם לראשון–לציון, אל החדר המשותף עם אחותה הקטנה, הדובי הוורוד וארגזי הקרטון שמתפקעים מגביעים בגיל 18, רגע לפני שהיא מחליפה את בגד הגוף במדי צה"ל, מספרת הנערה התזזיתית על המעריצות שחיכו מחוץ למלון באיטליה, המלח שפיזרה אמה במזוודה נגד עין הרע והחברים מהשכבה שמשביעים אותה: "תזכרי שהייתי איתך בכיתה"
    ענת מידן ואורן אהרוני | צילום: טל שחר

    כשנחתה בנתב"ג ברביעי לפנות בוקר, הופתעה לינוי אשרם מרכב השרד המפואר שהמתין לה בפתח המטוס והסיע אותה לקבלת הפנים החגיגית שנערכה לכבודה בטרקלין מצדה, בכבוד ובהדר השמורים לראשי מדינות ולזמרים מפורסמים. "לא חשבתי שכולם יטריחו עצמם לכבודי בשעה כזו מאוחרת", אמרה בתדהמה. משדה התעופה עשתה את דרכה לעיר מגוריה, ראשון־לציון, שם גילתה שלטי חוצות ענקיים עם תמונתה המתנוססת ולא האמינה למראה עיניה. "כמעט בר רפאלי", אמרנו לה, והיא חייכה במבוכה. כשהגיעה לביתה הניחה בארון הזכוכית הצר שבחדרה את שתי מדליות הארד שבהן זכתה באליפות העולם בפזארו שבאיטליה — אחת מהן על תרגיל הסרט והשנייה בקרב־רב היוקרתי, מה שהפך אותה בגילה הצעיר למתעמלת הישראלית הכי מצליחה אי פעם. ואז נרדמה במיטתה, עם בובת דובי ורוד לצידה.

     

    את החדר הקטן חולקת המדליסטית בת ה־18 עם אחותה בת החמש. "ללינוי יש הילה גדולה ואני הילה הקטנה", מציגה עצמה שותפתה לחדר. כמה שעות לאחר נחיתתה מודה לינוי שעדיין לא עיכלה את גודל ההישג. "אנשים קוראים לי וונדרוומן. ברגעים הראשונים זה נשמע לי מוזר אבל בגלל התגובות להישגים שלי התחלתי להרגיש קצת וונדרוומן. המון אנשים שאני מכירה ולא מכירה כתבו שהבאתי כבוד למדינה, שאני הגאווה של ישראל וספורטאית גדולה. ילדים שלמדו איתי כתבו לי: תזכרי שהייתי איתך בכיתה או תזכרי שעזרתי לך בחומר במתמטיקה, זה חביב ומצחיק. כשאמרו לי שראש הממשלה יתקשר אליי, עברה לי בראש המחשבה למה שהוא בכלל יתקשר, אולי זה יהיה מישהו שמחקה אותו, אבל זה באמת היה נתניהו ונורא התרגשתי מהשיחה איתו. המון אנשים אומרים לי שעשיתי היסטוריה אבל אני מזכירה לעצמי שנטע ריבקין זכתה לפניי במדליית ארד בתרגיל החישוק, ואני מאושרת להמשיך את הדרך שלה ולהביא עוד מדליות לישראל. אחרי הזכייה נטע כתבה לי 'כל הכבוד, את אלופה ואני מאוד גאה בך'. המילים שלה ריגשו אותי. קוראים לי היורשת שלה, אבל אני מעדיפה להגדיר את עצמי כממשיכת דרכה".

     

    אשרם מודה שאהבת הקהל חשובה לה ודוחפת אותה קדימה. "מאוד כיף לי לקרוא כמה אוהבים אותי. הידיעה שאני לא לבד ויש מלא אנשים שאכפת להם ממני, מרימה אותי למעלה ומבחינתי זו מחמאה ענקית", היא אומרת ומספרת על בנות ממדינות רבות בעולם שעמדו בתור כדי לקבל את חתימתה לאחר הזכייה במדליות בפזארו. "אמא שלי קיבלה פתקים מכל מיני אנשים שרצו חתימות. הרבה גם ביקשו להצטלם איתי ונעניתי כמובן. בסוף התחרות נכנסתי למסעדה וכולם נעמדו ומחאו כפיים, זה היה מוזר לרגע אבל גם נורא מרגש.

     

    "ילדה ישראלית חגגה טיול בת מצווה באיטליה ובאה לתחרות. היא חיכתה באולם עד מאוחר בלילה כדי לראות אותי, אבל אני כבר נסעתי למלון. אבא שלי שאל את הילדה מה היא עושה שם וכשסיפרה לו הוא הבטיח לה שבסוף התחרות יביא אותי אליה. ובאמת באנו למלון שבו היא שהתה עם משפחתה, חיבקתי אותה, היא בכתה מהתרגשות ואמרה שזו המתנה הכי נפלאה שקיבלה לבת המצווה. גם כשעזבתי את המלון עמדו ליד הדלת שתי שורות של ילדות שבאו במיוחד ומחאו לי כפיים".

     

    אשרם. "הרבה אנשי מקצוע התלהבו ממה שאני עם החישוק על האף"
    אשרם. "הרבה אנשי מקצוע התלהבו ממה שאני עם החישוק על האף"

     

    במהלך הראיון איתה אשרם לוקחת פסק זמן, מתמתחת ומתנצלת שהישיבה הארוכה קשה לה, "אני חייבת לעשות משהו עם הגוף שלי, לא רק לדבר", היא מסבירה. אחר כך שותקת לכמה דקות ואז מבקשת להדגיש: "אני ממש לא סלב, זה לא באופי שלי. המדליות לא גורמות לי להרים את האף למעלה, אני אשאר מי שאני. אחרי ההישג בקרב־רב הרגשתי במשך כמה ימים שעשיתי משהו גדול ואז הזכרתי לעצמי שאני צריכה לחזור לקרקע ולהתאמן. נכון, עשיתי משהו יפה באליפות עולם אבל הטרראם נגמר. לא נתתי להישג היסטורי אחד להרוס לי שגרה של שנים", היא מצהירה והמאמנת שלה, ילנה קופילנקו שיושבת לצידה, מהנהנת ומזכירה שאין לה יותר מדי זמן לנוח. ואכן, שעות אחדות לאחר נחיתתה כבר התייצבה אשרם באולם ההתעמלות בראשון־לציון והתאמנה עד הלילה.

     

    חופש זה מתיש

     

    למרות משטר האימונים הקשוח המחייב מתעמלות אמנותיות, הוריה של לינוי, אורן וחדווה, ביקשו להעניק לה פינוק מיוחד. עם סיום אליפות העולם הם לקחו את בתם המדליסטית לארבעה ימי טיול בערי איטליה. אשרם גילתה שקשה לה עם זה. "מספיק לי יום אחד של כיף. להיות ארבעה ימים בחופש זה מתיש. השתעממתי מִלא לעשות כלום. אחרי יום התחלתי לקטר: נו, מתי חוזרים הביתה? ההורים אומרים שהמדליה זה לא ההישג היחיד שלי, אלא גם העובדה שהייתי איתם ארבעה ימים מלאים. הם צודקים מבחינתם, אבל אני רגילה לחיים יותר אינטנסיביים.

     

    "בשלב מסוים לא יכולתי יותר עם הסתלבט וכשהיינו ברומא יצאתי לרוץ. רצתי ברחובות בין המוני תיירים, אבל זה לא הפריע לי, הגוף שלי ממש התחנן לפעילות", היא מתארת את החוויה ומוסיפה: "בעצם אני אף פעם לא בחופש. אני מתאמנת כל השבוע מתשע בבוקר עד שמונה וחצי בערב, נחה רק בנסיעות מהאולם בראשון לאולם בהדר יוסף. יש לי יום חופשי אחד אבל הוא מוקדש לפיזיותרפיה, בריכה, סאונה, זה בשום אופן לא יום שאני מעבירה בקניון. גם כשאני נוסעת לחו"ל, כשמסתיימת התחרות שלי אני מעדיפה להישאר באולם ההתעמלות ולראות את המשך התחרויות, כשיתר הבנות הולכות לשופינג".

     

    בטיול באיטליה אחרי הזכייה. "לא יכולתי יותר עם הסתלבט אז יצאתי לרוץ"
    בטיול באיטליה אחרי הזכייה. "לא יכולתי יותר עם הסתלבט אז יצאתי לרוץ"

     

    החופשה באיטליה לא כללה שופינג, ואפילו לא פיצה ופסטה. אשרם מתחלחלת מרעיון פריצת הגבולות הקולינריים. "לא חשבתי להכניס לפה את הדברים האלו, אני חייבת לשמור על כושר ועל משקל. כשהיינו בבתי מלון באיטליה ההורים בדקו מה אני אוכלת: פרוסת לחם שחור, ירקות ומנת דג או חזה עוף. הם הקפידו על כמות החביתה ששמתי בצלחת וביררו מה בדיוק היא מכילה".

     

    מאז שנשאבה לעולם ההתעמלות האמנותית לא נסעה אשרם עם הוריה לאף חופשה משפחתית. חו"ל מבחינתה הוא רק יעד לתחרויות, וחופשה בארץ היא בזבוז זמן. הסטטוס שמופיע בווטסאפ שלה הוא: "אם אני לא זמינה, אני באימון". בספר המחזור של גימנסיה ריאלית בראשל"צ כתבו עליה: "נמצאת בכיתה על תקן המובטחת לאולימפיאדה/ לא יכולה בלי תיק צד של נייק/ משפט קבוע: אני באימון".

     

    לאחר שהקדישה עצמה לענף ספורט תובעני, ויתרה אשרם על חוויות רבות של נערות בנות גילה, אך מבחינתה לא מדובר במחירים ששילמה. "נכון שיש לי רק בגרות חלקית, אבל תמיד אוכל להשלים לימודים. לעסוק בהתעמלות אמנותית הרי אי־אפשר עד אינסוף. בגיל 25 את פורשת. אז אין לי חבר ואני לא יוצאת לבלות כמו החבר'ה בגילי, אבל אני עושה מה שאני הכי אוהבת וזה שווה הכל, לא?"

     

    הכל התחיל כשלינוי הייתה בת שבע. "ילדה תזזיתית", כהגדרת אמה, עוזרת לגננת במקצועה שנמנעת במודע מהשימוש בהגדרה "היפראקטיבית". "בילדותי התאמנתי בהתעמלות מכשירים בראשון־לציון וחשבתי שללינוי יתאים ספורט כזה שירגיע אותה קצת. מכיוון שפעם עליתי על קורה ונפלתי, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שהיא תהיה בחוג מסוכן שבו היא עלולה להיפצע. העדפתי משהו יותר על הקרקע. נכנסנו לאולם שהיה בו חוג להתעמלות אמנותית, לינוי התלהבה וכל השאר היסטוריה.

     

    בתרגיל האלות. "המטרה היא לעבוד על אוטומט"
    בתרגיל האלות. "המטרה היא לעבוד על אוטומט"

     

    "כשהייתה בת שמונה", ממשיכה האם, "היא עזבה וניסתה שחייה וקרמיקה. אחרי כמה חודשים ביקשה לחזור להתעמלות". ומאז היא שם ובקושי זוכרת את המשבר ההוא. "אף פעם לא רציתי לעזוב, אבל היו לי מצבים שרציתי שקט", מספרת לינוי, "כשהיה לי קשה באימון או כשהרגשתי עייפה הרמתי טלפון לנטע ריבקין והתייעצתי איתה איך לפנות למאמנות. סמכתי עליה. לא פעם היא גם נתנה לי טיפים ותיקנה אותי בתרגילים".

     

    יכולה לנצח את הרוסיות

     

    אשרם, בת לאם ממוצא יווני ואב ממוצא תימני, נכנסה לתחום שנשלט על ידי מתעמלות ממזרח אירופה, והרגישה בת בית. "אני תימנייה גאה. אין בעיניי חשיבות למוצא ואין לו משמעות בספורט. מי שמשקיעה מצליחה. נכון שיש אצלנו הרבה רוסיות, למדתי מהן רוסית ומבחינתי זה בונוס", היא אומרת וכולם סביבה צוחקים, כולל ילנה, המאמנת שעלתה מרוסיה ומלווה אותה כבר שנים יחד עם המאמנת איילת זוסמן. בראיון קודם ל"ידיעות אחרונות" סיפרה אשרם עד כמה צוות האימון דומיננטי בחייה, כולל הפרטים הקטנים ביותר ותיארה: "אני חולה על שוקולד, אבל אסור לי לאכול אותו. רק לפני תחרות המאמנת נותנת לי שוקולד מריר. לא שורה, קובייה אחת".

     

    קוביית השוקולד היא לא הריטואל הקבוע היחיד. לאשרם יש עוד כמה טקסים. את הכניסה שלה לביצוע תרגיל היא מקפידה לעשות ברגל ימין, אחרי שאמרה, "שמע ישראל ה' אחד, יהיה בסדר". איילת מנשקת את מצחה, וילנה לוחצת על מספר נקודות בשתי אוזניה כדי להגביר לה את הריכוז ואומרת לה: עכשיו תראי להם מי זו לינוי אשרם. "אני לא יכולה לאכזב את ילנה ומראה לעולם מי אני", צוחקת המתעמלת. אמה מקפידה לפזר מלח במזוודתה לפני כל טיסה לתחרות, נגד עין הרע. לפני ההמראה האחרונה לאיטליה פיזרה חדווה אשרם הרבה מלח בכל המזוודות של המשפחה, מה שבטוח.

     

    "באליפות העולם הזו ההורים קנו כרטיסים בשורה ראשונה, וכשהגיעו לאולם החליטו שלא יישבו שם והחליפו עם אנשים שישבו למעלה. הם חששו שאראה אותם ולשנייה לא אהיה מרוכזת וזה יפגע באיכות הביצוע שלי", מספרת לינוי ומחייכת. "ההורים נוסעים איתי רק לתחרויות הגדולות. בתחילת הדרך הם לא סיפרו לי שהם טסים. כשהייתי באליפות אירופה ג'וניור סיפרו לי שהם נמצאים שם רק כשסיימתי את התחרות. אחר כך כבר חיפשתי אותם. בסוף תרגיל העפתי מבט לקהל וגיליתי אותם תמיד באמצע האולם. עכשיו ממש לא מפריע לי שהם באים. להפך, כיף לראות שהם מריעים לי".

     

    עד כמה הקהל קיים מבחינתך כשאת מבצעת תרגיל?

     

    "כיף לי להתחרות כשהקהל מעודד ממש חזק. זה נותן המון אנרגיות. באיטליה הקהל הריע לי בטירוף, הרגשתי כאילו אני באצטדיון כדורגל. כשאני נכנסת למשטח ומתחילה את התרגיל אני לא ממש שומעת, רק משהו עמום, כולי מרוכזת במה שאני צריכה לעשות. בסיום התרגיל אני שומעת את העוצמה. רק באיטליה ובספרד הקהל צורח גם באמצע תרגיל. שמעתי את ההד בתגובה על דברים מעניינים ומגניבים שעשיתי בתרגיל, אבל אני לא מתייחסת, כאילו שאני נמצאת קצת בתוך בועה".

     

    בתרגיל האלות פיספסת פעם אחת והאלה נפלה. נפילה כזו מערערת את הביטחון?

     

    "זה משפיע לשבריר שנייה ומיד אני חוזרת לעצמי. למתעמלת מתחילה ייקח מלא זמן לקום ולהמשיך. זו הסיבה שעובדים בלי סוף על תרגיל. המטרה להגיע לכך שתעבדי על אוטומט ותתרכזי בהבעות פנים. למדתי להתעשת במהירות אחרי נפילה כמו זו. בזמן התרגיל אני לא חושבת על כלום, המכשיר נופל, אני מרימה אותו וממשיכה. רק אחר כך אני מנסה להריץ לאחור את מה שקרה. הפספוס כנראה נבע מזה שאני מתאמנת באולם שהתקרה בו נמוכה מהתקרות המקובלות באולמות התחרות".

     

    בתחרויות את נמדדת על אלפית הנקודה וכל טעות מורידה ניקוד, איך מתמודדים עם המתח?

     

    "כשסיימתי את תרגיל האלות יצאתי לספסל יחד עם המאמנות וחיכינו לניקוד השופטים. ילנה לחשה לי: יש צלמים, תחייכי ותשבי זקוף. הזדקפתי ולא יכולתי לחייך, אבל לא בכיתי. רק כשראיתי את הציון יצאתי החוצה והרשיתי לעצמי לבכות, גם בגלל הנפילה וגם הייתי חייבת כנראה לפרוק את המתח. איילת חיבקה אותי ואמרה שעשיתי את זה. ואני עמדתי ובכיתי משמחה, מלחץ, מהכל ביחד".

     

    באיטליה התמודדה אשרם מול שתי מתעמלות רוסיות, התאומות דינה וארינה אברינה שהפגינו יכולות מדהימות וזכו בשני המקומות הראשונים בקרב־רב ."הן מתאמנות הרבה שנים אבל רק השנה הכרתי אותן. הקשר בינינו מסתכם בשלום ובהצלחה. כשזכיתי במדליית הארד הן אמרו לי כל הכבוד וגם אני בירכתי אותן. אני אוהבת להסתכל עליהן וללמוד אלמנטים חדשים. הן נמצאות בדרגה אחת מעל כולן".

     

    כשאנחנו שואלים אם זה אומר שלעולם לא תוכל לנצח אותן והמקסימום שתגיע אליו הוא מקום שלישי, אשרם העדינה והחייכנית משנה את הבעת פניה וטון דיבורה. "למה, מה פתאום? אין דבר כזה. אני תמיד אופטימית ומאמינה שעם עבודה קשה והרבה השקעה הכל פתוח ואני יכולה לנצח אותן. עובדה שבמשחקי העולם שנערכו ביולי השנה הייתי במקום שני בתרגיל אלות, דינה הייתה במקום ראשון וארינה במקום שלישי. גם עכשיו, במוקדמות באליפות העולם באיטליה, סיימתי במקום שני בתרגיל החישוק, ארינה במקום שלישי ודינה במקום ראשון, אז מבחינתי שום דבר לא אבוד מראש".

     

    להיות גדולה ביפן

     

    ביום שאשרם קטפה את מדליית הארד ההיסטורית והייתה מקור לגאווה לאומית, ערן זהבי זרק את סרט קפטן נבחרת ישראל בכדורגל במהלך ההפסד המביך למקדוניה. גם הניגוד הקיצוני הזה לא מוציא ממנה אמירה נחרצת. "אני לא מכירה את פרטי הסיפור ולא ממש התעניינתי", היא מסתפקת. העובדה שהכסף הגדול הולך לכדורגל ולכדורסל, שלא ממש מביאים הישגים לאחרונה, אינה גורמת לאשרם לחרוג מהדיפלומטיות. "אני לא רוצה להשוות כי אף פעם לא התעניינתי כמה כסף הולך לאיזה ענף. אני מתעסקת במה שאני אוהבת. נכון שבאולם שבו אני מתעמלת אין את כל התנאים הטובים שהייתי רוצה שיהיו, אבל אני מקבלת המון תמיכה וחום מאגודת הפועל ראשון־לציון וזה מספיק לי. אני מתאמנת במשטח אחד עם עוד בנות ולא כל המשטח שלי, וזה בסדר לי. לא הייתי רוצה להתאמן לבד כמו איזו נסיכה, חשוב לי שיש בסביבתי עוד בנות וכשהן רואות שקשה לי הן אומרות: 'לינוי את יכולה, תתאמצי עוד קצת'. לי זה שווה הכל".

     

    לא במקרה היא בחרה לתרגיל האלות באליפות באיטליה את השיר של "קווין" Don't stop me now. "תמיד אני אומרת ששום דבר לא יעצור אותי. לפני חצי שנה כשנקרע לי המיניסקוס הייתי בהלם. אמרתי לעצמי הרי לפני שנייה קפצתי והשתוללתי ועכשיו אני לא יכולה לזוז, אבל החלטתי שאני לא עוצרת. למחרת הניתוח העפתי את הקביים. חודש אחרי, באפריל השנה, כבר השתתפתי בתחרות גביע העולם בטשקנט ולקחתי מדליית ארד בחישוק".

     

    גם הגיוס לצה"ל כספורטאית מצטיינת לא יעצור אותה, אלא רק יאט את קצב האימונים. ב־14 בנובמבר תחליף את בגדי הגוף הנוצצים במדי חאקי ותעשה טירונות כמו כולן. הבדיחה שרצה בין המתעמלות מספרת שילנה, המאמנת שלה, תתגייס יחד איתה כדי לשמור עליה. ילנה מודה שאם היה אפשר, הייתה עושה זאת, אבל היא כבר גיבשה תוכניות להמשך השירות. כשיסתיימו השבועיים במדי ב' תיקח את אשרם למחנה אימונים בחו"ל. חוץ מתרגילים לקראת התחרויות החשובות הבאות, שתי אליפויות עולם ואולימפידת טוקיו ב־2020 שמחייבות אימונים אינטנסיביים, השתיים יעבדו חזק על "אלמנט לינוי אשרם".

     

    "הרבה אנשי מקצוע התלהבו ממה שאני עושה עם החישוק על האף והקטע שלי לסובב את הכדור תוך כדי החלקה, ואת שני אלו אני רוצה לרשום על שמי", מסבירה לינוי ולא מסתירה את גאוותה. "זה מחייב הרבה עבודה כמו כתיבת הפרטים באנגלית ובצרפתית, ציור כל תנועה וצילום ביצוע. את כל התיק צריך לשלוח להתאחדות הבינלאומית להתעמלות אמנותית ולאחר שהם מאשרים יהיה אלמנט אורגינלי על שמי. זה נותן בונוס של חמש עשיריות לתרגיל שאני אבצע עם האלמנט הזה, וגם הרבה סיפוק".

     

    בינתיים, עד שיוכרז באופן רשמי "אלמנט אשרם" על שם של המדליסטית שעשתה היסטוריה, החלטה דרמטית אחת כבר התקבלה במשפחה בעקבות הזכייה. אביה, שמשרת בצבא הקבע, הבטיח לה שעד שתסיים את הטירונות, יבנה בסלון ארון מפואר לכל 300 המדליות והגביעים שכבר צברה, כך שסוף־סוף הם לא יצטופפו בשתי קופסאות קרטון מתחת למיטתה.

     

    anatmeidan@gmail.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 07.09.17 , 19:16