בלי פעלולים

30 שנה אחרי שהוציא את אלבום הבכורה הנפלא והמטלטל שלו, אהוד בנאי יכול לעשות מה שהוא רוצה. את הקהל הרחב הוא מרצה בהופעות של מיטב להיטים, ועבור הגרעין הנאמן הוא ממשיך להקליט אלבומים נטולי שיקולים מסחריים, שהם בעיקר הגשמות חלומותיו. כך היה באלבומו הקודם והאקוסטי כמעט לכל אורכו, "אש קטנה", ואלו הם פני הדברים גם ב־EB=MC² החדש והמשותף עם מייקל צ'פמן.

בניגוד לבנאי, על צ'פמן, להוציא כמה מוכרים בחנויות תקליטים וקומץ שדרנים שקיבלו זמן אוויר ב־88 הישנה, מעטים שמעו כאן. אבל בנאי מכיר. ומוקיר. לפני כארבע שנים הוא הביא את אגדת הפולק האנגלי הזה בן ה־76 להופעות, שהונצחו באלבומו הקודם בקטע "מייקל צ'פמן היה כאן". צ'פמן שב לעוד כמה הופעות, והקשר בין השניים עלה מדרגה.

בכל אלבום של בנאי מתגלה ממד אוטוביוגרפי. ב־EB=MC² הוא מתכתב עם שנות השבעים שלו בראש פינה במהלכן ניגן מול המדורה את השירים של צ'פמן, ניק דרייק וג'ון מרטין. עם שני האחרונים הוא כבר לא יכול לשתף פעולה. עם צ'פמן הוא עושה זאת מצוין באחד מאלבומיו האישיים בקריירה. ההקלטות אמנם התקיימו בישראל של 2017, אך זהו פולק טהור שמהדהד לאנגליה של ראשית הסבנטיז: צמד מיומן ששוזר נהדר סיפורים לתווים מתפתלים בלי פעלולי אולפן.

ההיררכיה בין הרב לתלמיד מתבלטת מהרגע ש־"Soulful Lady" הפותח מתנגן: הקולות של השניים משתלבים נהדר; בנאי פורט בסגנון מזרחי על החשמלית ומחזק במפוחית וצ'פמן שב וחושף את הגיטריסט האקוסטי האדיר שהוא. להיטים תתקשו לאתר כאן, אבל אם המפגש הזה יחשוף עוד כמה אנשים כאן ליצירה של צ'פמן, נדמה לי שבנאי השיג את המטרה שלו.