לבשל את הנפש
הטעם של הקציצות של אמא או השיחות הכי־הכי עם אבא מעל סיר הדגים. למה אוכל מעלה זיכרונות ומעורר געגועים, ולמה בישול הוא לעיתים תרפיה על צלחת אחת? שיר־לי גולן פגשה את ד"ר אילת ברק־נחום, מומחית לטיפול בבישול, שהסבירה לה איך בישול מלמד על יכולת האדם לגעת ולתקשר וחושף את צרכיו וקשייו
בקבוצת הווטסאפ המשפחתית המורחבת, זו שמכונה אצלנו "ערוץ החפירות", יודעים כולם היטב שכשאני מתחילה לשגר תמונות של תבשילים מתהווים על הכיריים, מאפים ועוגות רגע לפני כניסתם לתנור או מיד בצאתם ממנו, משהו כנראה קרה. געגועים שולחים אותי למטבח, עצבנות מולידה אצלי אוכל בריא, סיפוק ואושר נוטים להוביל לעוגות מושחתות. בעוד שבישולי אמצע השבוע הם בעיקר תולדה של הצורך והרצון להאכיל (ולאכול), הרי שאלה שמתחילים בחמישי בערב הם לגמרי עניין של מצב רוח – ואני מתמסרת להם (ולשירים של שלמה ארצי שמתלווים אליהם) בשקיקה. וכשבנותיי, פמיניסטיות אדוקות, מביעות השתאות (ושמחה), אני מסבירה להן שמעבר להיות האוכל כלי לביטוי אהבה בעיניי, הבישול עצמו הוא אקט תרפויטי מושלם מבחינתי. כך שבסוף, כולם מרוויחים.
מה שמסביר מדוע קפצתי כמוצאת שלל רב על ההצעה לכתוב על ד"ר אילת ברק־נחום, שחקרה את הטרנד המתהווה בתחום הטיפול, הטיפול בבישול ועוסקת בו בעשור האחרון. הוא מתאים, מתברר, לכולם, החל מגיל שש, ונמצא במחקרים מועיל במיוחד לאנשים הסובלים ממחלות שונות (סרטן, סוכרת, הפרעות אכילה), למי שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי וללוקים בהפרעות קשב, לבני נוער בסיכון, לנשים מוכות ועוד. כי אוכל, מסבירה ד"ר ברק־נחום כשאנחנו נפגשות בקליניקה יוצאת הדופן שלה בהרצליה, הוא הרבה יותר מדלק לגוף, ואכילה, כן־כן, היא תמיד גם רגשית.
היא עצמה, היא מעידה, אהבה תמיד לבשל. "כשסיימתי את התואר הראשון בעבודה סוציאלית", מספרת ברק־נחום (42), נשואה ואם לשניים, "ידעתי שלא אהיה עובדת סוציאלית, משהו בהוויה הטיפולית של השיחות לא הרגיש לי מתאים, הבנתי שלא אוכל להתחבר לדיאלוג הטיפולי המקובל. חיפשתי את עצמי, שקעתי בתהיות, והאיש שלי הציע לי לנקות את הראש קצת, ללכת ללמוד בישול. תוך כדי לימודיי בתדמור הראש הסתדר והחלטתי שאעסוק בטיפול באמצעות בישול. חיפשתי מקומות להתמקצע בזה בארץ, ולא מצאתי, חיפשתי בעולם, וגם שם לא מצאתי כלום. החלטתי ללמוד טיפול באמנות כדי להבין את דרכי העבודה, את השימוש בחומר גלם שאינו ורבלי בטיפול. במקביל, התחלתי לעסוק בזה בהתנדבות ולחקור את זה במסגרת לימודי התואר השני ואחר כך השלישי בעבודה סוציאלית. הבישול הוא תהליך יצירתי, שנותן הזדמנות להבעה עצמית ופותח צוהר לעולמו הפנימי, הרגשי והחברתי של האדם. כשזה קורה, לצד התעסקות בחומרי הגלם במטבח, אפשר לעשות השלכות, אפשר לעבד חוויות ילדות, אפשר לדבר על מחשבות. המחקר שעשיתי במסגרת הדוקטורט, שזכה בפרסים, הוכיח שיש שיפור במדדי איכות החיים של המטופלים בדרך הזאת, שהם לומדים מחדש לתת אמון בגופם, להיות קשובים לו ולמצבם הרגשי, לאכול באופן שנכון להם. הבישול חושף את יכולת האדם לגעת, לתקשר, הוא חושף את תנועתו במרחב, את צרכיו וקשייו".
ברק־נחום, חלוצת הטיפול בבישול בארץ, עומדת בראש התוכנית לטיפול באמצעות בישול במרכז למקצועות הטיפול במכללת סמינר הקיבוצים, ומלמדת בשני מסלולים - קורס המיועד לאנשי טיפול מוסמכים המבקשים לעסוק בזה בעצמם, וקורס נוסף לאנשי חינוך, שמטרתו שינוי השיח הבעייתי סביב אוכל ואכילה. בנוסף היא מפעילה קבוצות לטיפול בבישול במרכז לסוכרת באיכילוב ומטפלת בפונים באופן פרטי בקליניקה שלה.
בדומה לטיפול רגשי רגיל, גם המפגשים האלה מתקיימים מדי שבוע ונמשכים כשעה. בשונה מהטיפול הרגשי הרגיל, מפגשי הטיפול בבישול מתקיימים בעצם במטבח. המטפלת והמטופל פועלים זה לצד זה בקליניקה המטבחית, מבשלים ומשוחחים. לפעמים, מספרת ברק־נחום, מודיעים המטופלים מראש מה הם רוצים להכין ובמקרים אחרים הם פותחים את הארונות והמקרר ובודקים בעזרתה מה מדבר אליהם ומה ירצו להכין. חלק מהמטופלים מגיעים עם אהבה גדולה לבישול ואחרים מגיעים דווקא עם רתיעה גדולה ממנו.
ברק־נחום: "היה לי מטופל שבמשך שנה שלמה הכין פה לחמים ויש ילדה שאיתה אני מכינה כבר חודשים שיקויי ג'יפה, כי כאן זה המקום היחיד שבו אפשר להיות קצת פיכסה מבחינתה. אנחנו מתפלשות בזה קצת, כי במרחב הטיפולי כל הרגשות לגיטימיים, לא רק אלה שמצטלמים טוב לאינסטגרם ולפייסבוק. היה לי מטופל בדיכאון שהפתיע אותי כשביקש שנכין דברים כמו ביף בורגיניון, שעמדו בסתירה מוחלטת להיותו כבוי כל כך, והייתה אשת קריירה מצליחה מאוד ומתפקדת מאוד, שהתברר שהיא לא יודעת להכין אפילו חביתה, ובעצם, לא יודעת ולא מסוגלת להזין את עצמה, בשל כל מיני מצוקות וחסכים שהיא סוחבת מילדותה".
הבדל נוסף בין הטיפול בבישול לטיפול באמנות, למשל, נעוץ בהוצאת התוצר מהקליניקה. מה שלא יעלה על הדעת בטיפול באמנות, עשוי בחלק מהמקרים, כשמדובר בטיפול בבישול, לשמש בעצמו ככלי טיפולי. "כשאני חוששת מהתגובות בחוץ, בייחוד אצל מטופלים ילדים, נשאיר את התוצר פה, לרוב במקפיא, ונחזור אליו", מסבירה המומחית. "במקרים אחרים – זה סימבולי שאדם לש ומעבד את הנפש שלו ואחר כך ניזון מהתוצר של זה. וכמובן, כיוון שאוכל הוא דרך ליצור קשר ולהביע רגשות, לעיתים הוצאת התוצר היא הזדמנות לבטא משהו שקשה להגיד בדרך המקובלת".
אחד ממטופליה, היא מספרת, היה נער עם לקות תקשורתית משמעותית, שנהג להכין מיני מטעמים לאחיו, ששימש לו כל החיים מעין דובר. "הוא התאים את המאכלים ללוח הזמנים של אחיו המסור והטוב, הכין לו למשל בראוניז לפני מבחן, כמבקש לומר, 'אני רואה אותך, אולי אפילו טוב מאחרים', בלי להיות מסוגל לומר זאת במילים".
לא לכעוס על הבצק
ברק־נחום מתקוממת נגד הניסיונות "לעצור את האכילה הרגשית" במסגרת תוכניות הרזיה שונות. "כולנו מנהלים מערכת יחסים עם אוכל", היא אומרת. "אוכל נתפס מיומנו הראשון כדבר המסמל קשר. תינוק בוכה כשהוא חש את אי־הנוחות של הרעב בבטן, זה מייצר אצלו חרדה שהוא כמובן אינו מסוגל להסביר לעצמו. ואז מגיעים אמא שלו, או מטפל אחר, והם מחבקים, מרגיעים, הוא שומע את פעימות הלב שלהם, מריח אותם, ופתאום נכנס לתוכו החומר הנוזלי הלבן הזה, חלב אם או תחליפיו, בהנקה או מבקבוק, אי־הנוחות נעלמת והחרדה פוחתת. אכילה היא רגשית והיא צריכה להיות כזאת. עם זאת, אפשר לווסת אותה, בדומה ליכולת לאפשר לעצמנו לקיים קשר בין־אישי משביע. אוכל הוא דלק גם לנפש וכשהאכילה מווסתת, נובעת מקשב אמיתי לגוף ולנפש, לא נעשה בה שימוש לרעה. כשבא לך משהו מתוק למשל, את צריכה לעצור, לחשוב, להקשיב לעצמך ולהבין למה את נמשכת דווקא אליו, אם את בודדה, מוצפת או תקועה. חשוב ללמוד להבין מה המערכת הרגשית אומרת ומה היא מאותתת לנו באמצעות החשקים הספציפיים האלה, במקום לרוץ לתוכניות הרזיה".
מצוידת בתובנה המאתגרת הזאת מאיצה בי ברק־נחום לקום מהכורסה הנוחה ולהתחיל להכין יחד לחמניות. ממולאות. עשר דקות לאחר מכן, כשאני מספרת לה שאני נמנעת כבר שנים מלחמניות, ובעצם מבצק בכלל, אני פוגשת על פניה חיוך רחב. "את לשה את הבצק בחוסר סבלנות, כמעט בכעס", היא מאבחנת בצדק. "תנסי לחבב אותו, להביע משהו חם כלפי הקילוגרמים המיותרים שהוא מסמל עבורך".
זה קשה יותר ממה שזה נשמע (אני באמת כועסת עליו, משמין שכמוהו), לכן אני מנסה להתבונן בבצק הגולמי הזה בעיניה של בתי האמצעית, זו שאמונה אצלנו על הכנת הבצק ללחמים, לחלות ולעוגות שמרים, ולחקות את תנועותיה הנינוחות. זה מצליח.
ה"לחמניות" שלי הופכות עם הזמן למעין סמבוסק שמנמנים ומלאים בכל טוב – עגבניות מיובשות, שום, בזיליקום טרי וגבינה. כשאני מלטפת את כיסוני הבצק הללו בשמן זית ומפזרת עליהם מעט שומשום, היא מבקשת שאעצור לרגע.
"את מנהלת עם עצמך דיאלוג על עובי. הרבה מהשמנמנות היא בגלל המילוי, שמת הרבה תוכן בפנים, ולא בגלל הבצק. עם זאת, אי־אפשר לראות מבחוץ את כל הטוב הזה שמחכה בפנים, למה?"
בזמן שאני מנסה לחשוב על תשובה מתוחכמת, אולי מתחכמת, ברק־נחום ממשיכה. "יצאו לך, לכאורה, סמבוסק מסורתיים למראה, אבל אין במראה החיצוני שלך שום דבר מסורתי. אם יש איזשהו קנה מידה לאיך אמורה להיראות אישה בגילך (44 וחצי, תודה ששאלתם) – את בהחלט לא עומדת בו עם הגלח והקעקועים. יש לך הסבר לפער? את רוצה להפתיע? חוששת להראות את מה שבתוכך?"
השאלות האלה דורשות מחשבה מעמיקה, ובינתיים היא לוקחת פיסה מהבצק, מניחה מעליה את אותם חומרי מילוי ולשה כמקשה אחת. אני, לעומת זאת, חוזרת לדבר על בנותיי, ומוצאת את עצמי מדקקת את הבצק, משטחת אותו והופכת אותו לסוג של פיצה, עם אותם מילויים, אבל גלויים לעין כל. למה? אולי כי הדיבור עליהן מעורר בי את החשק להשוויץ בהן.
אני ממשיכה לחשוב על הקשר בין החוץ לפנים, בין תדמית לתוכן, בין הנראה לנסתר, על החיבור ביניהם ועל ההפרדה, והשיחה מקבלת כיוון חדש. הסבתות האהובות והאבודות שלי צצות פתאום, סבתא גניה־אג'ני עם הסמבוסק והקובה הסוריים שלה, עם המעטפת הדקיקה לתפארת והטעם הנהדר, סבתא פולה עם הפירושקי המטוגנים הפולניים שלה, מסמלי נחמות ילדותי שהיו ואינן.
"אני תוהה אם תטעמי מהם", אומרת ברק־נחום כשהיא שולפת את המאפים הזהובים הלוהטים מהתנור, ואני מחייכת ואומרת רק, "אני משמינה מלהריח אותם". רגע לפני שאנחנו נפרדות, היא מבקשת לאתגר אותי עוד קצת. "הייתי מזמינה אותך לחשוב על זה, לראות את המחשבה, תשומת הלב וההתכוונות כשהכנת את המאפים האלה, ואולי כן להחזיר אותם לעצמך באכילה, ללמוד לא לראות בהם חטא".
כשאני נכנסת למכונית אני יודעת שהאתגר האמיתי מבחינתי יהיה לא לגעת בהם, על אף ריחם המפתה, כל הדרך מהרצליה לירושלים. ליתר ביטחון אני מניחה את התבנית על המושב האחורי, רחוק מהישג יד. עכשיו נשאר רק לנסות להתיידד עם אותם קילוגרמים עודפים, שסשן טיפולי אחד, ואולי גם רבים אחרים, לא יצליחו לגרום לי לחבב. *
טיפול באמצעות אוכל, בקטנה
אחד הממדים העוצמתיים ביותר של הבישול נעוץ בכך שמדובר בפעילות אקטיבית, החל בקניית המצרכים, דרך העיבוד וההכנה שלהם ועד האכילה. ד"ר ברק־נחום מגישה עצות ליישום אצלכם בבית:
1. אם אתם רוצים שהילדים יהיו יותר מעורבים בשיחה בארוחת הערב (במקום התסריט השכיח של "איך היה היום?" - "כיף"), ארגנו ארוחה פעילה שבה שמים על השולחן מרכיבים שכל אחד מכין מהם לפי רצונו (למשל טורטיות עם כל מיני ממרחים וירקות שכל אחד מורח ומרכיב או מרק בסיסי שלו ניתן להוסיף אטריות, קרוטונים, קוסקוס, ירקות וכו'). האקטיביות והמעורבות בהכנת המנה האישית יניעו גם מעורבות בהוויה המשפחתית ובשיחה משותפת.
2. הרבה אנשים מכריזים שבישול הוא התרפיה שלהם ושיש בכוחו להרגיע: כשאתם מבשלים שימו לב לתנועה שלכם במרחב, לנשימה (למשל בזמן לישה), לוויסות הכוח של התנועות שלכם (כשאתם מרדדים או קוצצים), לריכוז שלכם, ליכולת שלכם לפרק ולהרכיב מחדש, קצת אחרת, את החוויות שלכם מהיום שעבר, או לצורך לחלוק ולתקשר עם מישהו דרך התוצרים. כל אלה יוכלו אולי לספר לכם דברים חדשים ומעניינים על עצמכם.
3. בישול עם ילדים נמצא במחקרים רבים כמעודד אצלם אכילה מיטיבה, מסייע להרחבת מגוון המאכלים אצל ילדים בררנים, מפתח מאוד את הביטחון העצמי ומטפח את הקשר הורה־ילד. לכן כדאי לאמץ נקודת מבט אחרת על הלכלוך שאולי כרוך בזה: בזמן בישול משותף רבים מאיתנו מנסים לשמור על סדר עבור הילדים ועל ניקיון, ומזדעזעים מהמחשבה שיטנפו את המטבח ונצטרך להתמודד עם כיור מלא כלים, רצפה דביקה וכתמי בלילה על הקירות. אבל החיים מזמנים לילדים שלנו (וגם לבוגרים) אינסוף חוויות של בלגן ולכלוך ברמה הרגשית והחברתית. חוויות כאלה שבהן לא הכל מושלם, מאורגן או מצליח, לא הכל מסודר ונקי.
לפנייה לכתב/ת 
