חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
רמי קלינשטיין ו"שבט" הילדים | צילום: גיא כושי ויריב פיין
זמנים מודרנים  • 12.09.2017
"אלכס היא המפקדת של המשפחה, אני בקושי הסגן"
כשרמי קלינשטיין חוגג 30 שנות קריירה באלבום אוסף מושקע, אשתו אלכס אילן נושקת ליום הולדת 30 והשמחה רבה. לציון האירועים מתכנסים כאן לראשונה לצילום משותף משי ונועם, הבנות מפרק א' עם ריטה, וגם תיאו, אומה ומילוא־מילן, הילדים מפרק ב'
סמדר שיר | צילום: גיא כושי ויריב פיין | סטיילינג: שירן מניה

רמי קלינשטיין לוגם מכוסית הוויסקי, עם קרח, ושואל: "את יודעת שאפילו הרעיון לצילום השער, אני וחמשת ילדיי, הוא של אלכס?"

 

 

צילום: אלי דסה

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

אלכס אילן, אשתו זה חמש שנים, לא בבית. בשבוע האחרון של החופש הגדול היא נסעה עם שלושת ילדיהם להוריה, בחיפה, כדי לאפשר לבעלה להתרכז בעריכות האחרונות של "בסוף כולם חוזרים הביתה", אלבום אוסף שמהווה סיכום של 30 שנות קריירה – מהימים שבהם היא עצמה טרם הגיחה לאוויר העולם. "הרעיון המקורי היה שאני אצטלם עם תיאו, אומה ומילוא", הוא מספר, "אבל אלכס שאלה, 'אם אתה מוציא אוסף, למה שלא תאסוף את כל הילדים שלך?' ולשמחתי, משי ונועם נרתמו למשימה בשמחה. רק כשהתיישבתי מול המצלמה גיליתי שאני מוקף בשבט".

 

  

 

ולמה אלכס לא הצטרפה לתמונה?

 

"היא לא כל כך מתלהבת מהחשיפה. זכותה. היא עשתה ועושה מספיק. אם אתחיל למנות את מפעלותיה רק בשנה האחרונה את תחטפי סחרחורת. היא סיימה את לימודי המשפטים, התמחתה בפרקליטות הפלילית של תל־אביב, עמדה במבחן הנוראי של לשכת עורכי הדין, סחבה היריון שלישי, מצאה לנו בית חדש, שיפצה אותו בעזרת אמה, העבירה את כולנו מצהלה לרמת־השרון, ילדה את מילוא־מילן ועכשיו היא עדיין בחופשת לידה. היא המפקדת של המשפחה, אני בקושי הסגן. היא גם אחראית על שמות הילדים".

 

רמי ואלכס בתצלום מחתונתם | צילום: רפי דלויה
רמי ואלכס בתצלום מחתונתם | צילום: רפי דלויה

 

שמות לא הכי שגרתיים.

 

"נכון, כי זה הראש של אלכס. לבן הבכור היא רצתה לקרוא תיאו, גם על שם תאודור הרצל, אבל עם חיריק. אז נתתי לה חיריק. לבת היא הציעה לקרוא אומה, כמו אומה תורמן, וזה מצא חן בעיניי, למרות שהייתי יותר שמח אילו ביטאנו את שמה עם דגש על ההברה השנייה, כדי שהשם יקבל משמעות של קבוצת אנשים עם זהות לאומית. בהיריון השלישי הבנו שיש לנו בת ב־א', בן ב־ת' וחיפשנו שם עם האות האמצעית של הא'־ב', שהיא מ'. אלכס מצאה את מילוא, והסבירה לי שבמקרא זה שם של רחבה שבנה שלמה המלך כדי ליצור גישה קלה יותר לבית המקדש. אני ביקשתי להוסיף לו שם שני, מילן, על שם האבא של פו הדוב, וזהו. שלושת השמות של ילדינו יוצרים את המילה אמת. יפה, לא?"

 

כשהתחתנת עם בחורה שצעירה ממך ב־25 שנה, בטח ידעת שהיא תרצה לפחות ילד אחד. אבל שיערת בנפשך שבעשור השישי לחייך תהיה עמוק־עמוק בחיתולים?

 

"אני נורא אוהב ילדים והייתי אבא מצוין גם למשי ונועם, אבל הייתי אז הורה צעיר, הייתי עסוק בבניית הקריירות של ריטה ושלי, היו לי כל מיני עניינים לא פתורים עם עצמי והם השפיעו בעקיפין על ההורות שלי. כיום אני בגיל אחר, במקום אחר, עם ניסיון חיים אחר, יותר שמח ומאושר, יש לי שקט נפשי וגם יש לי הרבה פחות זמן".

 

רמי עם אלכס והבן תיאו | צילום: ענת מוסברג
רמי עם אלכס והבן תיאו | צילום: ענת מוסברג

 

מה הקשר?

 

"כשיש לך פחות זמן אתה מנצל אותו בצורה יותר טובה. את זה הבנתי כשמשי נולדה. בהיריון הראשון של אלכס נורא רציתי בן ואלוהים בירך אותי בתיאו. אחר כך אלכס קיוותה לבת, אז מה, אני לא אתן לה? ועכשיו מילוא לא יורד לה מהציצי, הוא זללן. אז נכון, לא חשבתי שיהיו לי עוד שלושה, אבל בעיניי זו ברכה. לא כל אבא יכול להיות חלק משגרת החיים של ילדיו בבוקר, ואילו אני לא חייב למהר לעבודה מפני שאני יכול להיכנס לאולפן הביתי בשעה עשר. אני גם יכול לאסוף אותם בצהריים מהגנים. השותפות שלי בהורות לא נובעת רק מהרצון להקל על אלכס, אני באמת רוצה להיות חלק מהילדים שלי".

 

וזה לא קשה?

 

"ברור שזה קשה. אני אוהב להיות איתם, אבל זו וואחד עבודה. אני לא מבין את החלוקה המטומטמת שלפיה האישה אמורה לעשות הכל בבית ואילו הגבר צריך לעבוד. אני מכיר הרבה גברים שהיו מעדיפים לעבוד כל היום, בשיא החום, במקום להישאר בבית עם שלושה ילדים קטנים. המעבר משני ילדים לשלושה שינה לנו את החיים. אני יכול להסתובב עם תיאו (4 וחצי) ואומה (שנתיים) בגינה, אבל זה לא יאפשר לאלכס מנוחה מפני שהיא בבית עם מילוא. וכשהיא נוסעת עם השניים הגדולים לאיזשהו מקום אני נשאר איתו. פתאום אתה מבין עד כמה היית מפונק בעבר. ב־11 בלילה אתה נרדם לא בגלל שאתה עייף, אלא בגלל שהדלק שלך באמת נגמר. אתה לא על רבע טנק, אתה על אפס".

 

תן דוגמה.

 

"ביום שבת, יום מנוחה, הילדים קמו בשש בבוקר ונסענו לקרן ונועם (קרן פלס ונועם טור – ס.ש) בחופית. הילדים שלהם אוהבים להשתולל עם שלנו. בארבע אחר הצהריים נסענו להורים של אלכס בחיפה, הם סבתא וסבא מאוד מעורבים שמגיעים אלינו שלוש־ארבע פעמים בשבוע. אמא של אלכס אמרה לה, 'אני אטפל בהם, שימי את הראש באיזשהו מקום' והיא הלכה לאחד החדרים. אני ישבתי על הספה בסלון ובלי שהרגשתי נעצמו לי העיניים והתעוררתי אחרי שעתיים. אפילו לא הבנתי עד כמה אני מותש, מפני שאני כל הזמן בתוך מלחמה בלתי פוסקת של קיום והישרדות, אבל אני עושה הכל באהבה. סליחה על הקיטשיות, אבל דווקא כשאני מגיע למקומות של טוטאל־לוס אני מרגיש הכי מבורך".

 

את הכוח להתמודד הוא מייחס, במידה רבה, לאמונה. "היא מאוד מחזקת אותי. יש רגעים בהם קל מאוד להיכנס לאגו ולהתפנק בתוכו, וברגעים האלה למדתי לומר לעצמי 'אז מה אם אתה עייף? תסתכל סביבך, תראה איזה יופי הבית והילדים האלה, אתה יכול להשחיר את התמונה או להווריד אותה'. אני לא בטוח שיש מילה כזאת בעברית, אבל אני בוחר להווריד. וכנ"ל זוגתי. אי־אפשר להווריד את המציאות אם אין לך פרטנר מתאים. בשבת ההיא, אחרי חופית וחיפה, חזרנו הביתה ב־11 בלילה. עלינו להכניס את הילדים למיטות, הם כבר היו אכולים ומקולחים, אחר כך התיישבתי מול הטלוויזיה ופתאום אלכס ירדה לסלון, אני זוכר שעוד היו לה שני תיקים על הגב, והתחילה לרקוד. ואני, חצי סהרורי, קמתי ורקדתי איתה. מה עוד צריך הבנאדם?"

 

וזהו? תעצרו בשלושה ילדים משותפים?

 

"יש לי תחושה שמיצינו, אבל אולי זה ישתנה. אני משאיר את זה לאלכס, נראה עד מתי היא תצליח להסתדר. היא זו שקמה בלילה למילוא מפני שהוא יונק, אבל מדי פעם אני סופג מרפק של 'תעשה לו גרעפס' והתרגום זה 'קח אותו ממני, תן לי שעה וחצי שקט באמא שלך'. אז אני יורד איתו לסלון, מתיישב על כדור, מתנדנד, רואה טלוויזיה בשתיים וחצי לפנות בוקר ומאפשר לו לשחרר גזים ולהתאמץ. כיף".

 

אלכס, לדבריו, גירשה אותו מהמטבח, "אבל אני טוב מאוד על הגריל, היא אוהבת את סלט הטונה שאני מכין והרגלתי את הילדים שרק בשבת אני מכין פרנץ' טוסט. אני עושה את זה קשוח ואכזרי: חלה, חלב, ביצים, שמנת, בלילה של מלח וקינמון, ואת כל זה אני מעביר למחבת עם חמאה. כן, עד הסוף, בלי שום פשרה קלורית. למחבת אני מוסיף עוד קינמון וקצת סוכר, וכשאני מכריז, 'מי שרוצה פרנץ' טוסט שיגיד אני', כולם צועקים 'אני'. גם אני".

 

והדיאטה?

 

"אוף", הוא נאנח. "אל תחשבי שרק לנשים קשה לרזות. אני חייב לשמור כל הזמן, מפני שבאופי שלי אני בנאדם שמן. לאלכס יש מנה מטרפת של עוף ואורז בתנור, וכשהיא מכינה אותה בזמן שאני בדיאטת חלבונים אני ממש סובל, כי אסור לי לגעת באורז. אני יכול לרדת שישה־שבעה קילו על ידי התנזרות מפחמימות, אבל כמה אפשר?"

 

חמסה־חמסה

 

בנובמבר הוא יהיה בן 55. "חמסה־חמסה". ביוני הבא אלכס תהיה בת 30, "ואני כבר שובר את הראש בתכנונים של חגיגה. זו תהיה הפתעה. זה חייב להיות משהו מיוחד, מפני שבחמש השנים שאנחנו נשואים היא שינתה לי את החיים בכל פרמטר אפשרי, ואילו הסכימה להתראיין היא הייתה אומרת שזה גם מה שאני עשיתי לה. היא קטליזטור רציני בחיים שלי וגם בקריירה. היא זו שחיברה אותי לאבי גואטה, המנהל האישי שלי, ולקרן פלס, ואלה רק שתי דוגמאות. היא מאוד טוטאלית והיא לא תשתוק אם מישהו, חס וחלילה, יפגע בי. היא באה ממשפחה של אנשים דומיננטיים ולוחמי צדק. אצלם אין דבר כזה שמשהו נשאר פתוח, כל פרט עובר טחינה. בהתחלה זה נראה לי מתיש, עד שהבנתי שבזכות הטחינה היומיומית אין מצב שאחרי שנתיים יקפוץ עליך איזה שד. זה נורא שונה מהחיים שלי כילד וזה שינה אותי, הפכתי לבנאדם הרבה יותר מעורב".

 

לדוגמה?

 

"יום שישי, סיימנו ארוחת ערב. פעם זה היה 'גמרנו לאכול – הולכים לישון', וזה השתנה מאז שנכנסתי למשפחת אילן. הוריה של אלכס הם כמו אחים שלי. אבא שלה גדול ממני בשלוש שנים ואמא שלה גדולה ממני בארבע שנים. הבנתי שארוחת ערב לא יכולה להסתיים בלי שנתיישב ונדון איך היה ולמה לא ולמה כן. זה מקסים בעיניי למקסם את הרגע".

 

עשר שנים אחרי שהתגרשת מריטה, אתה עדיין עורך השוואות?

 

"ממש לא. הדבר הכי נורא, לדעתי, זה כשבנאדם עובר מפרק א' לפרק ב' ומוצא את עצמו שוב בפרק א'. זה קורה להרבה אנשים שפתחו פרק ב' לפני שעברו משהו עם עצמם. יש מקום להשוואה רק כשפרק ב' שלך מזכיר יותר מדי את פרק א'. אצלי, פרק ב' שונה בתכלית. אני ישות אחרת, אדם אחר, מפני שהכרתי את אלכס אחרי שפירקתי כל מיני מרכיבים באישיות שלי ובניתי אותם מחדש".

 

בעזרת פסיכולוג?

 

"הייתי שבע שנים אצל פסיכולוגית כשהייתי נשוי לריטה, מפני שחיפשתי דרכים להיטיב עם עצמי. אחרי שבע שנים עם פסיכולוגית שאהבתי, יום אחד היא אמרה לי, 'הגענו לסוף הדרך'. היא ידעה עד לאן היא יכולה לקחת אותי, אבל משם עוד הייתה לי המון דרך, כי בנאדם לא יכול לומר 'וואו, הגעתי'. רק בית קברות הוא סוג של 'הגעתי'. אז המשכתי את הדרך לבד. התחלתי לקרוא ספרי ניו־אייג', נכנסתי לטאי־צ'י, למדתי את תרבות המזרח לצד ארבע שנים של לימודי קבלה. כל הדברים האלה הם כלים שאתה יכול להשתמש בהם לכל מיני מטרות, זו שפה. כשהתגרשתי הייתי בן 45, זה גיל שבו הגבר הממוצע אומר 'די, מספיק, תנו לי לשבת על היאכטה והסיגר', אבל לא די לי. כיום, עשר שנים אחרי, אני עדיין קורא ומחפש. אני לומד המון מהגמרא, מהשיחות שלי עם בורא עולם, החיבור הזה עוזר לי ביומיום, בקריירה ובעיקר מול עצמי. לא אני המצאתי את המשפט האומר, שהאויב הכי גדול שלנו הוא עצמנו".

 

ואתה לא מופיע בשבת.

 

"נכון. זה התחיל כשאבי גואטה, כשומר שבת, אמר שהוא לא רוצה עמלה מההופעות שלי בשבת. עם הזמן התחלתי להרגיש שבשבת אני מעדיף להיות בשקט, עם המשפחה. כל בוקר אני מניח תפילין וזה דבר חשוב ונהדר בשבילי. לא תמיד אני מניח תפילין על הבוקר, אני לא עד כדי כך פדנט, לפעמים אני עושה את זה אחרי שחזרתי מטיול עם אוליבר, הכלב שלנו, או אחרי שהבאתי את הילדים לגן. בתפילת שחרית אני קורא מתוך חוברת מקסימה שנקראת 'תן חלקנו', שיוצאת לאור מדי חודש ומכילה משנה, גמרא והלכה, לכל יום תקציר, מאוד יוזר פרנדלי. כל בוקר אני קורא דף גמרא וזה מלמד ומאיר עיניים. אלכס מדליקה נרות שבת ואני עושה קידוש. כך חונכתי מילדות. גם כשהייתי רחוק מהיהדות עשיתי קידוש, ולשיר 'מתנות קטנות' הכנסתי חלק ממנגינת הקידוש המיוחדת שזכרתי מבית סבא".

 

מעבר למילים

 

באלבום האוסף החדש מופיע דואט של קלינשטיין עם יונתן רזאל: "תמיד אליך", שכתב הרב יעקב עדס. "נסעתי לירושלים עם גואטה באחת וחצי בלילה, מפני שזו הייתה השעה שקבע לנו הרב, שהוא נזיר קבליסט. כבר הייתי אצל הרבה רבנים, אבל היה משהו בעיניים שלו שכבש אותי. זה כמו בפגישה עם בחורה, זה היה מעבר למילים, מבט של ערגה אישית. ביקשתי ממנו שישלח לי שלושה משפטים והלחנתי אותם כבר לפני שלוש שנים, אבל הרגשתי שהשיר הזה דורש דואט. כשאלכס שמעה את השיר, בעודו בוסר, היא שאלה, 'מה הוא קשור אליך?' אחרי שהקלטתי אותו עם יונתן רזאל היא אמרה, 'וואו, זה כל כך מרגש'. זו גדולתה, היא יודעת להכיר בטעותה. זה גם השיר האהוב ביותר על תיאו. הוא מבקש, 'אבא, תסיר לי את הסיר עם יונתן'. הוא עוד לא נעול על ה־ש'. יש לו זיכרון פנומנלי כמו לאמא שלו, בטח שלא ממני, הוא שוחה במילים, לא פעם הוא מתקן אותי במילים, אבל עבורו המנגינה היא סוג של הצעה. לאומה, לעומתו, יש אוזן טובה".

 

כשאומה לא שרה את "רוץ בן סוסי" היא מזמזמת את המנגינה של "הרבה פנים", וזה מזכיר לקלינשטיין נשכחות. "שנתיים לפני שחברתי לאלכס הגעתי עם הלהקה להופעה קצרה בבית פרטי, אירוע התרמה, ואלכס הייתה שם. היא עלתה לבמה וביקשה שאשיר את 'הרבה פנים'. התנצלתי שאני לא יכול לבצע את השיר הזה ללא פסנתר ולא ביקשתי את מספר הטלפון שלה בגלל שהיא הייתה אז בת 19. רק אחרי שנתיים, כשהיא הגיעה להופעה, החיוך שלה כבש אותי והעזתי לבקש ממנה את הטלפון. היא הייתה אז כבר גדולה. בת 21".

 

ומה הטעם המוזיקלי של הבנות הגדולות?

 

"משי (24) היא ילדת דיסני. מגיל אפס היא ראתה סרטי דיסני בווידיאו, בגיל 9 היא התחילה לדבב בסרטי אנימציה והיא חולה על מיוזיקלס כמו אמא שלה. בימים אלה, אחרי 'שיער' ו'סיפור הפרברים', היא ב'היירספריי' והיא מדהימה. כשהייתה בת 11 השמעתי לה את 'רוחות מלחמה', אחד השירים הבודדים שבהם כתבתי גם את המילים, כמילואימניק ששר לאשתו 'מוסר לקטנות נשיקות מהאבא/ הכי מנשק בעולם/ שתי ילדות, שתי דקות מכפר־סבא/ נראות לי לרגע כמותן'. משי פרצה בבכי וסירבה לשמוע את השיר הזה. לנועם (16) יש טעם שונה לחלוטין, היא ילדה אלטרנטיבית, ואולי זה באשמתי. בגיל 10 היא התמכרה לקאברים של שירי פופ בתוכנית 'גלי' וניסיתי להסביר לה שיש במוזיקה דברים יותר עמוקים. בגיל 14 היא החליטה ללמוד פסנתר, ניסיתי להיות המורה, היא לא רצתה, מצאה מורה וכיום היא כותבת, מלחינה ומעבדת קולית, אבל היא אוהבת את כל מה שרחוק מאמצע הדרך, כמה שיותר בשוליים. אני אוהב את זה, אני מתאר לעצמי שריטה אוהבת פחות".

 

אתה וריטה מדברים?

 

"ברור. יש לנו שתי ילדות. כשהיא עבדה על אלבומה האחרון היא הביאה לי טקסט שלה, הלחנתי אותו, חצי ממנו היא אהבה והחצי השני לא קלע לטעמה. ניסיתי לשפר, אבל זה לא הלך. נראה לי שטוב לה עם צ'רלי (בוזגלו), אז טוב לה – טוב לי, גם הבנות אוהבות אותו ואני מאחל לה שתהיה מאושרת. זוגיות טובה זה אושר גדול. אלכס העלתה כמה פעמים את ההצעה להזמין את ריטה לארוחת שישי וזה לא הסתדר, אבל זה באוויר. זה יקרה".

 

גיל 55 מפחיד אותך?

 

"לפעמים יש לי הרגשה שאני הולך יותר לאט, אבל אז מגיע יום שבו אני מתמלא באנרגיה של בן 20. לפני שבעה חודשים נפלתי מהאופניים כמו דביל, שברתי את צוואר הירך, בניתוח הכניסו לי שני ברגים של טיטניום ובפסטיגל הופעתי עם קביים. בשנה האחרונה, אחרי חמש שנים של שחייה בגורדון ואחרי משקולות ופילאטיס ו־TRX, התחלתי להתאמן באי־אם־אס. זו חליפה עם אלקטרודות שמחוברת לקונסולה ששולחת פולסים חשמליים בני ארבע שניות. 20 דקות של תרגול שוות לארבעה אימונים במכון כושר, ואני יוצא מזה קרוע".

 

וכל זה כדי להישאר "צעיר לנצח"?

 

"לא, כדי שאוכל להרכיב את הילדים שלי על הכתפיים. בשבילם אני רוצה להיות אבא חזק". *

 

 

smadarshirs@gmail.com

 

 


פרסום ראשון: 12.09.17 , 16:30