אבל השמאל התחיל...

נניח, רק נניח, שלא יאיר נתניהו היה מפרסם את הקריקטורה. ונניח שבמקום שרשרת המזון שבראשה ג'ורג' סורוס, באמצעה יהודי־לטאה ובסופה מני נפתלי היינו מקבלים בדיוק אותה קריקטורה, מצוירת על ידי הבן של ראש ממשלת שוודיה, עם דמויות שמתארות איך היהודים שולטים בבית הלבן. ונניח גם שאותו ראש ממשלת שוודיה היה מסרב לגנות, ועיתונאים בשוודיה היו מסבירים שאין כל רע בקריקטורה. מה אז? התשובה ידועה: נשיא המדינה וראש ממשלת ישראל היו מפרסמים הודעות גינוי זועמות ודורשים כינוס מיוחד של עצרת האו"ם הכללית בגין התגברות האנטישמיות.

זה לא קרה בשוודיה. זה קרה בישראל. והתגובות מפחידות. האזנתי בקשב רב לדוברי הימין, בעקבות הקריקטורה שכן פורסמה. איך אתם מעזים לדבר על נתניהו ג'וניור, אמר, למשל, העיתונאי והח"כ לשעבר ינון מגל. הרי השמאל רווי באנטישמיות. הרי הוא רודף כל דבר יהודי. הרי אנטי־ציונות היא האנטישמיות החדשה, אמרו עוד דוברים שאמורים לייצג את הימין. ובכלל, מה אתם עושים עניין מאיזו קריקטורה מטופשת?

בשנים האחרונות עסקתי שוב ושוב באנטישמיות העולמית, שלעיתים היא אכן אוטו־אנטישמיות. במאמר תמיכה ב־BDS כתבה בעלת טור ב"הארץ": "הגיע הזמן להסביר את ההתנגדות לכיבוש באמצעות פעולות. ואפילו, רחמנא ליצלן, תוך פגיעה ברגישותנו לכסף הידועה לשמצה". האנטישמים הישנים לא היו אומרים את זה טוב יותר. כותב אחר מאותו עיתון הלקה את אבו־מאזן על כך שהוא משתף פעולה עם השטן. ישראל, למי שזקוק לפרשנות, היא השטן.

כתבתי אתמול, וכתבו גם אחרים, שדיוויד דיוק, מנהיג הקו־קלוקס־קלאן לשעבר ובכיר האנטישמים בארה”ב, שיתף את הקריקטורה של נתניהו ג'וניור – שיתוף שמשמעותו תמיכה ואישור. אותו דיוק שיתף גם מאמרים של אנשי שמאל קיצוני מהעולם ומישראל. יודע רשע נפש בהמתו. יודע לזהות אנטישמיות צרופה. מאמר של אחד מאותם כותבים זכה לכותרת: "הוועידה של זקני ציון". כן, ועידת איפא"ק, מבחינתו, היא הגשמה של העלילה האנטישמית הידועה. וכדי להשלים את התמונה, אותו כותב נסע למלזיה לאחר שהוזמן לשם אישית על ידי אנטישמי מוצהר, מהאטיר מוחמד, לשעבר ראש הממשלה.

בשמאל העולמי יש יותר מדי תופעות של הזדהות עם חמאס וחיזבאללה, למרות האנטישמיות הבוטה שלהם. אפשר להמשיך. הרשימה ארוכה. יש אנטישמיות משמאל. הימין גינה אותה, ובצדק. התקשורת הציבורית ברובה התעלמה ממנה. גרוע מכך, חלק מהשותפים להפצת התעמולה האנטישמית הם יקירי תקשורת. הם מוזמנים לעוד ועוד פאנלים על תקן של פרשנים לגיטימיים. זו תופעה ייחודית לישראל, שכולה חרפה.

הסטיריקן האנטישמי דיודונה לא יוזמן להשתתף כפרשן בפאנלים בענייני דיומא בצרפת. והפוליטיקאי־עיתונאי האנטישמי ג'ורג' גלאווי, שהיה חבר פרלמנט בבריטניה, לא מוזמן לפאנלים ב־BBC. אבל בני דמותם אצלנו זוכים לכבוד וליקר.

כך שכן, אני מבין את הטענות של הימין נגד השמאל. אבל אין שום קשר בין הטענות למסקנות. האם כל השמאל העולמי או כל השמאל הישראלי מזדהה עם גילויי האנטישמיות הללו? ודאי שלא. האם אנטישמיות משמאל מעניקה הכשר לאנטישמיות מימין? האם כל תופעה מחליאה מצד שמאל מצדיקה תופעה מחליאה מצד ימין? האם עד כדי כך איבדנו את השכל הישר שכל ויכוח ציבורי צריך להתחיל ולהסתיים בימין־שמאל? האם אינכם יכולים לגנות אנטישמיות בוטה בלי שום קשר לחלוקה הכל כך מטומטמת, לפחות בהקשר הזה, בין שמאל לימין?

שנים רבות, יורשה לי להודות, אני כותב על מחיקת קו ההפרדה, שספק אם היה אי־פעם, בין אנטישמיות לאנטי־ציונות. אבל הביקורת שלי היא על כך שהשמאל הקיצוני הולך ומתחבר לימין הקיצוני. גזענים כמו דיוויד דיוק הם נקודת החיבור בין שתי התופעות. השמאל הציוני כמו הימין השפוי אמורים להציג עמדה אחת ברורה ומאוחדת בהקשר הזה. לא סלחנות, לא הבנה, ובוודאי לא הצדקה. אבל במבחן הראשון שלו הימין נכשל. הוא מתקשה לגנות. הוא מגלה הבנה. הוא מפנה אצבע מאשימה לשמאל. וזה עצוב. משום שכל איוולת של השמאל הקיצוני במערכה הראשונה היא איוולת של הימין, ולא רק הקיצוני, במערכה השלישית.