המרססות

אמנות הרחוב כבר חצתה את גבולות המגדר. אז איך זה מרגיש להיות אישה בתחום שנתפס כגברי באופן מובהק ואיפה ישראל עומדת יחסית לשאר מדינות העולם?

"אני עומדת בדרום תל אביב על לוקיישן ומנסה לעבוד", נזכרת ניצן מינץ אמנית רחוב בת 28. "השעה היא שתיים בלילה ואני עובדת לבד על קיר. פתאום מגיע אליי בחור, תופס לי את היד ובא לגרור אותי. הוא היה לא קוהרנטי ומוזר כזה. והוא מתחיל לקחת אותי. אז, באה המשטרה, כמו מלאכים, עצרו את הניידת והוא נבהל. אפילו לא היה אכפת להם שאני משחיתה רכוש ציבורי עכשיו, מרוב שסיטואציה הייתה מפחידה".

 

 

צילום: אלי דסה עריכה: אביתר כהן

צילום: אלי דסה עריכה: אביתר כהן

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

תעשו טיול קטן ברחובות העיר, לא ייקח הרבה זמן עד שתיתקלו בקיר מעוטר בגרפיטי. תנסו לדמיין את זהות האמן. סביר להניח שמה שעלה לכם בראש זו דמות גברית. אתם כנראה לא לבד. הדעה הרווחת לגבי גרפיטי הוא שהוא תחום גברי במהותו. למה? יתכן שבגלל האלמנט הפיזי שלו, החוקיות הגבולית או בדיוק בגלל סיפורים כמו שסיפרה מינץ.

"בארץ בעיקר מרגישים את זה שיש יותר אמני רחוב מאמניות רחוב", מחזקת את הטענה הגר בין ישי (32), אמנית רחוב שפעילה כבר עשור. "אני חושבת שהסיבה היא שהמדינה שלנו יחסית פוריטנית ושבתפיסה זה נחשב תחום גברי ומסוכן".

 

למה זה נחשב יותר מסוכן לנשים אבל?

"מעצם היותו תחום שהוא לא חוקי ומעצם היותו תחום שדורש לצאת לבד לרחוב בלילה ולהסתובב. כשהתחלתי, הייתי ילדה בת 23 הייתי יוצאת לבד ואני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. הייתי מסתובבת ברחוב המסגר בתל אביב בארבע בבוקר למען "האמנות" או כי רציתי נורא לרסס משהו. אני לא יודעת אם עכשיו הייתי עושה את זה ואני גם לא חושבת שיש הרבה בחורות שהיו לוקחות את הציוד שלהן ויוצאות לצייר ברחוב לבד מעצם היות הרחוב לא המקום הכי בטוח בעולם עבור נשים".

 

זה רק האלמנט הפיסי? זה לא גם התוכן? גרפיטי צמח הרי ממקומות מחאתיים.

"אני בטוחה שיש קשר להיסטוריה של הגרפיטי. זה גם בא מתוך מוזיקה שחורה שזה היה תחום נורא גברי. בכלל, כל התחום של הרחוב הוא עדיין מאוד בשליטה גברית. גם מבחינה היסטורית אנחנו לא רואים הרבה תיעוד או נשים שהיו חלוצות בתחום. אבני הבניין בתחום הגרפיטי הם גברים".

מינץ: "הרחוב הוא בשליטה גברית. כל המרחב הציבורי נשלט על ידי גברים. כשאני הולכת ברחוב אני רוב הזמן מאוימת על ידי מבטים, על ידי הערות. על ידי ניסיונות להחפיץ אותי. ככל שיהיו יותר תכנים נשיים במרחבים כאלה,שהם עוינים, זה יגרום לתחושה של יותר ביטחון".

 

ויש שינוי בשנים האחרונות?

"יש התמסחרות של התחום. ובתוך ההתמסחרות זה פותח מקום לאנשים שלא היה להם את האומץ ואת החשק לבוא באופן טבעי לקשיים של הרחוב בלילה. זה פותח פתח לעבודה יותר מסודרת במרחב הציבורי ואז נכנסות לך גם נשים יותר בקלות לתחום. מבחינת אמנות רחוב בכללי ישראל בפיגור של שלושה עשורים. בעוד שהגרפיטי התחיל בסבנטיז ואמנות רחוב נכנסה באייטיז אנחנו התחלנו לעשות אמנות רחוב רק עשור וחצי אחורה. אבל אני חושבת שהמגמה של נשים בארץ אבל היא די דומה למגמה בעולם. שם יש מעט כאן יש מעט. ישראל היא מדינה קטנה הכל בהתאם לגודל. יש בארץ אמנם מספר מצומצם של נשים בתחום הזה ובעולם יותר אבל זה עניין של יחס. חשוב להגיד אבל שיש הצלחות גם לנשים בתחום הזה".

 

הנשים יוצרות בשפה שונה?

בן ישי: "אף פעם גם לא חשבתי על עצמי כאישה בתחום אמנות הרחוב. ראיתי את עצמי כאמנית רחוב שהיא במקרה גם אישה. אף פעם לא חשבתי לכוון את התכנים שלי לנשיות. מה שכן הדבר הזה נותן לך הרבה כוח בידיים. הכוח להביע את הדעות והעמדות שלך גם על קירות ולהוציא אותן בעצם משיחות נשים או מכתיבת טקסטים באינטרנט".

 

"יש הבדל באיך שנשים עושות אמנות רחוב", אומרת דני דפנה, אמנית רחוב גרמניה וחלק מהקולקטיב KLUB 7, שמציג החל מתחילת ספטמבר תערוכה של אמנות רחוב בבית העיר בתל אביב. "האיורים הם יותר עדינים ונשיים, פחות גסים מאשר אצל אמני הרחוב הגבריים".

 

והצד המחאתי של הגרפיטי המסורתי לא הולך לאיבוד כשזה הופך לעדין יותר?

"אני חושבת שאמניות רחוב מבדילות את עצמן גם בעניין התמטי. לקולגות הגבריים יש פוקוס אחר. זו גם מחאה, היא פשוט שונה. אמנות רחוב היא רחבה יותר מבחינת התוכן מאשר עולם הגרפיטי עצמו. בגרפיטי העניין הוא לחתום את השם שלך, לעיתים זה כל העניין אפילו, רק לחתום את השם של האמן עצמו. באמנות רחוב יש את האפשרות להציג נושא שלם או עמדה עמוקה יותר".

 

את רואה הבדלים בין ישראל לברלין בהיבט של נשים באמנות הרחוב?

"באופן כללי נשים יותר פעילות באמנות מאשר לפני שנים. החברה מתפתחת ולנשים יש יותר דריסת רגל. אני חושבת אבל שבגרמניה אנשים יכולים להיות יותר יצירתיים ברחוב, בגלל השוני החברתי. למרות שתל אביב, כמו שאני חוויתי אותה היא מאוד מודרנית, מאוד דומה לגרמניה".

"אני חושבת שכשיוצאים לרסס בלילה יש הפרעות של גורמים חיצוניים שלא תמיד יש לנו שליטה עליהם", מסבירה בן ישי את הקשיים. "למשל משטרות, אנשים שעוברים, אנשים שעוצרים אותך. אתה לא בסטודיו באזור הנוחות אתה בג'ונגל של הרחוב ואתה צריך להיות פי אלף יותר דרוך. אתה צריך להתרכז גם בתהליך היצירתי אבל גם להיות קשוב כל הזמן".

 

וברמה השטחית, מה לובשים כשהולכים לרסס?

בן ישי: "כשאישה או כל אחד בעצם הולך לרסס לובשים את אותם בגדים שלובשים כשצובעים את הבית. אני לא אבוא לרסס בלילה על שמלה ועקבים רק בגלל שאני בת ובעיקר כי אי אפשר לברוח מהמשטרה על עקבים".

כמו בכל היבט אחר של נשים במרחב הציבורי, גם נשים שעוסקות באמנות הרחוב נתקלות לא פעם בהערות, כאלה שכמו מנכיחות כמה החברה שלנו רחוקה משיוון מלא.

"אם רואים אותי נגיד הולכת ברחוב עם סולם", אומרת מינץ, "מיד כל אנשי הרחוב מתאספים כדי לעזור לי עם הסולם. כאילו אני לא יכולה לבד. לא משנה שזה סולם קל כזה, סולם בקטנה. אבל כמובן שאני לא מספיק חזקה וצריך לעזור לי בכל דבר. אולי גם לצבוע במקומי את הקיר? מבחינת הגבר הממוצע ברחוב אני צריכה לשבת על מיטת אפריון ושינפנפו לי"

בן ישי: "קצת כמו נשים שחונות ותמיד יהיה מי שיצעק לה' תשברי, תשברי'. באופן כללי הרי יש הפרעות לנשים ברחוב גם כשהן הולכות לסופר".

 

קרה לכן פעם למשל ששוטר עצר אתכן ואז הוא אמר 'אה את אישה', וויתר לך?

בן ישי: "לא, קרה לי שהוא אמר לי בואי חמודה כנסי לניידת. אני לא חושבת שהם עושים איפה ואיפה בקטע הזה".

מינץ: "לי זכור שקשקשתי על משהו ליד היכל התרבות והזמינו לי 7 פקחים והייתי צריכה ממש לשכנע אותם ובסוף הם ויתרו לי ואני כן חושבת שבגלל שאני אישה הם ויתרו לי. הם אפילו ביקשו ממני להקריא להם את השיר שלי והתחלנו לדבר על ספרות".

 

התערוכה של קולקטיב אמני הרחוב הגרמני KLUB7 תוצג במוזאון בית העיר עד חודש ינואר 2018

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "המרססות"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים