ליקוי מאורות

יש אנשים, בהם עיתונאים בכירים, התוקפים את בנימין נתניהו באופן בלתי מידתי ומאוזן. איני נמנה עימהם. דעותיי המדיניות נטועות עמוק בימין, הרבה מעבר לקו הירוק (איפשהו בין יצהר לאיתמר), ואני רוחש הערכה רבה לראש הממשלה. לדידי, זכויותיו יעמדו לו לעד בתולדות עמנו, לצד ביקורת רבה ומוצדקת שתיזקף נגדו תדיר.

אך דעותיי האישיות על נתניהו הן לא הסיפור. את שאני כותב בשורות הבאות אני כותב בבחינת המשפט האלמותי שתבע הרב קוק: "אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר, אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק". בית המקדש הראשון, מבארים חז"ל, חרב בין השאר בעקבות המקרה הנורא של קמצא ובר־קמצא, ובפרט בגלל שאנשים רבים שנכחו בו שתקו ולא מחו. כידוע, עוולות הנעשות על ידי יחידים הן דבר שבשגרה. אך אחד המדדים לחברה מוסרית הוא עוצמת המחאה שמעשים אלה נתקלים בה, במיוחד כשמדובר באנשים רבי מעלה.

בתחילת השבוע שעבר ליגלג ראש הממשלה באופן משפיל ומבזה, תוך חיקוי פוגעני, על לקות הדיבור שממנה סובל אהוד ברק. בבוחרו לעשות כן, ליגלג למעשה נתניהו על כלל הסובלים מלקות דיבור כלשהי או נכות בכלל, ואף יותר מכך – נתן להמונים לגיטימציה לנהוג כמוהו. פגיעה זו עברה בשתיקה רועמת, ולכן אני זועק בשער.

סביר להניח שיש לנתניהו ביקורת רבה על התנהלותו של ברק. ואדרבה, ביקורת לגיטימית הנאמרת באופן מכובד היא דבר שיש לו מקום בכל חברה חפצת חיים. אבל כך? באופן הזה? ראש הממשלה, האדם שאמור לשמש דוגמה אישית למיליוני אנשים, נוקט בטקטיקות ילדותיות ומבזות המתאימות לילדים לא מחונכים בכיתה ג' ולועג ללקות גופנית של יריבו.

האם זו הרמה שמנהיגי האומה צריכים להתבוסס בה? אלה הנורמות החברתיות שאנחנו אמורים לאמץ? ממתי נכות נפשית או גופנית של אדם מסוים היא כלי לגיטימי שבעזרתו אפשר לשים אותו ללעג? ומה יהיה השלב הבא? ח"כים חרדיים המצויים כידוע במחלוקת עזה עם סיעת יש עתיד יתחילו לחקות את ח"כ קארין אלהרר הנעזרת בכיסא גלגלים? שרי הבית היהודי, הנאבקים אידיאולוגית עם מרצ, יבזו את אילן גילאון בשל מגבלתו הגופנית?

וכעת גילוי נאות, שהחלטתי בכוונה תחילה לשמור לסוף, כי דברים אלה ראויים להיאמר בכל מקרה. ובכל זאת, אכן יש לי נגיעה אישית בעניין. התחלתי לגמגם בגיל צעיר, ועד היום, כ־20 שנה לאחר מכן, אני עדיין סובל מכך מאוד. לכן, מעשהו זה של נתניהו דרך לי על יבלת כואבת במיוחד, והרגשתי שאיני יכול לשתוק.

במהלך השנים, כאשר נחשפתי למקרים שבהם אנשים בעלי נכות וורבלית או אחרת הותקפו בצורות שונות, הרגשתי צורך להגן עליהם, ועשיתי זאת בפועל. מטבע הדברים, בגלל היכרותי הקרובה עם הגמגום, חשתי ביתר שאת לא פעם לעזרתם של הסובלים מלקות בדיבור. מדי פעם אני אפילו חולם לעשות זאת בגדול יותר, ולהיות, עם כל האירוניה שבכך, "הפה של המגמגמים".

בימים אלה, ימי אלול, אני קורא לראש הממשלה, בשם רבים, להתנצל על המקרה המחפיר והמצער הזה, להבהיר בכלים העומדים לרשותו שגיחוך על נכותו או מוגבלותו של אדם, יהיה אשר יהיה, אינו לגיטימי בשום אופן, ולשמש דוגמה אישית לכל אזרחי מדינת ישראל והעם היהודי כולו. √

הכותב הוא פובליציסט ויועץ תקשורתי־אסטרטגי