חברים בדם

יריעת בד ססגונית עם ציור אופטימי של שמש מכסה את הקיר המרכזי בזולה שבנה רועי להב (91) בסמוך לבית הוריו בכפר־אדומים. מתחת לקרני השמש ניצבת נרגילה ועל השולחן מגובבות מאפרות עמוסות בדלים, לצד בקבוקי בירה ריקים. אלה לא שאריות של מסיבה חד־פעמית, אלא של אירוח שגרתי. "זה המקום הפרטי שלי", מעיד בגאווה בעל הזולה ומצביע על הפוסטר שמכריז באנגלית: "דבר לא יעצור אותי". זה הכיתוב שהוא משתוקק לקעקע על זרועו, אם וכאשר יקבל אישור מהרופאים.

בארבע השנים וחצי האחרונות, מאז נפצע בתאונת דרכים, להב עבר עשרות ניתוחים בארץ ובארצות־הברית, אבל התרופה שמסייעת לו יותר מכל לא מופיעה בשום ספר מדעי – החברים שלו. כמאה נערים בני גילו מלווים אותו לאורך כל הדרך, ומתוכם צמח גרעין של עשרה בחורים שעבדו בחופשות הקיץ כדי לקנות כרטיס טיסה לסינסינטי, אוהיו, ולהתייצב בבית החולים שבו עבר רועי ניתוח להשתלת מעיים, כבד ולבלב. בצהרי יום שישי הוא מחכה יותר מתמיד לחבר'ה האלה, שחלקם כבר לובשים מדים. רק איתם הוא נפתח עד הסוף וצוחק עד הסוף. רק הם מצליחים לשלוף אותו מהדיכאון שנלווה לחייו החדשים, בכיסא גלגלים.

"אני לא יכול לומר שאני שמח שנשארתי בחיים", מודה רועי. "ממה יש לי לשמוח? אני משותק ברגליים, עברתי מאות פעולות בהרדמה מלאה, חטפתי סרטן ואיבדתי את השמיעה, סבלתי נורא ואני עדיין סובל, אבל בלי החברים שלי היה לי הרבה יותר קשה. בלעדיהם, אולי בכלל לא הייתי שורד".

"נו, התחלת להשתפך?" שואל יהודה, כשהוא מסיר את הכומתה ומוריד צ'פחה על כתפו של רועי.

"סתום", נובח עליו המארח ואחרי שנייה מסמן לו להתכופף והם מתחבקים חזק, כשני דובים.

עם החברים, בחגיגת יום הולדת 15 . האם, דורית: "בשערי צדק הצילו את חייו של רועי

"אחי, מה המצב?" מריע הוד שמגיע היישר מהצבא. הוא עוד לא הספיק לעצור בביתו. "וואלה, אני מת מרעב", הוא מקטר. דורית, אמו של רועי, מבינה את הרמז. מאוחר יותר היא תלחש באוזני שבמשך ארבע השנים וחצי האלה אף עיתונאי לא חצה את סף הדלת. עכשיו הם החליטו להיחשף, לראשונה, כדי להצדיע לחברים הטובים שהפכו לחלק בלתי נפרד ממשפחתם. ואכן, בראש חודש אלול ערכה המשפחה סעודת הודיה בבריכה של היישוב בהשתתפות כל השכנים שעזרו להם בשנים הקשות. והחברים של רועי, כמובן.

על הטרמפ הגורלי

הכל החל ב־7 במאי 2013, שהיה יכול להיות עוד יום שגרתי בכפר־אדומים, יישוב קהילתי של דתיים וחילונים. דורית וחגי להב, בני 47, הגיעו אליו יום אחרי נישואיהם. הם גדלו בירושלים, מכירים זה את זה מכיתה ד', התראו במסעות של בני עקיבא, ורק במהלך שירותם הצבאי החלו לצאת. באותו הבוקר, דורית (עובדת סוציאלית במקצועה) יצאה מהבית כבר ברבע לשבע, לעבודתה כמנהלת משאבי אנוש. חגי (בכיר בחברת ביטוח) שתה קפה במטבח בחברת בנם רועי, שהתכוון לצאת ללימודיו בתיכון דרור בירושלים.

עם ההורים דורית וחגי. רועי: "אולי הייתי חייב לעבור את התאונה כדי להבין שאין כמו ההורים שלי"

"בכניסה ליישוב יש טרמפיאדה", מספר האב חגי. "יש נוהג שמי שיוצא ברכב אוסף את הטרמפיסטים. כמה דקות אחרי שרועי יצא מהבית עצרה בטרמפיאדה בחורה צעירה. הוא נכנס למכוניתה והתיישב מאחוריה. במכונית כבר ישבו שני טרמפיסטים – אחד לצד הנהגת ואחד במושב האחורי, לצד רועי. הנהגת חצתה את השער הצהוב של היישוב ואחרי מאה מטר, מסיבה לא ידועה, אירעה התנגשות באוטובוס שטיפס ממול".

דקה לאחר מכן ענה חגי לסלולרי. "ב-7:38 בבוקר קיבלתי טלפון מאחראי הביטחון. 'הייתה תאונת דרכים, רועי נפצע ומפנים אותו לבית חולים'. הגעתי לשער, ראיתי שהרכב מעוך בחזית וראיתי שהנהגת וטרמפיסט שוכבים על אלונקות, עם קיבוע בצוואר".

נבהלת?

"להפך. אמרתי לעצמי, 'אם הם שוכבים ומדברים, והרכב שלם לגמרי, אז מה כבר היה יכול לקרות לרועי שישב מאחורי הנהגת? הוא בטח קיבל מכה במצח, כשהוטח קדימה. אולי הוא גם חטף מכה בצלעות'. יצאתי לכיוון שערי צדק וצילצלתי לדורית".

"החזרתי צלצול לחגי", משלימה דורית את הצד שלה, "והוא אמר: 'רועי עבר תאונה, סעי לשערי צדק', ונשמע רגוע לגמרי. חשבתי שהוא יעבור כמה צילומים ויאללה, הביתה".

ויש עוד קודקוד במשולש הזה. גלעד יצחקי, בן 19, יליד כפר־אדומים. בבוקר הגורלי ההוא, לפני ארבע שנים וחצי, הוא חיכה לרועי בתחנה המרכזית בירושלים. "זה היה ביום שלישי", הוא מספר. "דקה לפני התאונה דיברתי עם רועי בטלפון ואמרתי לו שאני מחכה לו בארומה. חיכיתי וחיכיתי ורועי לא בא. צילצלתי אליו ולא הייתה תשובה. בינתיים צילצל אליי אחד מהחבר'ה וסיפר שחבר שלו, שמתנדב במד"א, חושב שהוא זיהה את רועי בתאונה. לאט־לאט התחלתי לחבר את הקצוות. צילצלתי לדורית, אמא של רועי, והיא עידכנה שהוא בשערי צדק. טסתי לבית החולים. רועי כבר היה בחדר ניתוח. חגי אמר לי, 'שב, זה ייקח עוד הרבה זמן'. לא העליתי בדעתי ש'הרבה' זה ארבע שנים וחצי".

רועי אינו זוכר דבר מהתאונה. "הכל נמחק לי", הוא אומר. "אני זוכר את התקופה שלפניה, כשעמדתי על הרגליים ושיחקתי כדורגל וכדורסל, ואני זוכר מה עבר עליי חודש אחרי התאונה, כשהתעוררתי בטיפול נמרץ. תקראי לזה הכחשה, הדחקה, לא יודע. עובדה".

בזמן התאונה חגרת חגורת בטיחות?

"כן, אבל בלי חגורת הכתף. רק בבטן. יכול להיות שזו הייתה הטעות הגדולה. החגורה הזו ריסקה לי את הבטן".

כשהוריו הגיעו לבית החולים, חגי כבר היה בחדר הניתוח. "הניתוח נמשך תשע שעות ומדי פעם יצאו לדווח לנו על המצב. התברר שתנועת החגורה על הבטן, הלוך וחזור, מתחה את חוט השדרה וגרמה לשיתוק מחוליה 3L ומטה. בנוסף לכך, החגורה ריטשה את כל חלל הבטן ופגעה באיברים הפנימיים. המעיים התפוצצו, בניתוח הראשון הרופאים חתכו סנטימטר אחר סנטימטר בניסיון לעצור את הדימום. בסוף הניתוח נאמר לנו שהילד לעולם לא יוכל לאכול ויישאר משותק", מספרת האם דורית.

שאלת את עצמך למה זה קרה דווקא לבנך?

"לא. אין טעם בהתחשבנות עם אלוהים. מיום התאונה ועד עתה אנחנו ממוקדים בטיפול ברועי ובמאמצים שלנו לשמור על שלמות המשפחה. שאלות כמו 'למה' לא יעזרו ולא יובילו אותנו לשום מקום".

"אני כן שואל למה", אומר רועי, "ואני מקווה מאוד שאין אלוהים".

תסביר.

"כי אם יש אלוהים והוא זה שגרם לי להגיע לאן שהגעתי, אני אשנא אותו", הוא מסנן. "לכן אני מעדיף לחשוב שאין אלוהים ושמשהו אחר עומד מאחורי זה".

כמו?

"גורל. מכתוב. גם לפני התאונה התלבטתי בשאלות אמוניות. אמרתי לעצמי, 'אם יש אלוהים, איך הוא הרשה ששישה מיליון יהודים יירצחו בשואה', ועניתי לעצמי שבזכות השואה יש לנו מדינה וצבא. כיום אני אומר לעצמי שאולי הייתי חייב לעבור את התאונה כדי להבין שאין כמו ההורים שלי ואין כמו המשפחה שלי. התאונה ליכדה אותנו".

להתכונן לגרוע מכל

במשך חודש שהה רועי במחלקה לטיפול נמרץ, מונשם ומורדם, ועבר ארבעה ניתוחים גדולים בניסיון להשמיש חלק ממערכת העיכול. "במשך כל הזמן הזה נתנו לנו להבין שהכל יכול לקרות", מספרת האם, "שזה עלול להגיע למוות. בארבעת השבועות האלה, שלוש פעמים אמרו לנו להתכונן לגרוע מכל. פעם אחת היה לו דימום פנימי, נתנו לו 30מנות דם, וכל מה שנכנס יצא החוצה דרך הנקזים. אבל בניגוד לתחזיות, רועי התגבר. הרופאים לא ידעו להסביר איך הוא עשה את זה. רועי פשוט החליט שהוא נשאר בחיים".

עם האח אלעד והאחות עדי

בחודש הזה נקרעו ההורים בין בית החולים לבין שני ילדיהם הנוספים: עדי (כיום בת 21), משוחררת טרייה מהצבא, שלמדה אז באולפנה בעפרה ואלעד (כיום בן 13) שהיה אז בן תשע. גם תושבי כפר־אדומים התגייסו לעזרתם, סיפקו להם ארוחות והוכיחו להם שיישוב קהילתי כשמו כן הוא – משפחה אחת גדולה. חבריו של רועי התגודדו בכל שעות היממה מאחורי הדלת של המחלקה לטיפול נמרץ.

"רועי לא השקיע יותר מדי בלימודים", מעידה אמו. "הוא השקיע את כל כולו בחברים. יש לו חברים מהיישוב, מהספורט — כדורגל, כדורסל ושחייה, חברים מהיסודי ומחטיבת הביניים, וכולם נהרו לשם. רובם התפללו, אחרים ישבו ודיברו איתנו".

הטרמפיסט שישב ליד רועי בעת התאונה שוחרר מבית החולים כעבור חודש. "הוא שבר חוליה אחת, נותח, הבריא והלך הביתה", אומר רועי. "כנראה זה היה המכתוב שלו".

אחרי חודש גמלו את רועי בהדרגה ממכונת ההנשמה והוא הועבר למחלקה הכירורגית. "כשהוא התעורר קלטנו מיד שהראש שלו עובד", אומרת האם. "הוא לא היה יכול לדבר בגלל הצינור בגרון, אז נתנו לו עט ודף. הוא כתב: 'אבא, אני אוהב אותך'. לאחותו עדי הוא כתב: 'כמה את יפה'. החברים התחילו להסתנן לחדר ושמו לו מוזיקה מזרחית שתשמח אותו. בלילה, כשהחברים עזבו, רועי הצביע על הרגליים ושאל ללא מילים מה איתן. עניתי לו שמקווים לטוב".

שלושה חודשים אחרי התאונה חגג רועי את יום הולדתו ה-15 בבית החולים, במסיבת קריוקי. 90 חברים רקדו סביב מיטתו ושרו בקולי קולות. "רועי נראה אז כמו שחיף, הבטן והגב היו קו אחד, מפני שהוא בכלל לא אכל. הוא קיבל הזנה ורידית. לכבוד מסיבת יום ההולדת, ואחרי שניהל משא ומתן מתיש עם הרופאים, הרשו לו ללקק קרטיב. לאט־לאט", מספרת האם.

איך דמיינתם את העתיד?

דורית לוקחת נשימה עמוקה ומתנסחת בזהירות. "בשערי צדק הצילו את חייו של רועי, ואני אסירת תודה, אבל כל הזמן הכינו אותנו ואמרו שעם פציעה כמו שלו לא בטוח שהוא יחזיק מעמד וישרוד. גיששנו באפלה עד שפרופ' דן טרנר, מנהל מחלקת גסטרו ילדים, בא עם הרעיון של השתלת מעיים בארצות־הברית. טסנו לסינסינטי, אוהיו, לבית החולים לילדים שהוא בעל הניסיון הגדול ביותר בהשתלות מרובות איברים".

במימון הניתוח לא היה עליהם לטפל. "יש לנו ביטוח בריאות פרטי", אומר האב. "אלוהים נתן לנו בומבה, אבל הוא עשה את זה רק אחרי שווידא שלכל אחד מבני המשפחה יש ביטוח מלא. זו אחת התובנות החשובות שלמדנו על בשרנו. אילו רועי היה צריך לסמוך על הביטוח של אחת מקופות החולים, הוא לא היה יושב איתנו היום. רק ההשתלה עלתה 5.1 מיליון דולר, עד היום הביטוח הפרטי שילם לנו חמישה מיליון דולר".

ניתוח של 16 שעות

רק אחרי שמונה חודשים של ייצוב והתחזקות קבעו הרופאים שרועי מוכן להשתלה של אשכול איברים – מעיים, כבד ולבלב. רועי, מחייכים הוריו, ניצח על המבצע. הוא אמר למתאמת ההשתלות, "אל תעזי להתקשר אליי, אם זה לא בשביל להזעיק אותי להשתלה". היא צילצלה באוגוסט 2014, בשתיים לפנות בוקר. "עד אז רועי ידע שהוא ממתין להשתלת מעיים, ולפני הניתוח סיפרנו לו שישתילו גם כבד ולבלב כדי להגדיל את סיכויי הקליטה. הרופא המנתח טס להביא את האיברים וחזר איתם בשמונה בבוקר למחרת. הניתוח נמשך 16 שעות. אלעד, אחיו של רועי, לא זז מהדלת. העמידו לרשותנו חדר שבו העברנו את הזמן. קצת ספרים, קצת טלוויזיה, כדי לא להשתגע. והרבה תפילות, כמובן", מספר האב.

וברור שגם החברים הטובים היו שם. "שש פעמים ביקרתי בסינסינטי", מספר החבר הטוב גלעד, "ובכל פעם לשבועיים. בפעם הראשונה, לפני ההשתלה, סבא שלי מימן את הכרטיס. הוא מכיר את משפחת להב ורצה לעזור. הוא ידע שהנוכחות שלי תשפיע על רועי לטובה. הוריו סיפרו לי שזה מה שקרה. מיד כשהגעתי הסעתי אותו בכיסא הגלגלים החוצה, לשמש. רועי ואני לא מסוגלים לשבת שתי דקות אחד מול השני בלי לחייך. הצחוקים רצו חופשי. לפני ההשתלה, כשהוא צלל לדיכאון, לקחנו אותו לשופינג בקניון, לדוג באגמים, לפיקניק בטבע, העיקר שינקה קצת את הראש".

טסת לשם שש פעמים?

"כן, גם על חשבון לימודים. בבית הספר הלכו לקראתי, כי הבינו שאני הכרחי שם. בניתוח האחרון, לפני כמה חודשים, טסתי על חשבון ימי לימוד במכינה. עבדתי בצביעה ובפיצרייה כדי לחסוך כסף לכרטיסי הטיסה. היום רועי הוא כבר חלק בלתי נפרד מסיפור חיי, חלק ממני. כשאני מצליח לגרום לו לחייך זה פלוס ענקי".

"החברים של רועי באים ממשפחות עם יכולת כלכלית לממן כרטיס טיסה", מגלה לי חגי, אביו, "אבל כל אחד מהם פדה את חסכונות הבר־מצווה והתעקש לעבוד בכל עבודה שיש כדי לקנות לבד".

גם הוד (בן 19, מגבעת־משואה) טס לסינסינטי שש פעמים. "רק שתביני", קורא רועי, "כשהכרנו לא סבלתי אותו".

"בטח, בגלל שניצחתי אותך על המגרש", הוד הודף את המתקפה, והם גולשים להומור פרטי שזר לא יבין.

"אחרי הניתוח הועבר רועי לטיפול נמרץ ונאמר לנו שהוא מקבל תרופות שיגרמו לו לישון עד הבוקר", מחייכת דורית. "אבל בבוקר, כשהתעוררתי, חגי כבר לא היה במיטה. התברר שרועי התעורר באמצע הלילה וסימס לאבא שלו, 'איפה אתה?' השיקום היה תהליך ארוך וקשה, אבל לא היה שום סימן לדחייה של האיברים, ברוך השם. נאלצנו להישאר שם שנה תמימה. לאט־לאט נתנו לו לאכול וראו שהמעיים עובדים. האחיות בבית החולים בסינסינטי נדהמו כל פעם מחדש כשראו איך חבריו של רועי מקלחים אותו מכף רגל ועד ראש על רקע מוזיקה קצבית".

בלי סימני שחיקה

ביוני 2016, אחרי שנה ושמונה חודשים, הם חזרו ארצה – להפתעה. בני משפחתם, יחד עם תושבי כפר־אדומים, ערכו בביתם שיפוץ מקיר לקיר, התקינו בו מעלונים והרחיבו את הפתחים כדי שיתאימו לכיסא הגלגלים. "נשמנו בהקלה, הרגשנו שהחלק הקשה כבר מאחורינו", מספרת דורית. "התחלנו מעקב בשניידר ודי מהר התגלה, בבדיקות הדמיה, שרועי חטף סרטן – פוסט־טרנספלנט לימפומה שבו לוקים כ־04 אחוז מהמושתלים, שהמערכת החיסונית שלהם דוכאה כדי למנוע דחייה".

רועי עבר חמישה טיפולים כימותרפיים, שערו נשר – וחבריו הטובים עשו קרחת לאות הזדהות. "מלאכים", אומרת דורית כשהם טורפים את ארוחת הצהריים שלה. "כשהם התגייסו, הרגשתי כאילו הבנים שלי מתגייסים". "לא עשינו גאלח מתוך הזדהות עם רועי", טוען אחד מהם. "פשוט לא רצינו שהוא יהיה המכוער היחיד. הגענו עם שיער מגודל, וחגי, אבא של רועי, עבר עם המכונה מאחד לשני".

במהלך ששת חודשי הכימותרפיה ערכו ביניהם החברים הטובים תורנות שינה ליד מיטתו של רועי בשניידר כדי לשחרר את דורית וחגי לביתם. ביישוב נפתחה קבוצת ווטסאפ שהייתה אחראית להסעות שלהם לפתח־תקווה ולהסעתם בבוקר לבתי הספר. באותה תקופה הוגדר רועי נקי מסרטן, אבל אז נחתו עליו עוד שתי מכות. הוא איבד את השמיעה בשתי אוזניו בעקבות מינון גבוה מדי של אנטיביוטיקה, והכימותרפיה שקיבל גרמה לפיסטולה – חור במעי המושתל.

"הפיסטולה חדרה את שכבת העור, וכל דבר שהוא אכל או שתה פרץ אל מחוץ לגוף. בניתוח בארץ ניסו לסגור את הפיסטולה עם קליפס, וזה לא החזיק מעמד, אז חזרנו לסינסינטי לחצי שנה נוספת", מספרת האם. "גם שם לא הצליחו לסגור את הבטן מפני שלא היו לו מספיק עור ורקמת שריר. זו הייתה אכזבה גדולה ואיכות חיים זוועתית. השקית נזלה, נוצרו זיהומים. הפעם אלעד לא בא איתנו, אז חגי ואני התחלפנו בינינו. אחת לשבועיים אחד מאיתנו טס והשני חזר. גם בשהות הזאת החברים של רועי היו איתנו. ההשפעה שלהם עליו היא כמו מגע קסם. בנוכחותם הוא הסכים לשתף פעולה, לצאת לשמש, לדבר ולצחוק".

"אפילו בווטסאפ ובסקייפ הם הצליחו לשמח אותי", מעיד רועי. "במיוחד כשהם בישרו לי שהפועל ירושלים ניצחה בכדורסל". הניסיון למנות כמה פעמים העבירו לו בסקייפ שידור ישיר של משחקי הפועל ירושלים נכשל.

"אתה זוכר איך בפורים חיפשנו אותך לבוב מארלי?" מישהו מקניט אותו – והצחוק גואה לתקרה. לא אחת החבר'ה הופכים עולמות כדי להתייצב בזולה ומוצאים אותו ישן או מכונס בהרהוריו. במקרה כזה הם לא ייעלבו ולא יברחו, אלא יישבו בצד ויחכו. כבר יש להם קילומטראז' של ארבע שנים וחצי בעליות וירידות, ובלקסיקון שלהם אין סימני שחיקה.

רועי עם כלבו דלאד. נקרא על שם משכך כאבים

בינואר 2017 עבר רועי את הניתוח האחרון בארצות־הברית, שבו לקחו עור מרגלו כדי לסגור את הבטן. שלושה חודשים לאחר מכן חזר ארצה, ישר לליל הסדר. שלוש פעמים חגג אותו בבית החולים בארה"ב, בעזרת מצרכים כשרים שנשלחו מהארץ. רועי הציג בפני חבריו המסורים את דלאד, כלב שנקרא על שם משכך כאבים שהיה מכור לו. למשפחה הצטרף "פיליפיני תוצרת כחול־לבן" – בחור ששוחרר מהצבא עקב בעיות רפואיות והחליט לעשות משהו משמעותי.

"רק עכשיו, ארבע שנים וחצי אחרי התאונה, הבטן שלו סגורה ומערכת העיכול שלו פועלת כמו שצריך", אומרת האם, שרק לאחרונה חזרה לעבותדה. "אנחנו יכולים לעשות רק את מה שבשליטתנו – לשמור שהוא יישאר איתנו ולתת לו את איכות החיים הכי טובה. שישמח".

"ממה?" תוהה רועי, "לפני התאונה לא התעסקתי במחשבות על העתיד. מישהו אמר לי שכשהגעתי לשערי צדק וראיתי שהרגליים לא זזות, אמרתי, 'אני כבר לא אהיה קרבי'. עכשיו, רק בזכות החברים המכוערים שלי, אני מתחיל לחשוב אולי להשלים בגרויות וחולם להתנדב לצבא. זה עוד רחוק. פעם בשבוע אני לוקח שיעור נהיגה".

לאחרונה הוא החל להגיע, שלוש פעמים בשבוע, למחלקת השיקום, לשיעורי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. המטפל שלו מסיע אותו. "אבל פעם בשבוע אני לוקח שיעור נהיגה", הוא אומר. "הלוואי שאצליח לנסוע לבד לשיקום ולמעקב".

למה אתה הכי מתגעגע?

"האמת?" הוא מתלוצץ. "הרשימה ארוכה. את רוצה את כולה? תסתפקי בדבר אחד? התיאבון עוד לא חזר לי, אבל אני מת לנעוץ את השיניים בבשר".