לפעמים – למשל השבוע – מתחשק לי לכרוך יד סביב כתפו של יאיר נתניהו ולשאול אותו ברכות: "איפה אבא שלך, ילד?"
ואז, כשהוא יצביע בכיוון הכללי, לקחת אותו ביד, לגשת איתו לאבא שלו ולהגיד לאבא: "נדמה לי שאיבדתם אותו, יכול להיות? הוא מסתובב פה כבר איזה זמן – מאז גיל 17 בערך – ולא באמת יודע מה לעשות עם עצמו. יש מצב שאתם שמים עליו עין קצת יותר מקרוב? אולי עוזרים לו לשכור דירה בעיר?"
בחיי שזו הפכה לדאגה הורית בשבילי, למרות שמדובר בילד של מישהו אחר. שום דבר פוליטי, באמת. אני מודאג מיאיר מכיוון שהוא היה אמור, בשלב זה של חייו הלא־במיוחד־בוגרים, להיות במקום אחר לגמרי. כשאני מסתכל על סבא שלו, בנציון, שהיה היסטוריון משכיל ורהוט מאוד, ועל אבא שלו, בנימין, שהוא פוליטיקאי משכיל ורהוט מאוד, אני קצת נחרד להבין שהתפוח, נו, מה זה משנה אם הוא בכלל נפל, או עדיין לא נפל אלא גר עם ההורים, קרוב או רחוק מהעץ; התפוח הזה קצת רקוב מלכתחילה, ונראה שלא קיבל מספיק השקיה. כלומר (ועכשיו תדמיינו אותי מנפנף באצבע ארוכה ומדבר בקול של זקן נרגן) איפה ההורים? איפה החינוך הבסיסי של הבחור?
עזבו פוליטיקה, באמת שעזבו; זה לא העניין. בואו נסתכל על כמה דברים בסיסיים יותר אצל יאיר: קודם כל על השנאה הגולמית – חסרת ההבחנה – שבוקעת ממנו, על גבול הגזענות (אבל גבול חופשי כזה נוסח אוסטריה־איטליה, בלי ביקורת דרכונים), ובעיקר על השפה המדוברת שלו. השפה של יאיר. השפה התחתונה הזו, שנחשפת שוב ושוב בפרסומיו ברשתות החברתיות. "הערבים הבני זונות חיללו לנו את היום הקדוש ביותר בשנה", נכתב בעמוד הפייסבוק "בעקבות הפוגרום בעכו – גם אני מחרים עסקים ערבים!" שבו היה רשום נתניהו כמנהל. "חובה עלינו לעשות את המינימום... ולהחרים כל עסק או מוצר ערבי!!! חוץ מזה שהחרמתי ת'חארות האלה גם ממקודם". יאיר נתניהו היה אז בן 17, וזו הייתה, כפי שפירסם אורי בלאו ב"הארץ", יריית הפתיחה שלו.
יאיר לא התייצב ברשת בשמו האמיתי אלא תחת השם "ג'סי נתן", ואז "יאיר נתן", והיום הוא פשוט "יאיר הון". הכינויים לא עקרוניים; אנחנו יודעים שזה הוא. הוא יודע שאנחנו יודעים. אז למה לא לקרוא לילד בשמו? אולי כי כשאתה "נתניהו" מפורש, השם עצמו מעמיס עליך אוטומטית איזה מטען. איזה ייחוס. איזו רהיטות הכרחית. איזו אחריות. בגיל 26, יאיר נתניהו עדיין לא מוכן לקחת אחריות ולקרוא לעצמו נתניהו.
בגיל 26, אגב, סטף ורטהימר הקים את ישקר בחצר ביתו שבנהריה. בגיל 26 הפכה קירה רדינסקי לדוקטור ופיתחה מתודולוגיה פורצת דרך לחיזוי אירועים באמצעות מגמות באינטרנט. בגיל 26 הפך סטיב ג'ובס לבעליה של חברה בשווי 1.2 מיליארד דולר.
ובגיל 26, יאיר נתניהו חותם פוסטים בפייסבוק באייקון של קקי מחייך, מפרסם קריקטורות אנטישמיות מבלי להבין מה הוא עושה ומסרב להזדהות בשמו. איכשהו, הייתי רוצה לחשוב שבגיל 26, הילד שלי – גם אם יתעקש לגור איתי, העלוקה – כבר יפרסם פוסטים תחת שמו המפורש, וגם יבין את משמעותם ויעמוד מאחוריהם.
הייתי רוצה לקוות שבגיל 26, הילד שלי לא יוציא אצבע משולשת – גם לא לכאורה – לשכנה שמבקשת ממנו לאסוף את צרכי הכלבה שאיתה טייל. הייתי רוצה לחשוב שבגיל 26, הילד שלי יהיה בוגר מכדי לכתוב ברשת משהו בריוני, נמוך וחסר תחכום כמו "הקרן להשמדת ישראל וגרורותיהם" או לכתוב לאדם מבוגר ומנוסה ממנו, במקרה הלוחם המעוטר בתולדות צה"ל – אהוד ברק – ש"הגיע הזמן לגריאטר".
הייתי רוצה לקוות שהילד שלי לא יהיה גס רוח במפגיע. שיהיה אדיב במידה, רהוט במידה, אינטליגנטי, קשוב, לא דוגמטי. שיגלם ערכים כלשהם.
שוב: זה לא עניין פוליטי, תקשורתי או רכילותי. זה עניין חינוכי. חינוך לערכים בסיסיים, כל־ישראליים, כאלה שהילד סופג – או לא – עם חלב הקורנפלקס הבוקרי שלו בבית שממנו הוא מגיע. ומשפחת נתניהו היא חתיכת בית, כידוע. בכל זאת עברו שם, מהסב לבניו, כמה ערכים בסיסיים. אבל משהו לא טוב קרה בדרך לנכד. אולי זה לא משהו, אולי זו מישהי. ולא שאני מנסה לרמוז משהו, אמא, אבל יאיר שלך הוא ילד (חזר לי הזקן הנרגן. למעשה מעולם לא הלך) לא מחונך. מקולקל. בריון מקלדת ופחדן מציאות. ובכל זאת, אם הצלחתם לחנך את קאיה לעשות את צרכיה בחוץ, אין סיבה שלא תחנכו גם את יאיר, אדם בגיר, לעשות את שלו בפרטיות ביתו ולא ברשתות חברתיות.
אבל זה הרבה יותר מזה: כי יאיר הוא כרגע רק הדובדבן המצומק שעל הקצפת החמוצה שמגישה המשפחה הראשונה של ישראל לאזרחיה; משפחה שהחוג החברתי שלה מורכב, בשלב זה, מבכירי עולם הטראש הישראלי בראשות ניקול ראידמן, מושיק גלאמין, סנדרה רינגלר ובני ציפר. אלה החברים הקרובים, באי הבית. ועלילות הבית – כן, כל סיפורי הטייק־אוויי במאות אלפי שקלים, ההתעמרות בעובדים, הניצול, רהיטי הגינה והנהנתנות – בקיצור, כל מה שמקופל תחת שם הקוד המזלזל "חמגשיות" – יכולים לפרנס תוכנית ריאליטי־טראש מקסימה. משפחת קרדשיאן הישראלית. זו התנהלות משפחתית שמצטיירת כדוחה וחסרת ערכים באופן בסיסי – כל מה שדרוש לריאליטי־טראש בלתי נשכח – אבל הנה הטוויסט הטרגי: מדובר במציאות. משפחת קרדשיאן הישראלית שולטת בישראל באמת. ואני לא בטוח שאני רוצה לחיות תחת שלטון חסר ערכים שמתקשה לחנך ולו את ילדיו.
"אתה באמת כל כך זועם, זה כל כך מפריע לך, או שאתה פשוט כבר רגיל להיכנס בנתניהו?" שאלה אותי בכנות עירית לינור, כשיצאנו בשבוע שעבר מהתוכנית המשותפת בגל"צ. "הרי המדינה שלך לא במצב רע".
חשבתי על זה לרגע, ואז הסברתי לה שזה בדיוק העניין: אני כועס לא מכיוון שהמדינה במצב רע במיוחד – כן, הספינה צפה, למרות שהיא לא זזה לשום מקום – אלא מכיוון שמשהו ערכי בסיסי מאוד מתמוטט לנו פה מבפנים, וזה כבר באחריותה ובהשראתה הישירה של משפחת נתניהו. שההתבהמות, האלימות המילולית והפיזית, הגזענות הבוטה, ההשתלחויות האינסופיות, ההסתגרות המחנאית, שנאת כל השאר – זו מורשת נתניהו במלואה. ויאיר הוא רק החוליה חסרת המחשבה בשרשרת; זו שמסמנת, מתוך חוסר מודעות, את תת־המודע של האב; את מה שהיה אולי אומר וכותב אם רק היה מרשה לעצמו לוותר על שיירי מראית העין הממלכתית וללכת עם גסות הרוח עד הסוף, היישר לטראמפלנד.
אבל נתניהו האבא עדיין שומר, איכשהו, על החינוך שקיבל בבית. זה כוחו של חינוך. לנתניהו הבן פשוט כבר אין על מה לשמור.
