הצהרת בלפור השנייה
בעוד כמה שבועות ימלאו מאה שנה להצהרת בלפור, המסמך המכונן שעליו חתום הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ושהכיר בזכותו של העם היהודי לבית בארץ ישראל. השבוע פגש יניב חלילי את יורשו, הלורד רודי בלפור, באחוזתו המפוארת, ושמע למה כולם מקנאים ביהודים, מדוע בריטניה לא צריכה להתנצל בפני הפלסטינים על ההצהרה ואיך לדעתו מדיניות ישראל תורמת דווקא להגברת האנטישמיות. וגם: מה לא מוצא חן בעיניו של הלורד ברחוב בלפור בתל–אביב
האח של סבא־רבא שלו היה ראש ממשלת בריטניה בתחילת המאה ה־20. עשור לאחר מכן, בהיותו שר החוץ הבריטי, כתב את המסמך שזכה לשם "הצהרת בלפור" והכיר בזכותו של העם היהודי לבית בארץ ישראל. אבל הלורד רודי בלפור לא הבין לעומק את המשמעות של ייחוסו ואת החשיבות שמייחסים רבים לקרוב משפחתו הלורד ארתור ג'יימס בלפור, עד שבערב פסח גשום אחד, באמצע שנות ה־60, הוא עלה על מונית בלונדון, עם מטען חריג.
"למדתי אז באיטון קולג', וימים ספורים לפני חג הפסחא הייתי אמור לנסוע לחופשה בבית הוריי בפריז", הוא מספר השבוע, מאה שנה אחרי ההצהרה ההיא. "הגעתי ללונדון ואספתי מבית דודתי תמונה משפחתית ממוסגרת שהתבקשתי להביא להוריי. הנחתי את המטען שלי ליד המושב של נהג המונית. הנהג ראה שעל המזוודה שלי כתוב השם בלפור ושאל אותי אם אני קשור לארתור בלפור. כשסיפרתי לו שאני בן משפחתו, הוא היה המום, וכשהתעשת החל לשיר שיר בעברית שלא הבנתי את מילותיו. הוא אמר לי: 'אם אספר לבני משפחתי שהסעתי היום צאצא של בלפור, הם לא יאמינו לי. זו הנסיעה האחרונה שלי הערב ואני הולך לחגוג את ליל הסדר. איזה סיפור נהדר לחג'. התרגשתי מאוד משירתו ומדבריו של הנהג, לא נתקלתי בתגובה דומה לפני כן.
"כשירדתי מהמונית אספתי את חפציי, אבל את התמונה שכחתי לקחת. פחדתי שאבי יהרוג אותי, זו הייתה תמונה יקרת ערך. התחלתי לחפש אותה בקדחתנות. כמה שעות לאחר מכן נאמר לי שהיא נמצאה במשרד אבידות ומציאות בעיר. הגעתי למשרד וגיליתי את התמונה עטופה בנייר יפה, קשורה בסרט, עם הכיתוב 'בלפור'. אתה מבין? הנהג היה בדרכו לליל הסדר, אבל עצר הכל כדי לעטוף את התמונה שלי ולהביא אותה, בערב החג, למשרד האבידות והמציאות. אני לא אשכח לעולם את המחווה הזאת".
עם שם שמופיע בספרי ההיסטוריה לבגרות ואחוזה אריסטוקרטית שנראית כלקוחה מספרי אגדות, הלורד רודריק פרנסיס ארתור בלפור הוא ממשיך דרכו הישיר של ארתור בלפור – המדינאי הבריטי, שהיה מראשוני המנהיגים בעולם שתמכו בבית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
ארתור בלפור נולד ב־1848. כשכיהן כראש הממשלה בשנים 1905־1902 הייתה בריטניה המדינה הראשונה שניסתה לסייע ליהודים למצוא בית מדיני. הלורד צ'מברליין, שר המושבות בממשלתו של בלפור, הציע לתיאודור הרצל את מזרח אפריקה כאזור שבו יתיישבו היהודים ("הצעת אוגנדה"). ב־2 בנובמבר בשנת 1917, שנה לאחר שהתמנה לשר החוץ, כתב בלפור מכתב ללורד וולטר רוטשילד, מראשי הקהילה היהודית, שנודע עם השנים כ"הצהרת בלפור". המכתב נכתב בעקבות הצעה שהגישו לממשלה הבריטית ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב, שביקשו הכרה בזכות היהודים לעלות לארץ ישראל ולהעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית שם.
הצהרה זו נחקקה כאירוע חשוב בהיסטוריה של העם היהודי, בשל היותה הבעת תמיכה נדירה של מנהיג ברעיון הציוני. הצהרת בלפור הייתה נקודת אור בהיסטוריה האפלה של העם היהודי במחצית הראשונה של המאה ה־20, אחרי רדיפות ופוגרומים ולפני השואה שכמעט כילתה אותו. בעולם היהודי השוו אותה להכרזת כורש, שסימנה את שיבת עם ישראל לארצו אחרי חורבן בית המקדש הראשון.
הדוד של כולנו
ארתור בלפור קיבל עוד בימי חייו את תואר האצולה רם המעלה לורד, שעובר במשפחה מאב לבנו. אבל לו עצמו לא היו ילדים, ועל כן עבר התואר שלו לאחיו ג'ראלד ולבניו, עד שהגיע לרודי בלפור, נינו של אחיו. כך, רודי לא רק נושא בתואר הרשמי לורד, אלא גם נחשב יורשו של ארתור.
ביתו המפואר, במחוז ססקס, מרחק שעה וחצי נסיעה מלונדון, מעוטר בחפצים רבים שהיו שייכים לקרוב משפחתו המפורסם, בהם חותמת שעווה רשמית מקורית של המלכה ויקטוריה וטבעת שעליה מוטבע הסמל הרשמי של המשפחה. "הדבר היחיד שחסר לנו הוא ספר תורה מעוטר, שארתור קיבל כשהניח את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים. עם השנים הספר נעלם והייתי שמח למצוא אותו", אומר בלפור.
מה ידעת על ארתור?
"ידעתי שהוא היה אדם עשיר עם משרתים רבים, אך גם פילוסוף בנשמתו, שהִרבה לשאול שאלות. כשהיה ראש ממשלה, האופוזיציה ניצלה את הנטייה שלו לשאול שאלות והחלישה אותו. קראו לו במשפחה 'דוד', כי לא היו לו ילדים והוא היה הדוד של כולם".
ארתור בלפור אמנם לא נישא, אבל הוא ניהל רומן רב־שנים עם ליידי מארי אלקו, אשתו של חברו הטוב. אחרי שהלך לעולמו, הוריש ארתור בתים, קרקעות וכסף לאחיו ולאחייניו. הירושות הללו הגיעו גם לידיו של רודי בלפור. "אבל אני שייך לצד הפוליטי, ה'עני', של המשפחה", הוא ממהר להגיד.
הענף הפוליטי של המשפחה הצמיח עוד ראש ממשלה (רוברט גסקוין ססיל), שני חברי פרלמנט וחבר בבית הלורדים, הבית העליון של הרשות המחוקקת. אבל אין צורך לרחם על רודי בלפור: לא רחוק מביתו , ניצב ארמון שבו מתגורר הדוכס מנורפוק, אחיה של טסה, רעייתו של בלפור זה 46 שנה. כסף הולך לכסף, ויום אחד יוכלו ארבע בנותיו של בלפור להילחם על הירושה. אך לבעיה אחת טרם נמצא פתרון: תואר האצולה מועבר לבנים בלבד. "הוא ניסה לשנות זאת", הסביר לי נהגו, "אבל לא הצליח".
על הקיר בסלון רחב הידיים, לצד יצירות אמנות מקוריות, תלוי דיוקן מרהיב של ארתור בלפור, שצויר כשהיה ראש הממשלה. אבל לא היה זה המעמד הפוליטי שהוליד את העושר המאופק הניבט כאן מכל פינה, האופייני למשפחות של כסף ישן. משפחת בלפור התעשרה מאוד בתקופה שבה הודו הייתה קולוניה בריטית. ג'יימס בלפור, אחד מבני המשפחה, עשה את הונו בהודו, בהקמת תשתיות הנדסה בשליחות האימפריה הבריטית. הוא שב לסקוטלנד, מקום מוצאה המקורי של המשפחה, והקים אחוזות מפוארות, שנותרו עד היום בבעלותה. "כמעט כל מה שאתה רואה מסביב שייך למשפחה, בדרך של ירושה או של נישואים", מסביר לי נהגו הקשיש של בלפור בדרכנו לאחוזת המשפחה, על ראש גבעה מוריקה.
סגירת מעגל
רודי בלפור נולד בלונדון בדיוק בשנה שבה נולדה מדינת ישראל. אביו, יוסטייס, היה אחראי על פעילותה העסקית של חברת הנדסה בריטית גדולה בצרפת, והמשפחה נדדה בין פריז לברזיל, מוקד פעילות נוסף של החברה. "רק כשבילינו חופשות קיץ בטירות הגדולות של המשפחה בסקוטלנד, הבנתי שאני צאצא למשפחה עשירה", הוא מספר. "ארתור נפטר רק עשרות בודדות של שנים לפני שנולדתי, כך שאנשים עדיין זכרו אותו. היינו משפחה עם ייחוס, אבל בגלל ששנות ילדותי עברו עליי בחו"ל, לא התייחסנו לכך".
אלא ששם המשפחה הכתיב את המסלול. איטון קולג' שבו למד הוא פנימיית נערים יוקרתית שבה התחנכו בני משפחת המלוכה ונערים שלימים הפכו ראשי ממשלה. "מוסד סלקטיבי", הוא אומר. "בית ספר שמושך אליו את אנשי החינוך הטובים ביותר. בימים ההם נכנסת לאיטון כי היית הבן של אבא שלך, וסומנת להמשיך בקיימברידג'. זה היה מסלול מתוכנן מראש. ראשי המערכת הפיננסית בבריטניה היו יוצאי איטון, כך שהיה טבעי שהם העדיפו להעסיק את בוגרי הקולג'. זו מכונה שהאכילה את עצמה".
בלפור עוסק בייעוץ מס לאנשי הון ולחברות גדולות, המנסים להימנע ממיסוי כפול בעסקיהם חובקי העולם. אחת העבודות הראשונות שלו זימנה לו סגירת מעגל – הוא עבד עבור משפחת רוטשילד, שהמסמך ההיסטורי שכתב דודו הגדול מוען לאחד מבניה. "כשבאתי לעבוד אצלם, שאל אותי אחד מבני המשפחה אם אני קשור לבלפור העשיר שפעל בהודו. אמרתי לו שאני מהזרוע הפוליטית של המשפחה, והוא נראה מאוכזב".
בלפור עבד בשנות ה־80 גם בחברת ניקנור של המיליארדר הישראלי בני שטיינמץ, שעלה לכותרות לאחרונה אחרי שנחקר באזהרה בחשדות לשוחד ומרמה. "כשעבדתי עם שטיינמץ הכל היה כשר לחלוטין", אומר בלפור. "עזבתי את מועצת המנהלים אחרי שהחברה נקנתה על ידי חברה אחרת. אבל למדתי שהישראלים לא פראיירים וקשוחים בעסקים ובניהול משא ומתן".
לפני 25 שנה ראה רודי בלפור בעיתון מודעה על ארוחת ערב שמארגנת הקרן האנגלו־ישראלית לציון 75 שנה להצהרת בלפור. "ראיתי את רשימת המוזמנים ולא היה שם אפילו בלפור אחד! כתבתי למזכירות הארגון שאהיה שמח להיות מעורב ומאז אני חבר בארגון. הרגשתי שצריך לחבר מחדש את המשפחה להצהרה".
ההצהרה המפורסמת היא למעשה מכתב שנכתב בתום דיונים רבים בקבינט הבריטי ואחרי טיוטות רבות. הנוסח המקורי כלל את המשפט "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי". בנוסח הסופי נכתב: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל... בתנאי ברור שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". המשפט האחרון עוד יעורר סערה – ועל כך בהמשך.
"הדור של ארתור תמך ברעיון של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", אומר בלפור, "אבל גם נדרש לא מעט לובינג כדי להשיג את ההצהרה. דווקא השר היהודי אדווין מונטגיו התנגד לה, בגלל שחשש למעמדם של יהודי התפוצות. פלשתינה הייתה מדבר עם ביצות ויתושים. אנו, בני דתות אברהם, גדלנו על הרעיון שארץ ישראל המקראית היא נחלת היהודים – על כך לא היה ויכוח. כמובן הייתה התנגדות של הערבים שהתגוררו בפלשתינה, אבל הייתה שם ארץ לא מיושבת והערבים היו רועי צאן. כשההצהרה ניתנה, אף אחד לא שיער שתהיה התפוצצות אוכלוסין דווקא שם, עם שיעור ילודה כה גבוה בקרב הערבים המוסלמים, ומצד שני, אף אחד לא ידע שהצורר היטלר יבצע רצח עם".
ההצהרה התקבלה בתום שבועות ארוכים של דיונים.
"לבריטניה זרמו אז פליטים יהודים שנמלטו מהפוגרומים בפולין וברוסיה. היינו הראשונים לקלוט אותם, על כן זו הייתה הצהרה הומניטרית. אנחנו מתלוננים היום על המוסלמים עם החיג'אב והבורקה, שמגיעים לבריטניה בהמוניהם, בלי לדעת מילה באנגלית. גם היהודים הגיעו מהשטעטל בלי לדעת מילה באנגלית. הם היו מאוד עניים, לא יכלו לתקשר, לא עבדו בשבת והיו שונים מהבריטים.
"בל נשכח גם שבריטניה תמכה בייסוד בית יהודי בארץ חרבה ומלאת ביצות, לא במקום פורח. מי היה מאמין שאתם, הישראלים, תקימו מדינה כל כך מפוארת, שתייבשו ביצות ותבנו קיבוצים? הפלסטינים יכלו לעשות את אותו הדבר, אבל בחרו שלא".
זירת התגוששות
רודי בלפור לא מסתיר את תמיכתו בהצהרה ובמדינת ישראל. הוא מספר שבתקופת מלחמת ששת הימים עבד עבור העיתון "הראלד טריביון" בפריז, ואז גם התעצבה תמיכתו בישראל. "ב־67', מצרים ביקשה למחוק את ישראל וישראל ריסקה אותה. נשמע אז הגיוני, שמדינה שמנצחת במלחמה וכובשת שטחים שומרת את השטחים ומגדילה את הכוח שלה. רק ב־20 השנים האחרונות אנשים באים אליי ואומרים, 'זו ההצהרה של המשפחה שלך, שהולידה את כל הבעיות במזרח התיכון', ואני עונה שאי־אפשר לומר זאת כי העולם היה אז מקום אחר.
"אבל אני גם לא מבין את הפלסטינים: הם הרי גרו על אותה קרקע בפלשתינה, ועם זאת, לא ניסו להפוך לעם יצרן או לעזור לעצמם. אין להם יותר זכויות על הקרקע מאשר היהודים, אבל הם חושבים בצורה אחרת. עצוב שהם לא מצליחים להתרומם עם הכלכלה שלהם ושמבחינה פוליטית אין להם מוטיבציה לעשות כן. הם חיים לפי הרעיון של 'אנחנו נחיה במסכנות ובאומללות, כדי שנוכל להאשים את ישראל באומללות שלנו'. ההנהגה הפלסטינית לא פועלת כדי להשיג את מטרות העם. עצוב מאוד ששני העמים לא מצליחים לעבוד ביחד כדי לשגשג. הישראלים לא רוצים להרוס את המוסלמים, אבל המוסלמים, או לפחות חלק מהם, כן רוצים להרוס את ישראל".
אם ארתור בלפור היה חי היום ומגיע לבקר בישראל, מה הוא היה חושב?
"העובדה המצערת היא שאחרי ההצהרה המשיכו הרדיפות אחר היהודים והיה רצח עם בחסות היטלר. ארתור היה שמח אם ההצהרה שלו הייתה מצליחה למנוע את השואה. הוא היה גאה אם היה רואה שהצלחתם להפריח את השממה, הפכתם לאומה של חקלאות, טכנולוגיה וכלכלה משגשגת. אבל דבר אחד היה ודאי מעציב אותו מאוד: הקונפליקט המתמשך בין הישראלים והפלסטינים. הישראלים שכחו חלק חשוב מאוד בהצהרה, שדיבר על זכויותיהם של התושבים הלא־יהודים של ארץ ישראל. ישראל החליפה את הדאגה להם בהתנחלויות ובגזילת קרקעות מהפלסטינים".
את ההצהרה המקורית, השמורה בספרייה הלאומית בלונדון, לא ראה בלפור מעולם. "אולי בגלל ששמעתי עליה מספיק", הוא אומר בהומור בריטי אופייני. בחודשים הבאים הוא יידרש לפרטיה שוב ושוב, כשייטול חלק באירועים הרבים שיתקיימו בבריטניה לציון שנת המאה למתן ההצהרה. האירועים ינוצלו גם כדי לחזק את הקשרים החמים ממילא בין בריטניה וישראל. תרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה ואולי האישיות הכי פרו־ישראלית שהתגוררה מאז ומעולם בדאונינג 10, צפויה לשאת נאום חגיגי. בדצמבר האחרון כבר הצהירה מיי בפני אגודת ידידי ישראל במפלגה השמרנית, כי הצהרת בלפור היא "אחד המכתבים החשובים בהיסטוריה".
אבל המועד החגיגי הפך השנה לזירת התגוששות בין הישראלים והפלסטינים. אבו־מאזן טען כי הצהרת בלפור "סללה את הדרך לנכבה של הפלסטינים וללקיחת אדמותיהם". הוא דרש כי ממשלת בריטניה תתנצל בפני עמו כי "זה המעט שהיא יכולה לעשות על הסבל שנגרם לו". מיי דחתה את הדרישה.
בלפור סבור שהיא צדקה. "למה שמישהו יתנצל?" הוא תוהה. "ההצהרה ניתנה מתוך כוונה טובה. העובדה שהמציאות לא התפתחה כפי שהפלסטינים רצו – אינה סיבה שנתנצל עליה. זה מזכיר לי מדינות שמנתצות פסלים ומתכחשות לעברן. גם בקמפוסים פה, אתה לא יכול לדבר אם אתה אוחז בהשקפת עולם 'לא נכונה', אם אתה מתבטא בעד ישראל. איפה חופש הביטוי? האם אנחנו מבקשים ממצרים להתנצל על שפתחה במלחמת יום הכיפורים? לא. אז למה שאנחנו, הבריטים, נתנצל?"
הפלסטינים טוענים שבעוד שההצהרה הייתה הומניטרית כלפי היהודים, היא לא הייתה הומניטרית כלפיהם.
"הבריטים חשבו שהיהודים והערבים יחיו ביחד בשלום, כפי שהיה ביפו, כשמיסטר אבולעפיה אפה לחם ליהודים כשהם חגגו את החגים שלהם. היה דו־קיום בחלקים רבים. אף אחד לא חזה את עוצמת הקונפליקט. כשהבריטים שלטו במקומות רבים בעולם, הכל עבד היטב. ברגע שיצאנו משם, החלו קרבות, כי לא היה כוח כובש שעשה סדר. הרי לא שמעת על בעיות בין הדתות בהודו עד שהודו קיבלה עצמאות ואז החלו מאבקים. אותו הדבר קרה בפלשתינה. הפלסטינים משתמשים בתירוצים במקום להתקדם. אחרי שישראל פינתה את עזה, נכנס לשם חמאס והחריב עד היסוד חממות שהישראלים בנו בגוש קטיף. במקום לנצל את קיומם של המתקנים הללו ולייצר עבודה ותעסוקה לפלסטינים, הם בחרו להחריב הכל. אז איך הם שואפים להתקדם?"
מכתב גלוי
לצד תמיכתו בישראל, בלפור תוקף בחריפות את ממשלת נתניהו – ובחר לעשות כן באמצעות מכתב שפירסם בפברואר האחרון ב"ניו יורק טיימס". במכתב הזכיר בלפור את הנוסח המלא של ההצהרה, כולל החלק האולי פחות מדובר בישראל, שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ. המכתב התפרסם אחרי שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע כי לא יתעקש על פתרון של שתי מדינות זמן קצר לפני ביקורו של נתניהו בוושינגטון. "חלק מרכזי בהצהרה נשכח לחלוטין לאורך השנים: הדאגה למצבם של הפלסטינים", כתב בלפור. הוא הוסיף כי "חוסר יכולתה של ישראל להתמודד עם הבעיה, לצד התרחבות ההתנחלויות על חשבון אדמות פלסטיניות, הם גורמים מרכזיים בהתפשטות האנטישמיות בעולם". כן תקף במכתבו את נתניהו וקבע כי "הוא חייב לדאוג למיליוני יהודים בעולם שסובלים בגלל השלכות של פוליטיקה ישראלית פנימית".
המכתב עורר זעם רב בקרב מנהיגים יהודים, שטענו כי בלפור מאשים את ישראל באנטישמיות. אבל הוא דוחה את הביקורת בתוקף. "ההתנחלויות לא עוזרות לידידי ישראל בעולם שרוצים לעמוד לצידה", הוא טוען. "היה חשוב לי להזכיר, גם בגלל הדרישה להתנצלות בריטית, שיש תחושות לא נוחות כלפי האופן שבו ישראל גוזלת קרקעות פלסטיניות. אתם מגרשים פלסטינים כדי לפנות מקום למתנחלים. איך זה שונה מהאופן שבו גורשו יהודים מהשטעטלים?
"אני לא פוליטיקאי, אז אל תשאל אותי איך מתקנים את המצב. ואני מודע לכך שהיה יכול להיות טוב יותר אם הפלסטינים היו מקדמים את הכלכלה שלהם, ואולי אף זוכים לסיוע כלכלי ממדינות ערביות, ששולחות להם נשק במקום כסף. אך זו הנקודה: ברגע שלפלסטינים תהיה מדינה, תהיה להם אחריות על גורלם והם לא יוכלו להאשים את ישראל בכל מה שקורה להם".
איך אתה יכול לקבוע שהאנטישמיות היא תוצר של המדיניות הישראלית?
"אנשים מזהים את ישראל כמדינת היהודים. כשישראל מתנהגת בצורה לא הולמת, אנשים סבורים שכל היהודים מתנהגים כך".
אתה סבור שההפגנות של ניאו־נאצים בארה"ב הן גם תוצר של מדיניות ישראל?
"לא, זה משהו מקומי יותר. אלה לבנים שחשים עליונות כלפי כל מי שאינו לבן. אבל האוניברסיטאות מלאות בסטודנטים אנטי־ישראלים, וזה מוביל לאנטישמיות. אנשים מפתחים שנאה כלפי יהודים. הם חושבים שהיהודים רוצים לעשות הכל בדרך שלהם. מעשי נתניהו לא מסייעים לישראל, והם מתורגמים לתחושות אנטישמיות רחבות. יש בקהילה היהודית בבריטניה אנשים שנבוכים מנתניהו, כפי שהאמריקאים נבוכים מטראמפ".
השאלה היא אם לא מדובר בתהליך הפוך, שבו אנטישמים תוקפים את היהודים בכסות של התנגדות פוליטית לגיטימית לישראל? הרי אנטישמיות הייתה קיימת לפני 1967.
“יש אנטישמיות שמבוססת גם על מה שתיארת. אם תסתכל על שוק הנדל"ן של לונדון – הוא נשלט בידי יהודים. גם בבריטניה יש אנשים שלא היו שמחים אם הבן שלהם היה מתחתן עם יהודייה, או כאלה שלא מתים על האפשרות לעשות עסקים עם יהודים. זה לא סוד שהיהודים לא קלים כשהם מנהלים משא ומתן. אבל הם אנשי עסקים טובים, שעושים ביזנס וגורמים לאנשים רבים בעולם לקנא בהם.
"למה היהודים כל כך טובים? זה חלק מהגנים שלהם. רוב הפסנתרנים והמנצחים הגדולים הם יהודים. תסתכל על ישראל, על ההמצאות שיוצאות משם. ברור שיש עניין של דנ"א, שילוב של גאונות ונחישות, שמביא יהודים לטופ. זה מעורר הערצה בעיניי, אבל זה לא תמיד גורם לאחרים לחבב יהודים".
לא שונאים את כל הטורקים בגלל הכיבוש בקפריסין. למה הגיוני לשנוא יהודים בגלל מדיניות ישראל?
“מדיניות ישראל, שנתפסת בעולם כאנטי־דמוקרטית ושוללת זכויות אדם, לא תורמת למעמדם של יהודים בעולם. בל נשכח שישראל נמצאת במרכז הזירה העולמית, גם בגלל קשריה החזקים עם ארה"ב, ולטורקיה אין מעמד דומה. אם אתם מתכננים לחגוג את שנת המאה להצהרה, בצדק רב, ראוי שישראל תתייחס לכולה ולא רק לחלק ממנה. לכן כתבתי את המכתב: להזכיר את החלק שנשכח".
בביתו שלו מגלים מעט מאוד עניין בהצהרת בלפור – ארבע בנותיו עוסקות באופנה, בתזונה ובאקדמיה. אפילו לא בתו הצעירה, שנישאה ליהודי. "הן שאלו אותי על זה קצת לאחרונה, בגלל שההצהרה עלתה לכותרות, אבל לא מעבר לכך", הוא אומר.
כשמגיעה השעה לסיים את הראיון, הוא מתייצב ליד הדיוקן של ארתור בהערצה לא מוסתרת. ואז הוא נזכר במשהו. "בפעם הראשונה שביקרתי בישראל, הגעתי לתל־אביב. הסתובבתי מלא השתאות מהמקום היפה שבניתם, ואז גיליתי שהרחוב על שם הגנרל אלנבי ארוך יותר מרחוב בלפור. אני חושב שזה צריך להיות ההפך".
לפנייה לכתב/ת 
