המילים האחרונות של גיל-עד שער

עשרה חודשים לאחר הירצחם של שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון בידי חוליית חמאס – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל, הגיעה אל משפחת שער בשורה: בשלד המפויח של המכונית שבה אירע האסון התגלה במקרה יומנו של גיל־עד, שנכתב בחודשים האחרונים לחייו. מחברת בכתב ידו של הנער, שדפיה שרופים וחרוכים מאש ומוכתמים במים.

המכונית שבה נרצח גיל-עד. "המשטרה הפלסטינית לקחה דברים מהמכונית למחסן בחברון והביאה אותם למשטרה בירושלים"

במשך הזמן שחלף מאז החליטה המשפחה לשמור את דבר היומן הזה בסוד. בהתחלה בשל ההתרגשות הגדולה שאחזה בה, אחר כך בשל התהליך הממושך של פענוח היומן ולבסוף בגלל הרצון לשמור על פרטיותו של הנער שהיה בן 16 וחצי במותו. עכשיו, יותר משלוש שנים מאז החטיפה והרצח שזיעזעו את ישראל, רואים אור קטעים מהיומן של גיל־עד במסגרת ספר חדש שיוצא בימים אלו, פרי עטה של אמו.

עטיפת הספר

הספר "מה ילד יום – געגוע של אמא" (הוצאת ידיעות ספרים) מקבץ קטעים מיומנה האישי של בת־גלים שער. הוא מתעד את מה שעבר עליה ועל משפחתה, החל מליל 12 ביוני 2014 שבו היא ובעלה אופיר הבינו שגיל־עד נעדר ובנם טילפן למוקד החירום המשטרתי, ביקש עזרה שבוששה מלהגיע, דרך 18 הימים שבהם נערך החיפוש אחר הנערים ומציאת גופותיהם, ועד ההתמודדות היומיומית והקשה עם האובדן. יחד עם הקטעים שכתב גיל־עד, מדובר למעשה ביומן בתוך יומן. וכך כותבת שער בספרה:

שלושת הנערים (מימין): נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח ז"ל

יום חמישי, כ"ז ניסן, 16 באפריל 2015

ככה נרגיש כנראה בתחיית המתים, אני חושבת לעצמי, לא מצליחה להירגע כבר יומיים מהמפגש הצפוי עם נציגי המשטרה. כשכבר השלמתי עם העובדה שחפציך האישיים הלכו עימך, ומעט הדברים נארזו בכאב בכמה מדפים בארון שבחדריך — פתאום הם הגיעו. פתאום משהו נמצא.

במשך כל התקופה הזו כל כך קיוויתי, כל כך רציתי למצוא איזה יומן שלך, וכשחלף הזמן, השלמתי עם העובדה שזה לא יקרה. ופתאום בדרך נס, מצאו יומן. פתאום, כך מתארים השוטרים, הגיעה למעבדת זיהוי פלילי לפני חודשיים שקית ובה מחברת ויומן. במחסן המשטרה בחברון נאספו פריטים רבים באותם ח"י ימים, וכעת משעשו סדר במחסן, גילו אותם לפתע.

החומר כמעט ונזרק. בנס נמצא, בנס נשמר. בנס הועבר אל המעבדה לזיהוי פלילי.

בדיקה ראשונית העלתה שלצד מחברת ביולוגיה, מונח לו יומן אישי שבו פרטת את נימי נפשך ואת צליליהם העלית על הכתב. הם מספרים לי בדמעות שהמילים קפצו לעיניהם מתוך הכתוב — "אני אוהב את אמא שלי, ממש!" — והרגישו שזה אישי מדי, שהם לא יכולים לגעת בזה, אז הם הביאו את הדפים אלינו. לכאן, הביתה. ממש עכשיו.

וואו. בלתי נתפס, איזה אוצר! (...) בידיים רועדות הם מוציאים שקית שקופה ועוד שקית שקופה. בידיים רועדות עוד יותר אנחנו פותחים אותה.

על שני דברים אצטער בסוף אותו הערב — על מה שפתחנו ועל מה שלא פתחנו.

הראש אומר לנו לא לגעת. היומן מתפורר כולו ועלול להינזק. כדאי להשאיר למומחים את הפענוח. הכל מפורר, מפויח ומלא בסימני רטיבות. והלב מתפקע, מבקש לדעת מה כתוב, מה המסר. עכשיו, ברגע זה! למצוא מילים שאולי ייתנו נחמה, שאולי יספרו לנו דברים שלא ידענו עליך.

אני פוחדת לגעת. אופיר מדפדף, כמו נכנס לשיכרון. מדפדף בין דפי היומן בקדחתנות, כאילו מבקש למצוא את הבן שאבד.

די, אני לא יכולה יותר. ההרס גדול, המידע חשוב... צריך להתגבר על הסקרנות. "קחו את היומן", אני מבקשת, "נעיין בו לאחר פענוח". יהיה קשה לחכות אבל היומן יקר מדי" (כל הקטעים מתוך הספר).

"כשהאוטו נשרף הגיעו למקום גם שוטרים יהודים וגם שוטרים של המשטרה הפלסטינית, וכל אחד אסף מה שמצא באזור", מספרת לי בת־גלים שער, 45, מהיישוב טלמון. "המשטרה הפלסטינית לקחה את הדברים האלה למחסן בחברון ושכחה מזה. באיזשהו שלב מישהו עשה שם סדר וקישר בין הדברים, והביא אותם למשטרה בירושלים, והם באו אלינו איתם. זה נס עצום. היומן הזה היה יכול להיזרק לפח, ואף אחד לא היה יודע מזה. שעות אחרי שחוקרי המשטרה הלכו לא הפסקתי לרעוד".

דפים מהיומן של גיל-עד

פענוחו של היומן, על כתב היד והמילים שנחרכו, ארך כמה חודשים. האם כותבת:

יום שני, כ"ה באב, 10 באוגוסט,

במעבדה אני עוטה את הכפפות הלבנות ומרגישה כמו שרלוק הולמס בסרט. הסיפור של היומן הזה נראה לא מציאותי, כאילו סיפור חטיפתך ומותך מציאותיים יותר. סייעתא דשמיא גדולה בכך שנמצא היומן, ועוד יותר מזה — בכך שבהשגחה גלויה, כתבת רק בצד אחד ועם שוליים רחבים מאוד, כך שהחלק שנשרף או נרטב מכיבוי השריפה קטן יחסית. ובכל זאת, יש צורך לפענח את הכתוב.

במעבדה צילמו את היומן ומסרוהו לנו. מרביתו ניתן לקריאה. עכשיו עוברים דף־דף ומנסים להבין את מה שמטושטש, את מה שנמחק. התהליך ארוך ועמוק ומפגיש אותי עימך שוב ושוב.

צוות המז"פ מפגין רגישות יוצאת דופן. אילו מסירות ונאמנות. ש' מלווה אותי לאורך כל הדרך, מתנצלת בפניי שהיא מציצה בצפונות ליבך. מחבקת כשצריך. מכינה קפה הפוך בכל מפגש, אולי ייתן הקפה את הכוח שצריך כדי להתמודד עם המשימה. אני נזכרת באמבולנס שהציבו בכניסה לבית בטלמון כשהגיעו אלינו לראשונה עם גילוי היומן.

אנו קוראים שורה אחר שורה ומדפיסים את מה שמצליחים לפענח. כשלא מצליחים לקרוא בעין בלתי מזוינת, נעזרים בעין אלקטרונית של המחשב, מנסים להחליף את קרני האור, אולי מה שקרן אחת לא מצליחה להראות, תראה קרן אחרת. נעזרים בפינצטה, בזכוכית מגדלת, באביזרים הכי פשוטים ובמחשב הכי מתקדם. גם מוזיאון ישראל נרתם לתת את הידע שלו בשימור חומרים שרופים שנרטבו. מתקדמים לאט, ועם זאת מצליחים לפענח את רוב הכתוב.

טוב שבמהלך עבודתי כמורה, לאחר בדיקת אלפי מבחנים, נעשיתי מומחית לפענוח כתבי יד. פתאום מתבררת עוד תועלת מעבודה מתישה של שנים. מי חשב שאזדקק לכך ועוד לצורך שכזה.

ש' מראה לי העתק מיומנו של אילן רמון שפוענח אצלם במחלקה. ההשוואה ליומנו של אילן רמון מרטיטה. גודל המחברת שלכם זהה. הספירלה הכורכת את הדפים זהה. בשני המקרים לא הצליחה למלא את יעודה ורק חלק מהיומן נמצא. הדפים ביומנו של אילן נשטפו במים, ולמרות זאת הצליחו לשחזר חלק גדול מהם. גם דפי יומנך נשטפו במים. חלקם נשרפו, לא ברור אם זהו כל יומנך. אילן נהיה לדמות לאומית. אתה, איל ונפתלי הפכתם לדמויות לאומיות.

אך היומן שלך כל כך אישי, כל כך תמים. זה לא יומן של חייל שיוצא לקרב ומניח שאי אלו עיניים נוספות ישזפו את יומנו אם לא יחזור מהקרב. זה יומן של נער, נטול סיסמאות, נער המצוי בתחילת תהליך גיבוש ה"אני" המובהק שלו. נער שחיפש לבד את הטוב, את האושר.

בת-גלים שער. "בכיתי את עצמי לדעת בלי סוף, בלי סוף"

"את צריכה להבין", אומרת לי שער. "הפלאפון נשרף. התפילין נשרפו. מה שכן הביאו לנו זה את הטלית שלו ואת המשקפיים שלו. יותר נכון, את המסגרת, מנופצת לגמרי. זהו. ואז פתאום ערימות דפים כאלו של יומן אישי. תוך כדי קריאה פתאום הבנו מה יש לנו בידיים. היומן הוא בערך מגיל 16, ממש חצי השנה האחרונה של גיל־עד. הגיעו אלינו 40 דפים שמתוכם פירסמתי בספר כ־20".

היומן של גיל־עד, מחברת ספירלה אדומה, כתב יד מוקפד בעט כחול, מונח בביתה החדש של משפחת שער, שאליו עברה אחרי מותו, ובכל זאת יש בו את "החדר של גיל־עד". בת־גלים שער כבר כמעט לא פותחת את המחברת הזאת, אבל המילים שכתב בה בנה צרובות בליבה. היא זוכרת אותן בעל פה.

גלעד לזכר הנערים ליד חלחול, במקום שבו נמצאו גופותיהם

קטעי היומן של הבן מובאים בספר באותו חיתוך שורות כמו במקור, עם הסברים והשלמות של האם בסוגריים או שלוש נקודות במקרים שבהם היה בלתי אפשרי לפענח את הכתוב. להלן קטעים מיומנו המופיעים בספר:

שני, י"ז באדר א', התשע"ד

בדיוק בשני שעבר עליתי חזן בישיבה בשחרית ומנחה.

שחרית הייתה אחת התפילות החזקות ביותר שלי. התכוננתי לפני התפילה לשמש כשליח שהתפילות יעברו מהציבור אל הקב"ה דרכי. זאת הייתה חוויה מעצימה ומיוחדת. ממש התרגשתי בתפילה. השתדלתי לכוון ולטהר את התפילה שלי והרגשתי מדהים.

עכשיו אני מתפלל שעוד הרבה תפילות שלי יהיו כאלה. כי ממש אחרי התפילות שלי אני בירידה.

אני מאחר לתפילות ולפעמים גם מפספס. אבל היום החלטתי שאני מפסיק ליפול.

ליפול בעב(ירות), ליפול לייאוש. אני לא נותן לזה להשתלט עליי.

אני מקווה להצליח. בעזרת הקב"ה.

מכל הקטעים ביומן זה הקטע שריגש אותה במיוחד, אומרת האם. "זה קטע על התפילה שלו. בטלמון הוא לא הסכים להתחזן, ופתאום הוא מדבר על איזו אחריות זו להיות חזן, וכמה זה נתן לו תחושה מרוממת. יש בבית הכנסת שלנו ספר תורה על שמו של גיל־עד. כשמוציאים אותו אני נזכרת בשורות האלה ויכולה להתפרק מזה. מצד אחד זו זכות מאוד גדולה. מצד שני, מה ילד בן 16 וחצי עושה על ספר התורה במקום להתחזן?"

מהקטע הזה נראה שיש לו גם רגעים קשים. הוא כותב, "החלטתי שאני מפסיק ליפול".

"כשאתה לא מצליח לקום בבוקר לתפילה, זו נפילה. יש ימים טובים יותר, יש פחות טובים. יש ימים שהוא לא מצליח לקום לתפילה. אבל הוא לא מתייאש אלא להפך, מקווה להצליח. אני יודעת שהילדים שלי נופלים וקמים. כולנו נופלים. חשוב לי לדעת שהם קמים. שאנחנו קמים. זו החוכמה. כי כולנו כבני אדם חווים רגעים קשים, השאלה אם אנחנו יודעים לקום מזה".

ראשון, כ"א באדר ב' התשע"ד

"(....) לא חייבים לקבל כווייה כדי ללמוד שהאש (שורפת) גם בגלל שלא כל הכוויות מתרפאות ועלולה (להישאר צלקת) לכל החיים, וגם בגלל שאפשר ללמוד מניסיונם (של אחרים)"

)ציטוט מתוך "הנגלה שבנסתר", חוברת שהוציאה תנועת בני עקיבא בנושא הצניעות(

השבוע היו לי הרהורים על שמירת נגיעה וצניעות פעם ראשונה בכזאת עוצמה. אחרי שקראתי את הקטע הזה נרגעתי.

נראה שהעניין של שמירת נגיעה הטריד אותו.

"הנושא הזה מעסיק הרבה בנים ובנות בגיל ההתבגרות, אבל אחרי שקראתי את הקטע הזה, גם אני נרגעתי, כי אני חושבת שזה פתאום נתן לו איזושהי הבנת עומק – שזה לא סתם אסור. שהוא הבין את המשמעות של זה".

הייתה לו חברה?

"אני לא רוצה להיכנס לזה".

הוא מדבר על תשוקה.

"יש תשוקה לחיים, לחיות אותם בטוב ובשמחה. יש כאב מאוד גדול על חיים שנגדעים באמצע. מה הוא הספיק הילד הזה? הוא יותר לא הספיק מאשר הספיק. אלו מחשבות שמאוד מחלישות אותי, אז אני חושבת על מה שהוא כן עשה ב־16 וחצי השנים שלו, אני חושבת שהוא חי חיים מלאים. רואים את זה בדברים שכתב".

מה הדבר הכי משמעותי שקיבלת מהיומן?

"אני לומדת קצת על העולם הפנימי שלו, אבל אני גם לומדת לדעת שאני מכירה אותו. הדברים לא היו זרים לי".

בת-גלים בעצרת בכיכר רבין בזמן החיפושים אחר הנערים

שני ז' בניסן התשע"ד

יש בי משהו מיוחד!

סוף־סוף אני מרגיש שמצאתי בי משהו חזק. כוח החיים.

ככה אני קורא לו. אני מרגיש שיש בי כוח עצום של חיות.

זה מתבטא בשמחה גדולה שאני משתדל להיות בה (גיל־עד... לא סתם נקראתי בשם היפה הזה),

זה מתבטא באהבה חזקה שאני אוהב. למשפחה, לחברים. יש בי כוח אהבה אינסופי שרוצה בטובת האהובים שלי והקרובים אליי, שרוצה בקרבתם.

זה עושה אותי מאושר.

אני מניחה ששימח אותך לקרוא את הקטע הזה.

"היו לגיל־עד חודשים מבולבלים בשנה האחרונה של חייו, אבל דרך היומן רואים שהתהליך, שהחל בבלבול, מקבל צורה של יישוב הדעת, של אושר ושמחה, ממש בחודשים האחרונים של חייו, כאילו הלך שלם אל מותו. זה עצוב, אבל גם מרגיע לדעת שהוא הרגיש טוב עם עצמו ועם הסביבה. זה ילד שהתכוון לחיות עוד הרבה שנים".

(....)החלטתי שנמאס לי להידרדר בחופש. חאלס לקום מאוחר בבוקר, בקושי להתפלל, לדלג על תפילות ולא לעשות משהו משמעותי. בינתיים ב"ה אני מצליח! טוב לי עם זה. כל התפילות, שומר על ע(צמי) מנצל את הזמן מצוין, עובד. ב"ה!!!

תודה הקב"ה! ותעזור לי לשמו(ר)...

ידעת שהוא מתייסר ומתלבט?

"בעולם התורני יש המון התעסקות במה אתה לומד: אתה צריך להחליט אם אתה מתמקד בגמרא, במוסר או בחסידות. גיל־עד הלך לכיוון של חסידות, היה חשוב לו מאוד שאפשר להיות שומר תורה ומצוות ושמח. היו לו דרישות מאוד גבוהות מעצמו, אבל לפעמים היה קשה לו לגייס את עצמו לקום בבוקר. גם זו סוגיה שמטרידה הרבה מהנוער הדתי. אנחנו קוראים לזה עבודה על מידות, והוא מוצא כוחות להתמודד עם זה".

לצד הכאב נראה שזו הייתה שנה של פריחה מבחינתו.

"הוא כותב הרבה: 'היום אני מאושר', 'היום טוב לי', 'טוב לי עם עצמי'.

"ההתחבטויות לא פגעו בשמחה שלו. אני חושבת שהרצון לחיות חיים מלאים הוביל אותו לחפש את העומק שלהם, אבל זה לא נעשה מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה. גם החברים בישיבה אמרו שהוא חיפש את הדברים עד השורש, עד האמת. רואים ביומן את הרצון שיהיו לו חיים משמעותיים. הוא חיפש את עצמו, והוא היה מאוד אחראי ומאוד בוגר".

בס"ד

שלישי ט' באדר ב' התשע"ד

אתמול היה יום אדר בירושלים.

איזו שמחה הייתה שם!! הרבה זמן לא הייתי שמח ככה. טוב לי עם השמחה. הרי קוראים לי גיל־עד. והחלטתי שאני מקיים כל החיים שלי את השם - גיל־עד - שמחה תמיד.

שמתי לב גם לשינוי שחל בי. פעם הייתי ממש רוצה להיות איפה שהכי שמח ומצחיק. היום אני זה שעושה את זה. הרגשתי מצוין.

בס"ד

שני י"ב בשבט התשע"ד

(...) לכל אחד יש "סמים" שמרגיעים אותו וגורמים לו להרגיש טוב. אצלי זה סוכר ומתמטיקה. כן, כיף לי לאכול סוכר. אבל זה יזיק לי מאוד. אוף. לפעמים אני שולט בעצמי. לפעמים לא. ו... כן, מתמטיקה, אין דבר יותר כיף ומרגיע מאשר לעשות תרגיל טוב במתמטיקה.

(...) יש לי חלום חזק מאוד. אני כל כך רוצה להגשים אבל בתוכי משהו ממני מונע זאת ממני.

לנגן.

חלום לבטא את עצמי. למצוא את עצמי (בכלי...) מחובר אליו אז למה אני לא עושה...

(...) להתחיל. אני יודע שאני לא אצליח. אני לא (רק) יודע. אני מרגיש. תחושת כישלון חמוצה בפנים. אני נמלא קנאה כל פעם שאני רואה מישהו מנגן. אם היו מגשימים לי משאלה, הייתי מבקש ישר - לדעת לנגן. משהו בי אוהב כל כלי. תופים, גיטרה, פסנתר. הכלים הרגילים, אבל כל כך מיוחדים, כל אחד מבטא את עצמו. ומשהו שחונק אותי מונע זאת ממני.

לנגן.

חמישי כ"ז באדר א' התשע"ד

אני יושב מול המאמר "גדולה הסרת טבעת" שכתבתי יחד עם עמיחי בשבוע האחרון. במסגרת מסלול תנ"ך. ההרגשה המדהימה הזאת כשמחדשים תורה. אושר מוצף. תוך כדי כתיבת העבודה פתאום נכנס(ה) בנו מין "מיני השראת שכינה". כל כך כל כך שמחתי!! אני גאה במאמר הזה מאוד. חידוש תורה שלי.

בעז"ה אני מאוד רוצה לחוות זאת שוב בחיים שלי עוד הרבה פעמים.

תודה הקב"ה!"

שישי ט"ז באייר התשע"ד

ניצול זמן זה דבר שכולם רוצים להיות טובים בו. השבוע היה מדהים.

שלוש מתכונות ובגרות, זה בהחלט מראה שאני עמוק בתוך הלימודים של השביעית. הנחת אבן הפינה של הסניף. האמת, התרגשתי. עד עכשיו אני בלבטים על ההדרכה שלי. נכון, אני קצת שחוק. אבל זה תלוי ברצון שלי. ועל הרצון הזה אני עדיין לא כל כך סגור עם עצמי. כמו כל החלטה, גם עם ההחלטה שאצטרך לקבל בנושא הזה, אני צריך להיות שלם עם עצמי. אחרת, הפסדתי מכל הכיוונים.

(...)"כשחזרנו מחופשת פסח, והתחלנו את התקופה הזאת, החלטתי שאני משקיע בכל הדברים. להוציא מעצמי לא כמה שאני יכול אלא יותר. להצליח לשלב. במשפחה ובסניף קצת קשה לי להשקיע בזמן האחרון. אבל ב"ה אני מרגיש שאני משלב נהדר בין תורה, לימודים, חברים. בכל הסדרים אני לומד מצוין, עם חברותות מדהימות. בלימודים אני משקיע מאוד, מקווה להצליח וב"ה אני מרגיש שהולך לי סה"כ מצוין. וחברים, אני מעמיק קשרים וחברויות. יוצאים לבלות, ליהנות, זה כל כך חשוב בתקופה הזו.

השבת - שבת ישיבה, חצי מחזור לא נמצא. זה מבאס.

כל החלטה שעושים - הולכים עד הסוף. אז בעז"ה תהיה ש(בת נפלאה)

ותודה על הכל, אבא שבשמיים!!

"גם פה", אומרת בת־גלים שער, "אני חושבת שזה רצון לחיים של משמעות, לנצל את הזמן כמו שצריך. הוא היה מדריך בעופרים. חשוב לו מאוד להיות תלמיד טוב, אבל גם להיות דומיננטי בחברה וגם במשפחה. הוא היה מאוד אחראי. הקטע הזה מזכיר לי שבהתחלה חשבתי לקרוא לספר הזה 'אמא, אל תדאגי', אבל לא רציתי שזה יישמע ציני, או שאנשים יחשבו, 'אמא, אל תדאגי' והנה מה קרה לך. גיל־עד אמר לי המון פעמים את המשפט הזה. הוא תמיד היה זהיר. הוא תמיד היה זמין. אפילו כילד קטן, אף פעם הוא לא הלך לחבר בלי להגיד לי. ובאמת, אף פעם לא דאגתי לו חוץ מבח"י הימים ההם".

מהספר נראה שלפעמים את מתייחסת לח"י הימים של החיפושים בערגה. זה נכון?

"ח"י הימים זה 18 ימי החיפושים. אני חושבת שזה לא סתם. עם ישראל היה כל כך חי. איזו אהבה יש בעם הזה. הוא תמיד מדהים, אבל הרבה פעמים יש לנו הרבה כיסויים. הרבה פעמים אנחנו מרגישים אפילו ייאוש כזה מהחברה, מהמציאות. ובח"י הימים פגשנו את הטוב שיש בעם, נשאו אותנו על כפיים, ובעיקר היינו בטוחים שהבנים בחיים. כולנו חשבנו אז שזה ייגמר טוב. גם אמרנו לעצמנו, לכאורה בשכל, שאם היו רוצים אותם מתים, אז היו הורגים אותם בתחנה. למה צריך להעלות אותם על הרכב? בדיעבד זה היה מאוד מיידי, כמה דקות אחרי שהם עלו לרכב, הם נרצחו. לא ברור אם זו הייתה התוכנית המקורית של הרוצחים".

את שואלת את עצמך איזה מקום היה בזה לשיחת הטלפון של גיל־עד?

"ברור לי שזה לא בגלל הטלפון, כי הם לא ידעו על השיחה. כל החוקרים באופן חד־משמעי אמרו את זה. הטלפון נשאר דלוק גם אחרי היריות. הרי אם הם היו יודעים על השיחה, הם היו מכבים אותו, שלא יעשו איכון. הנקודה האחרונה שלו היא בצומת יהודה, בחברון. זאת אומרת, משהו כמו 20 דקות, עד שהוא נכבה מעצמו.

"אין לי ספק שגיל־עד לא היה מסכן את עצמו. הילד הזה לא היה מסכן כלום. אין לי ספק שהוא עשה את זה בזמן הסחת דעת של המחבלים, בזמן שהם היו עסוקים עם השניים האחרים. הרבה שאלו למה הוא לא התקשר לאמא. מה פתאום להתקשר לאמא? אני לא זמינה כל הזמן, הורים לא זמינים תמיד. ההורים לא יודעים מה לעשות בסיטואציה כזאת. מה אני הייתי עושה? הייתי מתקשרת למשטרה. אז אני חושבת שהאינטואיציה שלו הייתה מאוד נכונה. השיחה הוקלטה. קיבלו ממנה הרבה אינפורמציה".

כששמעתם בהקלטה את היריות חשבתם שזה הסוף?

"גם החוקרים לא היו בטוחים אז שאלה יריות מוות. הנחת העבודה הייתה שהם בחיים. היום אנחנו מבינים שאלו היריות שהרגו אותם, ואני משתדלת לא לחשוב על הדקות האחרונות האלה, כי זה מאוד שובר. חוסר האונים של הילדים שלנו זה דבר בלתי נסבל. אבל אני אומרת לעצמי, הם לא הספיקו לפחד הרבה כנראה. הם לא סבלו. את מבינה? יש הרבה חסד בכל הדרעק הזה, שצריך להסתכל עליו. באמת".

גיל-עד שער. "גיבור אמיתי"

את לא חושבת לרגע שעדיף שהשיחה הזו הייתה נמנעת?

"אני חושבת שגיל־עד גיבור אמיתי. זה מוכיח כמה שהוא היה ילד שמגלה תושייה, ילד שלוקח אחריות, ילד שאומר, מה אני יכול לעשות בסיטואציה שנוצרה, לא מתייאש. לא מתחיל לבכות, אלא אומר לעצמו, אני מתקשר. בכירים שמעורבים בחקירה אמרו לי שהיכולת לקחת אחריות בזמן כל כך לחוץ ראויה לא רק להערכה אלא להערצה".

*

בת-גלים שער. "אני מאוד רוצה שלחמש הבנות שלי יהיו חיים נורמליים ושמחים"

אל מול יומנו התמציתי של בנה, היומן שלה פרוש בהרחבה, חלקים גדולים ממנו נכתבו בלילות ללא שינה. בספרה היא מספרת על המנהג שהיה לה בינה לבין עצמה מדי ערב. "בכל ערב לפני השינה אני עושה ספירת מלאי, מלטפת במבטי את הילדים הנמים ברוגע במיטתם", היא כותבת. "בכל ערב אני מוודאת שהצאן חזר לביתו. אני אוהבת לספור ולמנות אותם כדי להיות בטוחה שכל אחד מהם נמצא במקום הראוי לו באותו הרגע". היום היא כבר לא סופרת. "אחרי מה שקרה עם גיל־עד פתאום התחלנו להתבלבל בספירה", היא אומרת. וכך היא כותבת:

יום ראשון ז' אב, 3 באוגוסט

כל דבר מזכיר לי את חסרונך. החיוך הזה, שלא מש מפניך. שיר ברדיו. חולצה שמישהו לובש. מאפינס שוקולד שמוגש לשולחן, או סתם כשהשכנה מבקשת מבנה להחזיר כלי לארון גבוה. הלב נקרע מגעגועים, איני יודעת את נפשי. "אמא, אל תדאגי" — כך אני מדמיינת אותך שם למעלה בשמיים, ליד כיסא הכבוד, מוקף באור, עם החיוך התמידי שלך, מרגיע אותי במשפט שהיה שגור על פיך, כשעוד היית כאן בגופך — "אמא, אל תדאגי". כשהייתי נכנסת לתפקיד האמא הדואגת ומתחילה "לחפור" ולומר משפטים של אמא, היית מחייך ואומר לי — "אמא, אל תדאגי". ואני הייתי משיבה ואומרת — "כשאתה אומר לי לא לדאוג, אז אני מתחילה לדאוג..." והיינו שנינו מחייכים. (...)

והנה עכשיו, עכשיו אני כבר לא דואגת. עכשיו אני פשוט מתגעגעת...

כואבת ומתגעגעת.

גיל־עד בני, אייכה בני.

הכאב, היא אומרת, לקח לו זמן לחלחל. "לוקח זמן להבין את עומק הבור הזה שאתה נופל לתוכו. עד שאתה מבין מה זה הסופיות הזאת, מה זה הגעגוע הזה. אני בכיתי את עצמי לדעת בשנה הראשונה בלי סוף, בלי סוף, בלי סוף. הרבה פעמים אנשים בוחרים לא לגעת בזה, חושבים שאולי הזמן יעשה את שלו. גם אופיר וגם אני בחרנו לגעת בכאב. יש ימים של איזה מין התכווצות שרירים פנימית כזאת. הגעגוע, אני פשוט לא יכולה לשאת אותו. אני רוצה לראות את גיל־עד, לחבק אותו. היום למדתי לא להיבהל מזה".

והזמן מקל?

"השנים לא מפחיתות. יש מרווחי זמן, אתה כאילו לומד לחיות בלי, אבל זה כאילו. אנחנו ברוך השם מחייכים, אנחנו שמחים. באמת אנחנו חיים חיים מלאים היום. הבנות מביאות המון שמחה הביתה. בהתחלה אתה לא בטוח שתוכל לשמוח בכלל, לחייך. הכל נראה לך בור שחור אחד. לאט־לאט אתה לומד שכן, החיים נמשכים. למדנו שהם מורכבים, שיש לנו יכולת כבני אדם להכיל מורכבות, שלפעמים לא נשמעת הגיונית. עובדה. עובדה שאני יכולה לצחוק ולבכות באותו רגע. אנחנו משתדלים עכשיו לייצר איזושהי נורמליות חדשה. אני מאוד רוצה שלחמש הבנות שלי יהיו חיים נורמליים וטבעיים ושמחים, אנחנו עושים את הכל בשביל זה.

"לפעמים אני אומרת, היו לי פעם חיים נורמליים, מדהים איך הקדוש ברוך הוא מגלגל אותך. היה ברור לי איך החיים שלי ייראו והם לא נראים כמו שתיכננתי אותם".

וזה לא סדק את האמונה שלך?

"זה מאוד חיזק לי את האמונה. כי בסוף, המשענת שלי זה הקדוש ברוך הוא. אני מבינה כמה אני תלויה בו, כמה אני קטנה. הוא מנהל את העולם. הוא מחליט איך החיים שלנו ייראו. יש בזה איזושהי קבלה".

יומנה שלה מסתיים כך:

יום שישי, ט"ו סיון תשע"ז, 9 ביוני 2017

שנה שלישית. המעסה שמנסה לשחרר את שריריי הכואבים שואלת מה יש לי באזור הסרעפת.

מה שלא משתנה זה הבור המסרב להתמלא. מה שלא משתנה זה הנשמה שממאנת להתנחם.

מחוברת יותר לעצמי.

מורכבות החיים מאפשרת לכאב ולשמחה להתקיים בתוכי זה לצד זה.

מה שלא משתנה זה הגעגוע שאין לו סוף,

עדיין בוכה בתפילות. עדיין בוכה.

שנה שלישית.

עדיין חסר ילד.