בוויכוח הבלתי נגמר על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יש מי שטורח, בחתרנות בלתי נלאית, להמאיס את המדינה היהודית. השמאל הקיצוני נאבק במדינה יהודית, משום שלדידו, יהודית היא בהכרח מפלה וגזענית. נניח לשמאל. הבליו כבר מוכרים. אבל יש מי שעוזר לשמאל הזה. מי שהופך את ישראל למדינה יותר ויותר פונדמנטליסטית ממאיס את הזהות היהודית של ישראל על יותר ויותר ישראלים, יהודים בעולם, וגם לא יהודים. משום שאם ישראל היא המדינה שבה החרדים מכתיבים כל מה שמתחשק להם, החל מגיור, דרך כשרות ורישומי נישואים, המשך בסחיטת תקציבי עתק, ועד להסדרי הביקורים בכותל – אז אנחנו בבעיה. הרוב רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. לא יהודית וקלריקלית. וכאשר הרוב נכנע למיעוט בכל עניין, בגלל הסכמים קואליציוניים, אז טוב שיש בג"ץ שעומד על המשמר, בעיקר כאשר הוא מייצג את הרוב, אבל זה לא התפקיד שלו לשנות סדרי שלטון. זה התפקיד של נבחרי ציבור. הם בוגדים בבוחרים שלהם.
ישראל היא דמוקרטיה. הוויכוחים הבלתי פוסקים וחקירות המשטרה מוכיחים שמדובר בדמוקרטיה תוססת, קוצפת ושוצפת. אבל קשה להתעלם מסדקים. כאשר היהדות של חלק מאלה ששולטים בנו היא כזו שמתעבת הומוסקסואלים, והיא לוחצת על חבר כנסת חרדי שהשתתף, כעניין משפחתי ואנושי, בחתונה של אחיין שלו עם בן זוגו להתפטר - היא ממאיסה את עצמה. זו יהדות בעלת זהות קלריקלית - זהות שמתאימה לאחים המוסלמים. לא לאחים היהודים. אם נותרה באביגדור ליברמן ובמשה כחלון טיפה של אחריות לאומית, מול הציניות ללא הפסקה של נתניהו, הם יכולים לעצור את הסחף הזה ולהחזיר את ישראל למסלול קצת יותר שפוי.
האימאם מאוסטרליה, מוסטפה ראשיד, סיפר על המאבק שלו בהקצנה המוסלמית. הוא פוסק פסקי הלכה שסותרים לחלוטין את כל מה שידענו על האיסלאם. הוא נאבק בגזענות, כל גזענות, וגם באנטישמיות. הראס ראפיק, מנכ"ל מכון המחקר קוויליאם, סיפר על בתו בת ה־13, שהגיעה הביתה ואמרה שהיא לא מוכנה יותר להיות מוסלמית, משום שהמוסלמים מזוהים עם רצח ודיכוי. האמירה זיעזעה אותו. ראפיק החל לעשות חשבון נפש נוקב, שהוביל אותו לעמוד בראש המכון, שהחברים בו, בעיקר מוסלמים, מנהלים מאבק עיקש נגד גילויי ההקצנה. חלק ניכר מראשי המכון יודעים בדיוק על מה הם מדברים. הם ג'יהאדיסטים שיצאו בשאלה.
היה מעניין לשמוע את שניהם ואחרים, גם בגלל הרקע. הכנס נערך בוותיקן, תוך כדי שיתוף פעולה עם המכון לחקר האנטישמיות ומדיניות גלובלית (ISGAP). צ'ארלס אשר סמול, מנהל המכון, הזכיר את מה שאמר אלי ויזל ז"ל: אנטישמיות היא רק ההתחלה. ההמשך הוא גזענות ורדיפות, לא רק נגד יהודים. ככל שמדובר באיסלאם, יש קשר ישיר בין מפלס האנטישמיות לבין הדיכוי העצמי וההרג העצמי. שונאים יהודים. הורגים מוסלמים. ומדכאים נשים.
הוותיקן מייצג את הכנסייה, שלפני מאות שנים טיפחה את האנטישמיות והובילה, למשל במסגרת מסעי הצלב, מסעי רצח ברוטלי של יהודים. אפילו הזוועות של דאעש מחווירות לעומת אימי הימים ההם. אבל הנצרות עברה שינוי. השבוע היא אירחה כנס משותף למאבק באנטישמיות. האם גם האיסלאם יעבור שינוי דומה? לא במהרה. גם האימאם ראשיד וגם האינטלקטואל ראפיק מייצגים מיעוט. מיעוט חשוב. מיעוט ששנוא על ידי הקואליציה של שמאל רדיקלי, ימין רדיקלי וג'יהאדיסטים. קואליציה שהופכת את מדינת היהודים לשטן עלי אדמות. אבל צריך לזכור שיש מוסלמים אמיצים ועקשנים. יום אחד הם יהיו חזקים יותר. נקווה שהיום הזה יגיע מהר. אינשאללה.
לצד מוסלמים אמיצים יש יהודים עלובים. עוד לא סיים יאיר נתניהו למחוק את הפוסט האנטישמי שלו, והשמאל הישראלי היגג באוטו־אנטישמיות משל עצמו. "האם ישראל מדינת רשע, או שרק מדובר בטיהור אתני שגרתי?" שאל עמוס שוקן, בתגובה למאמר בעיתון שלו, על כך שישראל מקשה על בנות זוג של פלסטינים שזקוקות לחידוש אשרה כדי להישאר בגדה. "שניהם", ענתה לו נשיאת הקרן החדשה, טליה ששון.
נניח לשוקן. הוא והעיתון שלו נמצאים במסלול של הידרדרות ללא הפסקה. אחרי כל כך הרבה ביטויים אנטישמיים מצד העיתון הזה, הוא והבעלים שלו כבר לא יכולים להפתיע. אבל ששון, ככל שאני מכיר אותה, רחוקה מאוד מאוטו־אנטישמיות. היא אפילו מגדירה את עצמה ציונית, ובחוגים מסוימים שבהם היא מסתובבת זה לא פשוט. והנה, גם היא הידרדרה למקום הכל כך נמוך הזה, שבו אלט־שמאל ואלט־רייט נפגשים.
זה לא שישראל מידרדרת. זה לא שהיא הופכת למדינת רשע. זה לא שהעמדת קשיים לבנות זוג היא משהו שקרוב, אפילו קרבה רחוקה, ל"טיהור אתני". הרי מדינות באירופה מקשות על אזרחיהן שלהן להכניס בני או בנות זוג, גם בתואנה של חתונה. אזרח דנמרק, למשל, שמתחתן עם אזרחית זרה, צריך להוכיח שהקשר של השניים לדנמרק חזק יותר מהקשר של השניים למדינה אחרת. איחוד משפחות? בבקשה. אבל במקום אחר. לא בדנמרק.
חוקים מחמירים והערמת קשיים יש במדינות נוספות. אבל להבדיל מישראל, אף אחד שם לא טוען שמדובר ב"מדינת רשע". ויש צורך במוח מעוות במיוחד כדי להשתמש במושג טעון כמו "טיהור אתני" כאשר לא מדובר בגירוש אוכלוסיות, רחמנא לצלן, אלא במדיניות הגירה שמדינות רבות באירופה מתחבטות בה. וכאשר ביטוי כזה מופיע אצל נשיאת הקרן החדשה, ששולטת בעשרות ארגוני שמאל וחברה אזרחית, מה יאמרו מאות הפעילים ומקבלי המשכורות בגופים הללו? גם כך השטח הרבה יותר רדיקלי מהצמרת. עכשיו זו רוח המפקדת שמזינה את הטירוף. ואחר כך מתפלאים שהדוחות שמגישות עמותות הקרן לגופים בינלאומיים הופכים את ישראל למדינת רשע.
בשלב הזה ראויה ששון לכמה קללות עסיסיות. אבל נניח לכך. צריך רק לומר לה וליאיר נתניהו ולאחרים ששופכים עוד ועוד שמן למדורת ההקצנה - וגם את דמה של ישראל - די, מספיק. תרגיעו. משום שאם לא תרגיעו, זה לא ייגמר טוב. משום שביקורת היא דבר לגיטימי. דמוניזציה היא סיפור אחר. היא מובילה לשפיכות דמים. יאיר נתניהו וטליה ששון רחוקים מאנטישמיות. הם בוודאי לא התכוונו. אבל שניהם הידרדרו לשיח האפל הזה. זה לא חשוב מי מהם בכיר יותר ומי משפיע יותר. זה חשוב שבמקום שיח של נאצות ועלילות הם יביעו את עצמם בדרך קצת יותר אחראית.
ועוד משהו: מעניין שכל כך הרבה בנות זוג ממדינות זרות, ערביות ואחרות, מתעקשות לחיות דווקא תחת שלטון ישראל, למרות שיש להן עוד אופציות. הן, מן הסתם, לא חושבות שמדובר ב"מדינת רשע".
