ליל הנשים השרות // לידיה ז'ורז' מפורטוגזית: מרים טבעון הספריה החדשה 289 עמודים
מש בפתח הרומן, לידיה ז'ורז' מצביעה על נתיב פרשני ללכת בו: "בסיפורה של חבורה", היא מעירה, "מתואר תמיד סיפורו של עם". מכאן, אחוז בדיבוק ההרמנויטי, הקורא יחפש את סיפורה של פורטוגל בסיפורה של להקת הבנות ApósCalipso, שקורותיה מובאים ב'ליל הנשים השרות'.
קריאה שתתמקד בריצוד בין המשל והנמשל בהכרח תשטיח את הטקסט, אבל היא תועיל כנקודת מוצא: בליסבון של שנות ה־80, אחרי שפורטוגל נפרדה ממושבותיה באפריקה, אישה בשם ז'יזֶלָה, בתו של בעל הון בלתי מוגבל, אוספת ארבע נשים כדי לגבש להקת פופ שתכבוש את העולם. זאת אומרת שהדחף - וזו נקודה קריטית - עודנו אימפריאליסטי.
לא במקרה, הזמרות שז'יזלה אוספת מגיעות כולן מהקולוניות. חוץ ממנה עצמה, חברות בלהקה האחיות אלסידש; מאדאלנה, שלפחות מבחינה ווקאלית היא המוכשרת מכולן; וסולאנז' - "חרזנית" הלהקה שאחראית על רוב להיטיה אף ששמה חתום רק על שלושה. היא גם המספרת.
ארבע מחברות הלהקה הן ממשפחות של "retornados" - מתיישבים פורטוגלים שנמלטו מהמושבות באפריקה לאחר שהמושבות זכו בעצמאות. מאדאלנה היא האפריקאית השחורה היחידה, וסביבה מתארגנת האלגוריה הפוליטית כולה: אף שז'יזלה דורשת מסירות טוטלית מכל חברות הלהקה ("תתקיים רק ההתלהבות שיכולה לנבוע מהמוזיקה שכתובה על הדפים האלה"), ואף שמכולן היא תובעת "להפסיק לחלוטין את כל סיפורי האהבה", מאדאלנה היא זו שמשלמת את המחיר הגבוה ביותר על הפרת הצו.
כבר בתיאור "הלילה המושלם" - ליל האיחוד של הלהקה שהתרחשותו ב־2008 פותחת את הספר - הקורא חושד כי הסיפור שז'יזלה מסרה לעולם, לפיו מאדאלנה שבה לאפריקה אחרי הקלטת האלבום הראשון, הוא סיפור שקרי. משהו אחר עלה בגורלה של האישה, שהרתה לפני שהלהקה פרצה לתודעת הציבור ונעלמה מיד לאחר הולדת בנה. מִקולה, הרבה אחרי שנעדרה, היה מי שהמשיך להפיק רווח; והעוול שנעשה לה המשיך לעשות שמות בנפשה של המספרת שנים אחרי פירוק הלהקה. הווידוי על האירועים שלקחה בהם חלק הוא ההזדמנות האחרונה עבורה למשהו שיש בו מן הגאולה.
המסתורין סביב היעלמותה של מאדאלנה מושך את הקריאה ברומן בערך עד חציו, לצד הדחף לפענח את הקשר האלגורי שבין ניצולה של זמרת שחורה כמשאב, לבין אחרית הדבר של הכיבוש הקולוניאליסטי. ליסבון של שנות ה־80 עודנה שטופת גזענות, והדחף הקפיטליסטי שמאחורי הכיבוש לא עצר, רק שינה צורה. כעת, האימפריאליזם משמיש מנגנונים אחרים, ובפרט את מה שהסוציולוג גִי דבוֹר כינה "חברת הראווה", שבה הדימויים עצמם הם סחורה עוברת בעולם. והעולם, עכשיו, מאוד קטן. די בחזוּת השקרית של מערכת היחסים בין המספרת לכוריאוגרף הלהקה, ובאופן שבו ה"רומן" שלהם משרת את מרעיו של הכוריאוגרף, כדי להבין את ערכו של הדימוי הנכון. ומספיק להזכיר את ההלצה של הסופרת, שרומזת, לקראת סוף הספר, שגילוי העריות שבין ז'יזלה לאביהּ העניק את ההשראה לכתיבת 'לוליטה', כדי לקלוט שלידיה ז'ורז' מכוונת חיצים לא רק לפורטוגל, אלא לעולם המערבי כולו.
ואחרי כל זה, אבוי אם הרומן ייקרא כפי שאני מציעה כאן - בתחום המוגבל שבין המשל לנמשל, או באתר שבו מתבצעת ביקורת הקפיטליזם. בסוף הספר, כ־250 עמודים אחרי שטענה כי בסיפורה של חבורה מונח סיפורו של עם, ז'ורז' מושכת את השטיח שהיא עצמה פרשה, ומציעה שסיפורן של הדמויות לא יוכל "לשמש דוגמה לאיזה משהו שהוא רם יותר או נכבד יותר מאיתנו־עצמנו". סיפורה של חבורה, אם כך, הוא רק סיפורה של חבורה.
זו סתירה אחת, והרומן גדוש סתירות. כמו אצל המספרת האנדרוגינית, מיטשטשים בו לא רק הגבולות, אלא יכולת ההבחנה עצמה. בתחומים העצומים שבין האלגורי לפרטיקולרי, בין הביקורתי לתמים, בין הפנטזיה למציאות - פרוש טקסט אינטנסיבי, מרתק ומטריד, שמבריק מתחילתו ועד סופו.
מי שקרא את 'נוכח שמיכת החייל', אחד משלושת ספריה האחרים של ז'ורז' שתורגמו לעברית, יזהה בספר את היכולת שלה לכתוב בשינויי פרספקטיבה. אבל התנועה בין פרספקטיבות היא רק טעימה ממה שז'ורז' מסוגלת לעשות. לְסופר נדרש כוח אינטלקטואלי עצום על מנת להגיש משל ששוב ושוב ניתק מהנמשל שבבסיסו. זה כמו להתקדם, בו בזמן, בשני כיוונים מנוגדים. כדי לכתוב אלגוריה צריך לדעת להגמיש את קנה המידה; כתיבה ריאליסטית דורשת עין מהירה שמתקבעת על קנה מידה אחיד. לידיה ז'ורז' עושה גם וגם, ויותר: היא גם המספרת המהפנטת שקוראיה כאילו ישוּבים מולה בחצי גורן; וגם האינטלקטואלית התובענית, שדורשת מהקורא להזדקף בכיסא ולמקד את הקשב.
לכתוב על 'ליל הנשים השרות' זה בהכרח לעשות לו עוול, כי הוא מתוחכם פסיכולוגית ופוליטית, וגם כי הוא מאוד סוחף. צריך לקרוא אותו, ויותר מפעם אחת; וצריך גם לברך את מרים טבעון, שכמו את ספריה הקודמים של ז'ורז', תירגמה את הספר הזה נפלא. •
