אין צורך בהקדמות ארוכות. ספק אם יש מסביבנו אדם עם דופק שלא מכיר את הצמד האהוב והמצליח בבידור הישראלי. מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, דרך "זהו זה!" וניל סיימון ועד כל במה אפשרית עם הגברה סבירה. החברים הכי טובים, גם מחוץ לביזנס. מושונוב לנצח על תקן המבוגר האחראי, מול בראבא, כאנרכיסט האולטימטיבי, גם במתינות היחסית שמאפיינת אותו בעשור הנוכחי. הפכים נמשכים. כלים שלובים. סוס מנצח. כן, מהסוג שבראבא מתמחה בצהלותיו. לא בכדי הגדיר פעם בראבא את את היחסים שלהם כ"נישואים הכי מוצלחים שלי; אשתי בולגרייה וגם הסקס מצוין".

בראבא: "שנים היינו קומונה כמו ז'יל וג'ים, מוני ואני. במשך תקופה ארוכה, 20 שנה רצופות, זה היה הדבר הכי אינטנסיבי ורגשי. גרנו יחד. זה היה משהו מאוד־מאוד טעון".

מושונוב: "בצעירותנו היינו מאוד באינטימיות. ילדים. משפחה. היינו יום־יום ביחד".

נשמע שבהרבה מובנים בראבא היה קצת המאהב שלך, נכון?

מושונוב: "לגמרי. איש סודי". 

בראבא: "האינטנסיביות באמת הייתה טוטאלית, במובן הזה שלא היינו ישנים, ובלילות היינו עולים על גגות ועושים כל מיני אימפרוביזציות, נוסעים עם הטוסטוס שלי למקומות משונים ומצלמים. היינו מסתובבים עירומים על הגגות. היינו עושים דברים שעושים אנשים צעירים. הייתה חדווה שטותניקית בלתי נדלית. וגם תחושה שהכל פתוח והכל אפשרי".

אחרי כל השנים יחד, אתם עדיין נזהרים אחד עם השני, לא להעליב, לא לפגוע?

בראבא: "זו סימביוזה ארוכת שנים, אז מובן שיש רגישויות. קנאת שחקנים. סקרנות נורא גדולה. כעסים פה ושם. באמת קצת דינמיקה של זוג נשוי במובן הזה".

מי מפייס יותר?

מושונוב: "אף פעם לא היה ברוגז שחייב פיוס. גם כשלא עבדנו יחד, תמיד יש שמחה גדולה בכל מפגש".

בלי ריבים גדולים או ברוגז מתוקשר, גם הזוגיות שלהם ספגה כמה מהמורות. "20 שנה היינו אחד בתחת של השני", אומר בראבא. "בכל המובנים, האישיים, המשפחתיים, האמנותיים. הייתה אינטנסיביות כל כך גדולה, שהיינו צריכים קצת להתרחק".

בסוף שנות ה־90 הפרידו כוחות ופלירטטו עם אחרים; גיוונו, כל אחד בנפרד, בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. שניהם, באופן לא מובן מאליו, עובדים ללא הפסקה ומצליחים לשמר את מעמדם האייקוני כבר חמישה עשורים רצופים. בלתי אפשרי לדמיין את התרבות הישראלית בלעדיהם. בלי יאצק, בלי הבאבא־בובה, בלי "הערת שוליים" ו"חתונה מאוחרת", בלי הטיימינג הקומי המבריק והחד־פעמי של שניהם.  

עכשיו הם חוזרים זה לזרועות זה מתוך געגוע אמיתי, אבל גם מתוך הבנה שהזמן, איך נאמר זאת בעדינות, כבר לא משתרע בנינוחות מאופק עד אופק. מושונוב מודה שבמשך השנים ניסה לשכנע את בראבא לחזור להופיע יחד, אפילו סתם להיפגש ולכתוב, אבל נתקל בהתנגדות מנומסת. הרעיון להתאחד באופן מסודר נולד אחרי מופע חד־פעמי השנה בפסטיבל לזכרו של ספי ריבלין. "בתוך תוכנו, תמיד ידענו שנעשה את זה, שיבוא הרגע שנעבוד שוב ביחד. אבל מה, שעון החול מתחיל לתקתק, אז כמה עוד אפשר לדחות?"