"התזונה שלי מאוד בעייתית: אני צמחוני עם הרגלי אכילה של רקדן"
איש המחול ושופט הריאליטי דוד דביר צם עד השעה שש בערב, שותה מעט מאוד, לא מפסיק לזוז ולא מתנזר מבוטוקס • המומחים מתחננים שיסגל לעצמו ארוחת בוקר סבירה, ינסה פילאטיס, לא ישכח בדיקות עור תקופתיות, ולפעמים גם ישתחרר קצת ואפילו יזיל דמעה
מי אני: "איש מחול, מחנך ומנטור לרקדנים צעירים, יועץ ומנהל מגמת מחול בתלמה ילין, שופט בתוכנית הריאליטי 'רק רוצים לרקוד'. נשוי 44 שנים, אב לשניים וסב לארבעה. גר ברמת־גן, בן 68, גובה 1.76, שוקל 71 קילו".
יום העבודה שלי: "כשאני מופיע במסגרת מפגשי סל תרבות אני קם בחמש בבוקר ומתארגן למופעים, בדרך כלל יש שלושה ברצף, עד הצהריים. בצהריים אני אוכל משהו קטן והולך לחדר כושר או לתלמה ילין. אני מוצא זמן לעצמי ולנכדים, רואה אותם לעיתים תכופות, ולא מנסה לחנך אותם. הצילומים ל'רק רוצים לרקוד' היו מאוד אינטנסיביים, הייתי צריך גם לראות חזרות, לדבר על הרקדנים, אבל נהניתי מכל רגע. באתי לתוכנית במטרה לקדם את המחול, להגיע לכל בית בישראל, להדגיש את חשיבות הטכניקה ושהגוף זה לא משהו שנאכל ונפלט, אלא הרבה יותר עמוק מזה".
התזונה שלי: "מאוד בעייתית, אני צמחוני עם הרגלי אכילה של רקדן. כשרקדתי בלהקה לא יכולתי להכניס לגוף שלי שום אוכל עד שסיימתי את יום העבודה, כי לא יכולתי לרקוד עם קיבה מלאה. הארוחה העיקרית הייתה מאוחר בלילה וזה הרגל רע מאוד. הגוף שלי התרגל לזה ועד היום אני לא יכול לאכול בבוקר. אני שותה קפה כשאני קם והארוחה הראשונה שלי תהיה אחרי אחת בצהריים: ארוחת פירות העונה, שמורכבת מעשרה תאנים, שני מנגו ובננה.
"אני לא אוכל כלום עד השעה שש ואז סלט אימים בגודל שתי מנות במסעדה, מתובל בהמון תבלינים, שמן גדילן, שמן אובליפיחה ושמן קצח. אלה שמנים שמאוד בריאים לגוף. אחרי שאני מסיים את הסלט אני אוכל דג סלמון או ביצה ופחמימה, כמו אורז מלא, פסטה מלאה, כוסמת, בורגול, קטניות כלשהן. הקינוח שלי זה ארטיק חמישים אחוז פרי סורבה עם יוגורט. לפני השינה מנת פרי אחת.
"לא אוכל בחוץ בכלל, עד שאני לא מגיע הביתה אני לא אוכל כלום. הגוף שלי לא רוצה לשתות מים, אולי לגימה בחדר כושר, לפעמים שותה שיק בריאות, שלוש פעמים קפה ביום. אחרי הופעה אני לא מסוגל לשתות יותר מרבע כוס מים, בדקתי את זה ולא מצאו בעיה, הבדיקות שלי מושלמות מכל הבחינות".
כושר: "אני נמצא בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע, כל פעם שעה וחצי, בלי דיבורים, בלי חברים, תרגילי כוח לחלק העליון, בטן וחיזוק ירכיים. אירובי אני עושה בהופעות שלי, ויש כמאה הופעות בשנה. לפעמים משלב שחייה באימונים שלי. יחסית לגילי הגוף במצב מצוין, אני שומר עליו".
טיפוח: "כל ערב מורח קרם מזין לצוואר, לפנים ולידיים. עושה פילינג מלח ים פעם בשבוע, גם לפנים. פדיקור מניקור פעם בחודש. אין לי שיער לבן, גנטיקה מאמא שלי, ואני עושה גוונים כי זה 'פותח' את הפנים. עושה בוטוקס. השפתיים שלי זה טבעי".
לנפש: "אני מאוד אוהב את המקצוע שלי, את האפשרות לחנך, לכוון. אני לגמרי לא הדמות שמכירים מתוכניות הריאליטי. אני סבא שאוהב מאוד לשחק עם הנכדים שלו, ואני הופך לדמות המחנך רק כשזה נוגע לתחום העיסוק שלי. בטלוויזיה אני בדיוק כפי שאני כשזה מגיע למחול, וגם מעצמי אני דורש, נאה דורש נאה מקיים. כשאתה חי בעולם המחול אתה לא יכול לשחרר, זה עסק מאוד תובעני ומאוד גופני.
"אני לא לוקח ללב שום דבר, אי־אפשר להעליב אותי, גם אסי עזר לא יצליח. אני אופטימי, אוכל נכון ועושה כושר, מופיע, הכל בראש, הכל זה החלטות. יש לי משמעת היסטרית גם בחיים האישיים שלי, וכשמשהו לא מסתדר אני עוקף, לא נכנס בקירות. אי־הבנה בזוגיות זה משהו שיכול לייאש, אך לשמחתי יש לי אישה מקסימה וגם היא מהתחום. יש לנו ויכוחים מקצועיים לא פעם, זה יכול להיות קשה, אבל אנחנו בוחרים להגיע להסכמה כשיש אי־הסכמה. רקדנו ביחד בבלט הישראלי, בלהקת בת דור, בת שבע, והיום היא מורה בתלמה ילין. אין אצלנו הפרדה בין העבודה לבית, זו חתיכה אחת. הפכנו הובי למקצוע, ואנחנו נהנים מאותם דברים בסופו של דבר.
"טלוויזיה מרגיעה אותי. אני צופה בתוכניות ריאליטי ובתוכניות שמראות ניתוחים, מכל סוג. אני בעד ניתוחים, עשיתי לא מעט: קרעתי את גיד אכילס, מיניסקוס, פריקות כתף, עצם בולטת ששייפתי בכף הרגל, שישה ניתוחי אף. היו לי גידולים סרטניים, הסירו אותם וכיסו את האף בעור שנלקח מאזור האוזניים, ככה שזכיתי לסוג של מתיחת פנים. אני מאוד חיובי, רואה את הכוס המלאה, לא חושב 'מה יקרה אם'. לא נעים לי כשנפגעים ממני, אבל לא קשה לי עם זה כי אני אומר את האמת. אין לי שום בעיה לקבל ביקורת ולא מעניין אותי מה אחרים חושבים.
"גדלתי עצמאית מגיל שבע, הייתי ילד סופר־רגיש ופיתחתי עור של פיל. כילד בכיתי המון, מכל דבר, היום זה לא קיים. אני יכול להתרגש או לקבל צמרמורת, אבל לא אזיל דמעה. מיציתי את המקצוע, אבל אם מישהו ירצה אותי אני תמיד אשמח לעזור. יש תלמידים שישנים אצלנו בבית, כי אין להם מקום לישון, אני קונה ספרי לימוד לילדים שידם אינה משגת, נותן שיעורי עזר ללא תשלום. עוזר בכל דרך אפשרית".
שורה תחתונה: "לא הייתי יכול להגיע למקום יותר טוב, הפכתי את אהבתי לריקוד למקצוע ואני מחנך דורות חדשים".
מה אומרים המומחים?
רקפת אריאלי, דיאטנית קלינית וספורט, המרכז לרפואת ספורט שערי צדק:
"במהלך פעילות גופנית מערכת העיכול מקבלת אספקה מצומצמת של דם, ולכן רקדנים מעדיפים לא לאכול. אני ממליצה בכל זאת לאכול ארוחת בוקר לפני תחילת השיעור ובמהלך היום מאכלים קלים לעיכול, כמו פירות יבשים. אם הוא לא יכול לשתות מים, מיצי פירות מספקים אנרגיה לגוף.
"דוד שימר את הרגלי האכילה שלו לאורך השנים וגם כעת, כאשר אופי האימונים שלו שונה לחלוטין. אמנם משקלו תקין ביחס לגובהו ומצבו הבריאותי תקין, אך ישנם דברים שרצוי לתת עליהם את הדעת, כמו הצום לאורך שעות היום, אכילת כמות גדולה של פירות בבת אחת וצריכת קלוריות רבות בשעה מאוחרת.
"הוא שומר על אורח חיים צמחוני, אך צורך מזון מגוון. החסר השכיח בקרב אנשים פעילים שהם צמחונים הוא חסר בברזל, אשר ניתן לאיתור בבדיקות דם. לכן אם מאגרי הברזל שלו מלאים, אז התזונה שלו מספקת את צורכי הגוף.
"הוא צורך רק מזון ביתי וטרי. התפריט שלו עשיר בוויטמינים, מינרלים וסיבים תזונתיים. 'ארוחת הפירות' שלו מכילה כ־800 קק"ל, מקביל למנת שווארמה גדולה. כמות כל כך גבוהה של סוכר, גם אם הוא סוכר טבעי, אינה מומלצת. מוטב להפחית משמעותית בכמות הפירות בארוחה אחת ולשלב חלבון (יוגורט) או שומן (שקדים, אגוזים) כדי לאזן את רמות הסוכר. ארוחת הערב שלו מצוינת מבחינה איכותית ומכילה מזון מגוון ומאוזן. השמן שהוכח כבריא לגוף הוא שמן זית. השמנים שדוד משתמש בהם אינם הכרחיים ולא הוכחו כבעלי סגולות בריאותיות ברפואה הקונבנציונלית".
דליה מנטבר, בעלת רשת מכוני פילאטיס:
"דוד דביר היה סולן, היה עף על הבמה, והגוף שלו שמור בצורה פנטסטית. השרירים שלו ארוכים וחזקים, משום כך הוא עדיין יכול לרקוד והגוף נשאר יציב וגמיש. הדבר שהכי נכון לאדם כזה לעשות זה לשמר כוח של שריר עם אורך, בחדר כושר עם עומס קטן של משקולות ליותר חזרות. מומלץ גם לעבוד עם מכשירים של פילאטיס שמאריכים את הגוף ולעבוד הרבה על תנועתיות. המפרקים הופכים לפחות תנועתיים ככל שמתבגרים וזה חשוב בכלל באוכלוסייה בגיל הזה. אני ממליצה לו לרוץ, כי הגוף שלו דק, רזה ושוקל מעט. אם הוא לא אוהב לרוץ, שימשיך לשחות, זה נהדר. עדיף חתירה משולבת בשחיית גב, זה בעיקר טוב למפרקי הכתפיים".
ד"ר להבית אקרמן, מומחית לרפואת עור:
"דוד הותיר אותי ללא מילים. ממש שאפו גדול. שגרת טיפוח במינון הנכון לטעמי: קרם לחות לעור הפנים והגוף, פילינג בתדירות לא מוגזמת וגם טיפולי בוטוקס, מאפשרים לדוד לתחזק מראה צעיר בהרבה מכפי גילו. דבר אחד חשוב מאוד בכל זאת יש להוסיף: דוד מספר כי עבר מספר ניתוחים להסרת גידולים סרטניים וחשיפה לשמש ידועה כגורם סיכון להופעת הגידולים הללו. ממליצה לדוד למרוח מסנן קרינה בעל מקדם הגנה 50־45 לכל האיזורים החשופים (פנים, צוואר, מחשוף וידיים) בכל יציאה מהבית. כמו כן, אני ממליצה לדוד להיבדק אצל רופא עור כל ארבעה־שישה חודשים לאיתור וטיפול מוקדם של נגעים טרום סרטניים וסרטניים, ואף לשקול טיפול מונע במידת הצורך".
צביה חי־אל, מנחה, מאמנת ומנהלת מרכז מעגלים:
"דוד הוא דמות מעניינת. מבחוץ הוא נראה כל כך קשוח וחזק, אך מבפנים מתגלה ילד רך, כמעט אפרוחי. יש בו לא מעט ניגודים פנימיים, שלא תמיד ברור איך כל אלה יכולים לחיות יחד, אבל למרות הכל זה מתגבש באיזושהי דרך לאדם צבעוני ומלא חיים.
"דוד הוא מסוג האנשים שבמבט ראשון או שאתה מתאהב בכנות ובישירות חסרת הפשרות שלו, או שזה מעורר בך סלידה קשה. שמחתי לראות שיש בו גם צדדים של רוך, שובבות והומור עם הנכדים ונתינה למי שצריך, בהחלט מוערך.
"נראה שגם בגיל המתקרב ל־70 חייו נעים על ציר השליטה והמשמעת העצמית - קימה מוקדמת, עבודה ללא הפסקה כמעט, אימונים נוקשים, הופעות ותזונה מדויקת. קשה למצוא תחום שבו דוד משחרר קצת שליטה או דיוק, מלבד אולי תפקידו כסבא. חיים המתנהלים לאורך זמן תחת שליטה כל כך משמעותית עשויים לייצר בסופו של דבר מתח ועומס רגשי על המערכת ותחושה של קהות רגשית. דוגמא טובה לזה יכולה להיות המשפט שאמר, 'אני יכול להתרגש ולקבל צמרמורת, אך לא אזיל דמעה'. גם ההצהרה של 'אי־אפשר להעליב אותי' איננה סימן להצלחה רגשית גדולה, כי אם לקושי רגשי כה גדול, עד שהמערכת הרגשית פשוט חוסמת כל אפשרות להרגיש, ולו במעט.
"נראה שדוד שומר את המוכנות לשחרר, את כל המנעד הרגשי שלו, לאירועים או לסיטואציות נבחרות ביותר - קצת עם הנכדים, אולי בסביבה הזוגית וכנראה גם במקרים שבהם הוא בוחר לעזור לאחרים. משהו שם מצליח לחדור את השריון רב־השכבות והשנים שגידל לעצמו.
"הצלחתי לראות בתוך תיאור חייו של דוד את הילד הקטן בן השבע, שהיה צריך לגדל את עצמו לבד בגיל צעיר מדי בעולם גדול ומאיים מדי, וברור לחלוטין שלמציאות שכזו בגילאים צעירים יש השלכות להמשך החיים. הייתי מציעה לו, דווקא מתוך המקום המשמעותי שאליו הגיע, לעשות תהליך של התרככות ושל שחרור רגשי, לתת ביטוי לכל רגש שעולה, נעים או פחות, וגם לדמעות". •
לפנייה לכתב/ת 
