אופניים באלפים

אני מסיט את הווילון וצמרמורת עוברת בגופי. לא הרחק, מעבר לבתי העיר האוסטרית אינסברוק, נראים הבוקר בבירור הרי האלפים, והם מאיימים. אני מסיט בחזרה את הווילון וחוזר למיטה. בעוד כמה שעות אדווש במעלה הדרך התלולה למעבר ברנר, מעבר ההרים המפורסם שבלב האלפים, המקשר בין צפון אירופה לדרומה ומסמן את הגבול בין אוסטריה לאיטליה. אפשר להתעצל עוד רגע.

הטיול הזה התחיל יומיים קודם לכן, בבוקר קריר במרכז מינכן. ארזתי מעט בחיפזון ארבעה תיקים והרכבתי אותם על האופניים. אוהל, שק שינה, כמה בגדים וכלי רחצה. את החיפזון הדריך דחף עז לצאת למסע, לעלות על האופניים ולהתגלגל בדרכים לא מוכרות. לגרמנים יש מילה מיוחדת להרגשה הזאת: Fernweh, כמיהה למרחקים, ההפך המדויק מגעגועים הביתה. ואין מראה שמעורר את הרגש הזה בעוצמה רבה יותר מאופניים עמוסים היטב, מוכנים למסע. הצמדתי את המפה אל הכידון והתחלתי לנסוע במורד הרחוב הקריר והשקט לכיוון דרום. המטרה: ונציה.

טיול אופניים באירופה הוא כבר מזמן לא עסק להרפתקנים בלבד. בשנים האחרונות רושתה היבשת במאות מסלולי אופניים אזוריים, לאומיים ובינלאומיים, והם מאפשרים חיבורים נהדרים ומפתיעים בין ערים, שמורות טבע, אזורים כפריים ואתרי תיירות. קל מתמיד לתכנן טיול אופניים בתחומי האיחוד האירופי, עם ספרים, מפות, אתרים ואפליקציות ייעודיים, סוכנויות השכרה וחברות הובלה לאופניים, וכל מה שרק צריך לאורך הדרך. נשאר רק לעלות על האופניים ולרכוב.

לרכוב! הדרך ממינכן לוונציה היא 600 קילומטרים של תענוג צרוף. היא מתחילה בעלייה איטית לאורך נהר האִיזַר לכיוון הגבול האוסטרי, דרך היערות והכפרים הקטנים של דרום בוואריה. כבר כאן אפשר ליהנות מהיתרון הגדול הראשון של טיול אופניים: אפשר לאכול הכל, הרבה וכל הזמן. התבשילים הבווארים השמנים שטרפתי בחצרות הבירה שעל הדרך נשרפו תוך כמה קילומטרים, השטרודלים האוסטרים התאדו בעלייה הבאה, ואינספור הפיצות הפריכות של צפון איטליה לא הותירו עקבות. רגשות אשמה לא יהיו מהטיול הזה.

איתי משיח | צילום: מהאלבום המשפחתי

אחרי יומיים ראשונים של רכיבה ברמת קושי סבירה, רגע האמת מגיע באינסברוק היפה, בירת מחוז טירול. בעשרת הקילומטרים הראשונים ביציאה מהעיר אני מטפס כמעט 500 מטרים, העלייה הקשה ביותר בטיול כולו. כבר לפני הצהריים נפרש העמק הירוק ואינסברוק בתוכו הרחק מתחתיי, והעלייה ממשיכה לכיוון מעבר ברנר. הנופים עוצרי נשימה, אבל יש מעט מאוד נשימה לעצור. בשעת אחר צהריים מוקדמת אני מגיע אל המעבר, שגובהו 1,370 מטר. אחרי הפסקה להתרעננות אפשר להתיישב שוב על האוכף ולתת לאופניים להתגלגל במורדות האלפים אל תוך דרום טירול. אני כבר באיטליה.

רוכבים ללא גבולות

טיולי אופניים הם נהדרים באזורים לא מפותחים שבהם יש תנועה דלילה מאוד של כלי רכב. אבל הם אידיאליים באזורים שהם כל כך מפותחים, שמערכות כבישים חדשות מייתרות בהם דרכים ישנות, איטיות ויפות, ואלו נשארות פנויות לרוכבי אופניים, לתושבי הכפרים הקטנים ולכמה תיירים מביני עניין. באירופה לוקחים את תיירות האופניים ברצינות, והמצב טוב אפילו יותר. רוב הדרכים המסומנות לאופניים מיועדות לאופניים בלבד: כבישי אספלט צרים ומתוחזקים היטב שחוצים יערות, מלווים נהרות או במקרה הצורך נצמדים לכבישים, מאפשרים רכיבה בטוחה ורגועה בלי טרטור המכוניות העוקפות.

בדרך היורדת ממעבר ברנר הגדילו האיטלקים לעשות וסללו עבורנו קטע ממסילת הרכבת הישנה שיצאה משימוש. השיפוע והפיתולים המתאימים לבניית מסילה הם, מסתבר, מושלמים לאופניים, וכך הפכה הדרך שיצרו המתכננים האוסטרו־הונגרים במאה ה־19 עבור הרכבת לחוויה מענגת עבור הרוכבים היורדים מההרים. אני מתפתל עם השביל האיכותי בין ההרים, נכנס מדי פעם לתוך מנהרה שהאורות בה נדלקים במיוחד בשבילי, ויוצא ממנה שוב אל המרחבים הירוקים. כאן הכל תוכנן ונבנה עבור האופניים, והרוכב בעדיפות הראשונה.

באופניים ממינכן לונציה | צילום: איתי משיח

יש אינספור אפשרויות לטיולי אופניים באירופה, מסוף שבוע ארוך ועד כמה חודשים, בכל סוגי הנופים ובכל דרגות הקושי. לא צריך לחצות את האלפים כבר בטיול הראשון. חלק מהמסלולים פופולאריים כל כך, שבקיץ יש עליהם תנועה ערה של רוכבים. כזה הוא למשל המסלול באורך 3,000 ק"מ לאורך נהר הדנובה, שמתחיל בגרמניה ועובר באוסטריה, סלובקיה, הונגריה ורומניה עד שפך הנהר בים השחור. אפשר לנצל אותו כדי לשלב ביקור בווינה, ברטיסלבה ובודפשט למשל, שבכולן הוא עובר, עם רכיבה קלילה ונעימה בין הכפרים ההונגרים והסלובקים שבמורד הנהר. התחבורה הציבורית המצוינת מאפשרת לא רק לחבר מסלולים שונים ולדלג על קטעים קשים או לא מעניינים, אלא גם לאלתר במקרה הצורך. האופניים יכולים לקפוץ איתכם על כל רכבת, ועכשיו גם חברת האוטובוסים הענקית Flixbus, שפרוסה על פני כל היבשת, תיקח את האופניים שלכם בזול על מתקן מיוחד.

אבל עבור מי שמוותר על כלי התחבורה השגרתיים, האופניים חושפים צדדים בנוף שנסתרים מעיני התיירים הרגילים. הם חושפים את המעברים העדינים, שמי שמדלג בין הערים בטיסה או ברכב אדיש כלפיהם לחלוטין. במקום לנחות מיד במרכז התיירותי של העיר, הרוכב נכנס לאט, דרך אזור התעשייה, רחובות המוסכים ושכונות המגורים האפורות, לפני שהוא נוחת בעיר העתיקה עמוסת המבקרים. הוא יוצא מהכפר דרך השדות ולא דרך הכביש הראשי, ורואה את הכפריים עובדים על הטרקטור ולא רק מוכרים גלויות בחנויות המזכרות. הרוכב רואה את כל גווניו של המקום שבו הוא מבקר, את בתי הקפה המבריקים עם התפריטים באנגלית אבל גם את הבארים השכונתיים שבהם מזמינים את הבירה עם חיוכים ותנועות ידיים.

גם הגבולות הבינלאומיים מיטשטשים על האופניים. הנה אני כבר באיטליה, אבל השפה המדוברת היא עדיין גרמנית, והמבטא שלה הולך ומקצין, הולך ומתרחק מהגרמנית המוכרת ככל שאני מתרחק מהגבול. המטוס, המכונית והרכבת יוצרים את האשליה שתרבות, שפה ומאכלים עוצרים בגבול ומתחלפים מיד אחריו, וזה כמובן לא כך. הטיול האיטי וההדרגתי באופניים מגלה את ההמשכיות הגיאוגרפית - של הטבע ושל האנשים.

חיוך דבילי על הפנים

במקום להתגלגל עד למטה, אני פונה מזרחה ומוסיף עוד קטע מפורסם למסלול, "דרך הדולומיטים". הוא מוסיף לי עוד מעבר הרים, גבוה יותר ממעבר ברנר, אבל לאורכו מחכים לי הנופים היפים ביותר בטיול כולו. הכניסה לדרך הדולומיטים מאיימת. בין הפסגות הלבנות הגבוהות מתחשרים עננים אפורים. המסלול הזה אמנם מומלץ לספטמבר, אז אפשר להימנע מהחום האיטלקי שם למטה, אבל כאן בין הפסגות גם אוגוסט יכול להיות בעייתי. אני מוצא את עצמי שוב בעלייה. קצת אחרי התצפית על "שלוש השיניים", הפסגות המפורסמות של הדולומיטים שעל המפנה הצפוני שלהן נכתבה ההיסטוריה של טיפוס ההרים, מחכה לי הפתעה: אגם קטן ויפה עם מים קרירים, לרחצה אחרונה לפני שיא הגובה. מכאן מתחילה הירידה באמת.

את חווית ההתעלות שמספקת הירידה בדרך הדולומיטים קשה לתאר במילים. זהו החלק בטיול שבו מוצא את עצמו הרוכב, גם הוותיק ביותר, נוסע כשחיוך גדול ודבילי מרוח על פניו, שר בקול גדול, או צורח מרוב אושר. כשהשיפועים מתמתנים הטיול הזה מתקרב אל קיצו, ואני עוצר ללילה אחרון בהרים על גדת אגם סנטה קרוֹצֶ'ה, רגע לפני שגל החום האיטלקי יכה בי במישורים של ונציה. עוד שקיעה אחת באתר הקמפינג שעל גדת האגם, ולמחרת אני גולש בין הכרמים של "דרך הפרוסקו" אל החוף האדריאטי. מהים אפשר לראות, הרחק בצפון, את פסגות האלפים. אם גם אתם הגעתם לכאן ובזמן שאתם שוכבים על החוף ונחים אתם מוצאים את עצמכם מתכננים את טיול האופניים הבא, זהירות: אתם מכורים.

חמש אגדות על טיולי אופניים

1. זה לא לגילי. לא נכון! מצאו את המסלול, המהירות ומזג האוויר המתאימים לכם. את הגיל שלכם תשכחו מהר מאוד כשקשישים בווארים יעקפו אתכם בדרך, כמו הזוג שעקף אותי קצת לפני מעבר ברנר.

2. צריך כושר מטורף. לא נכון! לא צריך להתאמן ולא צריך לדאוג. כשתחצו את הקילומטר ה־100 הרגליים שלכם כבר יהיו מוכנות להכל. ואם קשה, נוסעים יותר לאט.

3. צריך אופניים מיוחדים. לא נכון! בדרכים רואים הכל, מאופניים יקרים ועד אופניים שקשה להאמין שיצלחו את העליות של שדרות רוטשילד. המומחים ממליצים, אגב: מה שיותר פשוט — יותר טוב.

4. זה מסובך ויקר. לא נכון! עם קצת תכנון מראש זה קל מאוד, ואינספור מדריכים ואתרים יסייעו לכם לבנות את המסלול הנכון בשבילכם. אם תרצו לישון במלונות פאר ולסעוד במסעדות יוקרה או לפתוח אוהל על גדת האגם. זה תלוי בכם!

5. מזיעים, נאבדים בדרך, נרטבים בגשם ונשרפים בשמש, נתקעים בכפרים קטנים ושוממים, מתלכלכים בבוץ, יש יתושים, ופנצ'רים, צריך לאלתר והטיול מלא הפתעות. זה נכון!