תשליך

ה״תשליך״ – מנהג עתיק יומין, שבו מושלכים על הצלחת 54 סוגים שונים של מאכלים – כבר לא מותאם לרמת הכולסטרול של בני המשפחה המתבגרים.

הגיע זמן סליחות.

הקבינט שהתכנס בסלון כדי לדון בענייני החג הינהן בהסכמה. לאף אחד לא מגיע לאכול כל כך הרבה. זה עוול. פרידה הייתה הראשונה להכות על חטא. בראש מורכן היא אמרה שהשנה היא מתכוונת לתקן את דרכיה. היא יודעת שהיא טעתה לכל אורך הדרך

והיא מבקשת סליחה. מה גם שהשנה היא לא במצב. יותר מדי דברים עברו עליה, והכתף כואבת, ולכן היא מתכוונת להסתפק השנה רק בממולאים.

רק. הממולאים של העדה הספציפית הזאת הם חצילים. נכנסים לתוכם בעזרת שופל, חופרים ומדקקים את קירותיהם לעובי של נייר אורז ואז ממלאים בבשר, באורז ובהשד יודע מה. אם אני הייתי צריכה להכין דבר כזה, הייתי הופכת לסרסיי לאניסטר.

נעמי סימנה וי - כלומר שניים – והודיעה בנחרצות: ״הפעם אני אכין רק את שני הלווייתנים הכחולים הרגילים שלי עם הרוטב וזהו״. היא לא אמרה לווייתנים, היא אמרה דגים, אבל זה לווייתנים.

שבעה אחים במשפחה והחגים מתחלקים בין כולם. מי שביתו צר מלהכיל את השבט, מארח פחות אבל מבשל יותר. מי שביתו גדול – גם מבשל יותר. זו משפחה שכולם מבשלים בה יותר. ורק דברים מסובכים. כל מאכל שאפשר לקצוץ לתוכו עלים שיש להפרידם מהגבעול בעזרת האצבעות ואז לטגן משהו ואז לאפות ואז לחזור ולבשל בתוך רוטב סמיך, הרי הוא מבורך. פעם חישבתי שבכל ביס שמישהו לוקח, מגולמות 72 שעות עבודה. לא כולל קינוחים.

לכל אחד יש את החג שלו. איציק - יום העצמאות, אשר – סוכות, קובי – שבועות, פרידה – פורים, נעמי – שמחת תורה, סעודה מפסקת וחגים מומצאים כגון שישי, צביה – ט״ו בשבט ואזכרות. פסח וראש השנה, שהם חגים כבדים הדורשים דקדקנות הלכתית, הם החגים שלו.

שלו, כי אני לא בעסק. שנים שאני לא בעסק. יומיים לפני החג אני לוקחת את הרגליים שלי ומסתלקת מאזור האסון. בזמן ששליחים מיוזעים מרצפים את רצפת הסלון וחדרי הילדים בארגזי ירקות ופירות, פלטות שבת נשלפות מהמזווה, סירים נערמים על

הגז, תבניות נכנסות לתנור, עגלים מובלים בספינות, קופסאות פלסטיק קטנות שלתוך כל אחת מהן נדחסים ״זרוע״ או ״קרע״ או ״רוביה״ או ״כרפס״ או כל הדברים האלה עם הטקסטורות המוזרות המכונים בשם הכללי ״ברכות״ ונראים יותר כמו ״קללות״, אני

שוכבת במיזוג, בצימר או במלון ומברכת את ברכת ״שעשני כרצוני״.

חזרה לקבינט שהתכנס בסלון. לא יודעת למה, אבל הפעם הם נשמעו לי שפויים. ייתכן שהם הזדקנו והתפכחו. ייתכן שהכוחות הבישול הידלדלו. ייתכן שדרך הדור השני - פגוע ההאבסה - המגדל את דור הנכדים על ברכי ״תקשיבו לשובע הפנימי שלכם״, הם

גילו שלא חייב להיות קשר ישיר בין אהבה לאוכל.

ארבעה ימים לפני החג נזכרה פרידה שיש גם ילדים בארוחה ו״מה הם יאכלו״? אמרתי לה שהם יאכלו מה שיש. כי יש. שאלתי: ״למה לטרוח ולהכין ׳אוכל לילדים׳ אם הילדים מעדיפים בהרבה את האוכל של הגדולים?״ ״נכון, נכון, את צודקת״,

היא אמרה, ״אבל רק שניצלים״.

אחר כך התקשרה נעמי. לא שמעתי את פרטי השיחה, כי בדיוק הייתי עם האפליקציה של המלונות והתלבטתי בקשר ליעדים, אבל שמעתי את הצרחות ואז את הכניעה. אני מניחה שהיה מדובר בעוד כמה תוספות קטנות. ממש קטנטנות. עופות ממולאים אולי.

למחרת התקשרה דינה של איציק והציעה את עזרתה, ואז גם צביה. זה לא בסדר שכולם מכינים והיא לא. נכון, לפני פחות מחודש כל המשפחה התארחה אצלה אחרי האזכרה, ונכון שהיא לקחה שנה חופש מהעבודה כדי לבשל, אבל זה היה מזמן. ואם צריך לבשל עכשיו אוכל שאף אחד לא צריך, אז גם היא צריכה.

רינת, אשתו של אשר, זו שתכף עומד ליפול עליה חג סוכות שלם על הראש, הציעה להביא רק חמש עוגות. שם פרשתי.

ראש השנה הוא יום של ״התרת נדרים״ - הליך בהלכה שבו כל אדם שנדר נדר ומתחרט עליו יכול לבטלו. את הנדר מתירים בנוכחות שלושה אנשים או - על פי גרסת המשפחה - למחרת, בנוכחות כל השבט. נשאר כל כך הרבה אוכל. לא חבל? ״מה זה כל כך הרבה?״ שואלות האחיות את אחיהן בחשדנות כשהן מגיעות ובידיהן סירים נוספים...

אחרי האוכל פרידה תהיה הראשונה להכות על חטא. לאף אחד לא מגיע לאכול כל כך הרבה, היא תאמר. בראש מורכן היא תבטיח - ״אבל הפעם באמת״ - שמרגע זה והילך הכל יהיה אחרת.