תגדירו לי שנה טובה
הישרדות עתיקה / פוליטיקאי ששרד עוד שנה, למרות שכולם כבר הספידו אותו, דומה מבחינתי לכרטיס שנה טובה ישן ששרד אצלי משנת 1997 עם האיחול שתהיה זו שנת ההשראה שלי. פשוט כי לא יכולתי להיפרד ממנו.
האזינו לשלמה ארצי מקריא את טורו
בכל סוף שנה אני תוהה "האם יש לכל זה הסבר?" כלומר, לחיים, לעצב, לאושר, לשאלה האם אנחנו עם מפונק שאוכל חרא? האם הטוב השנה היה רע או להפך? ולמה לעזאזל האנושיות שלנו, שכל כך התגאינו בה, ירדה השנה ברמתה מרוב פלגנות ושנאה? ואישית הבטחתי לעצמי לעשות כל יום אספרסו עם מישהו אחר, אבל שתיתי לרוב רק עם עצמי.
איש נדיב היה / איש נדיב היה מ'. פעם בשדה של בן־גוריון פגשתי פוליטיקאי שטס ליום הולדתו (נדמה לי בלאס־וגאס) רק לא הבנתי אם הוא טס על חשבון מ' החוגג או על חשבונו.
אבל מ' מהחקירות היה רק אחד מכוכבי השנה. והוא לא הגיע לדרגת כוכב הכדורגל ע' זהבי שהשליך השנה בעצבים את סרט הקפטן במשחק בינלאומי, כאילו אמר, אם תקללו אותי לא אעניק לכם יותר משירותיי הטובים ומנפלאות רגליי.
אז שוב הורדנו השנה לאסד הרוצח פעם אחר פעם את הראש עם פעילות מלחמתית מונעת. ושוב מצאנו שהכי כיף להיות גל גדות ורותם סלע: וונדר וומן וטורנדו וומן.
כל השנה הייתי זקוק לתרגום בגוף הסרט בכל מיני עניינים. למשל, למה מירי רגב מתכוונת, אבל באמת־באמת, בסוף? האם המוצא המזרחי או האשכנזי עדיין קובע? ובתור צופה שקם כל בוקר השנה עם הדומינגזים והסלוצקים בערוץ הספורט, הכי נגעה לליבי אחת חמודה שהציעה לעם ישראל במקום ההפגנות בפתח־תקווה ובדרום תל־אביב לצאת לרחובות דווקא למען שיפור הרמה בספורט ההישגי הלאומי. יאללה, בואו נלך לדרום נוקיה בבגדי ספורט ונפגין בעד הספורט הלאומי. מקסימום ניתקל בדרך בהופעה של עומר אדם.
מהנעשה בטומטומיאדה / זו הייתה השנה של האולטראס הקנאים ביציעי הכדורגל, של רבע מהעם שרץ לחסל את המלאי בדקאתלון ושל זו שאמרה: "היית צריך ליצור קשר ולא יצרת". אבל לא ידעתי עם מי.
ואלה הדברים שעשו לי את השנה: שכיבה בכורסה מול "נרקוס" (העונות הקודמות) ומול טראמפ, האיש הכי לא הגיוני בטומטומיאדה הזאת. נרדמתי בלילה עם דרקונים מ"משחקי הכס", החניתי את הרכב ליד תנים בלילה, למדתי השנה לחסום שיחות, ומצד שני חיפשתי נואשות אנשים קרובים לליבי. והכי עלוב? שביקשתי ממישהי שתקרא בשבילי את התאריך של היוגורט (עליתי למספר 3 במשקפיים) ושאלתי אנשים, "תגידו, באמת יש אלוהים?" כי אם כן, איך הוא מרשה לכל הרוע הזה להרעיל אותנו? וחוץ מזה, מישהו עוד רוצה להיות שיר השנה? כי אני כבר לא.
מכונות אספרסו / זו הייתה שנת הכלום של הדון קורליאונים והסנשו פנשואים הפוליטיים. שמחתי שלוסי ושלומית מלכה קמו אחרי שנפלו ושהבת של צביקה הלכה לגור עם טרנטינו הגדול. הו, ויוה לדיווה....
זו הייתה שנת הקנאביס, השררה, המשפט, הבג"ץ ושנת החיפוש אחר משמעות פשוטה לחיים בצורת דירה, אהבה וניסיונות לרדוף אחרי ילדינו שברחו לנו מבין הידיים בעולם הקר והיוטיובי הזה. גם השנה נכנענו לפרסומות וקנינו מכונות אספרסו הביתה. אבל כיוון שלא תמיד הבנו איפה הגבול מתחיל ואיפה הוא נגמר, בחנו אחד על השני וזזנו בבהלה מאנשים קיצוניים.
שני רגעים בערב / ערב אחד השנה באתי אליה מאוחר. כל המחלקה הסיעודית ישנה עם כדורי שינה והרגעה. אז התיישבתי וכשהחזקתי לה את היד בחושך, הקשבתי לנשימותיה ושוב הבנתי שאתה נשאר בן לאמך לכל חייך.
וערב אחר השנה, כשכבר לא יכולתי לשמוע את השדרן והפרשן מקשקשים שטויות במשחק של הליגה הספרדית, לחצתי על מיוט ופתחתי באייפון מוזיקה שאני אוהב (ג'יי זי). כן. מוזיקה וכדורגל התערבבו בחיי השנה, ואני גם לא שוכח דברים טובים כמו אהבה.
מה קורה? / אפרופו כדורגל, קראתי באיזה ספר שכדורגל הוא לא משחק שמבקש שתאהב אותו. הוא תובע את זה ממך.
אז טור ראש השנה, כמו הכדורגל, תובע ממני להיות ארוז יפה כמו המזלגות והסכינים במעונות הראש, לכתוב בו מילות הערכה לעצמנו על שעברנו בכבוד (בלי להכיר אחד את השני) את אותה שנה על פני האדמה והתאהבנו קצת (בלי להודות בזה) בלהגיד סטטיק ובן־אל, חמגשיות, רפואה מונעת והדתה.
בקיצר טור־טור. שיהיו לו לפחות 300 אלף עוקבים, מאזינים וקוראים. שיהיו בו איש השנה (גנור, טראמפ, סוחרי החשק) והמילים משפחה, מזרחים, אשכנזים, המוזיקה הים התיכונית ונפתולי מני נפתלי. כן. טור ראש השנה חייב להיות טור של פטריוטים. טור לטובתנו.
מה קורה? שאל כל בוקר בפארק איש אחד עם כלב. הצרה היא שכמו רבים הוא לא באמת חיכה לתשובה וזז ממני. אז זו גם שאלת השנה שלנו: מה קורה? לעונים נכונה יחולק פרס מתנת... (אגב, שמתם לב מה קורה לכל הציפורים הנודדות? הן נראות לאחרונה בודדות וסובלות מהפרעות אכילה או שאולי זה אני שבודד ואוכל טו מאץ' פה?).
צוללות באמבטיה / אני מאלה שדוחים את הצפייה בפרק האחרון בסדרה ולבסוף שוכחים ממנו. אני עדיין צולל כמו צוללות באמבטיה, נאמן לעוצמת התפילה “פתח לנו שער” ומחפש הסבר למה אני עדיין אוסף את הגיטרה ומופיע מול אלפי אנשים עם בעיות כמו איך לגמור את החודש או הזעה בידיים. אולי כי אני באמת אוהב לשיר לישראלים.
ויודעים משהו, כל השנה, אל מול השחיתותיוּת, פגשתי אנשים שלא ידעו מה נכון להגיד, מנדלבליט או מנדלבלט. זוכרים כמה קל היה פעם להגיד מזוז? ממש עזוז.
מיטה מסודרת / השנה חלפה עלינו לפעמים כמו שיכור שנוהג במכונית על כביש עם בולענים. וכשאני מנסה להשקיט את ייסורי המצפון שלי, שלא יצאתי לשום הפגנה וגאה שלא התמכרתי לפייסבוק ולטוקבקים, אני שואל את עצמי אם כל מה שקורה פה זו רק תקלה זמנית או מצב חדש שבסוף ניענש עליו. כי זו השנה הראשונה שאני מרגיש קצת זר בארץ המתפלגת לאלפי רסיסים.
ואגב, מכל העצות ששמעתי השנה, הנה אחת שנתן בחינם אחד ממפקדי חוליית החיסול של בן־לאדן: "אם אתם רוצים לשנות את העולם, תתחילו בזה שאתם מסדרים את המיטה שלכם בבוקר. כדי שגם אם היה לכם יום מחורבן, לפחות תחזרו בערב למיטה מסודרת".
חצי הכוס המלאה / אני אוהב שמצחיקים אותי בנאומים והודעות יח"צ לעיתונות על כמה הצלחת השנה. אני נמשך לזעם של אלה שחשים בקיפוח המבעבע, ולאלה שיודעים לצחוק על עצמם כמו על אחרים.
בסוף השנה יש לנו נטייה לראות את חצי הכוס הריקה, אבל אני יודע שהייתה גם חצי כוס מלאה. למשל? רכבת העמק, לינוי אשרם מההתעמלות, תום יער, שום על הבוקר, נצ'י נצ' עם זעם הנעורים הראפי, הנשיא ריבלין והמכונית החכמה. ושמתי לב גם שבכל פעם שנסעתי לחו"ל נכנסתי לדיוטי פרי, קניתי בושם והשארתי אותו בשדה, כדי להיות בטוח שארצה (לפחות בגללו) לחזור הביתה.
אז זה הבית. עם תרבות העדר והבריחה לחדר, עם הניידים והווטסאפים ועם כל הרצונות שכולנו נהיה בריאים וחזקים כדי ליהנות מעוצמת החיים. "אין חיים אחרים מלבד אלה שיש", אני תמיד אומר וכולם עושים את עצמם מבינים.
אז יאללה, בואו נעשה יחד אספרסו, נמשיך בסיפור חיינו ומיד נתגעגע אליו. כי גם אם אולי אין כלום ולא היה כלום, זה לא רלוונטי לגעגועינו. ועכשו, פליז רק תגדירו לי שנה טובה...
לפנייה לכתב/ת 
