"גרתי במפעל של אותיות, דיברו על משוררים, ושירים חדשים נולדו, לא היה ריח של אוכל בסלון אבל תמיד היו זרוקים דפים עם שרבוטים שאבא כתב, חלקם הלכו לפח וחלקם הפכו לפסקול של חיינו", כותב אביב גפן בראיון שקיים עם אביו, יהונתן, לראשונה בחייו, שיתפרסם בגיליון החג של "7 לילות".

"הוא היום בן 70 ואני בן 44, ולמדנו לקבל אחד את השני, לטפח את היתרונות שלנו ולסלוח על השגיאות. אז לקראת ההופעה שבה אספתי בקפידה את מיטב האמנים שלקחו את האותיות של אבא והפכו אותן לחוטים של זהב (7 באוקטובר בפסטיבל ראשון־לציון) ביקשתי ממנו לשבת איתי ולשוחח על החיים, טיול במחסנים שלנו שמכוסים באבק של כאב ואהבה".

ההרס העצמי אצלך די מפותח.

"קודם כל אני חושב שעדיף הרס עצמי מאשר להרוס אנשים אחרים. עכשיו, שתבין — בשנות ה־70 בכלל לא שתינו אלכוהול כי זה נחשב לתרבות של הבורגנים. קצת אחרי שנולדת באביב של 73' פרצה מלחמת יום כיפור, ואבא שלך גויס למלחמה כקצין מבצעים. חודש שלם התחפרנו בשוחות, סופגים אר־פי־ג'י וקטיושות וסופרים בבוקר את ההרוגים והפצועים. חזרתי הביתה רוח רפאים. בימים ההם לא הציעו טיפולים להלומי קרב. והתרופה היחידה להטביע את הסיוטים שלא הרפו ממני הייתה האלכוהול".

השתייה הביאה איתה אשמה ובושה, אבא?

"כן. ולכן כשאתה שרת ב'עכשיו מעונן' את המילים שהתייחסו אליי במישרין — 'בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק/ הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק' — לא כעסתי, אבל נפגעתי שלא חקרת לדעת למה אני צריך לאלחש את עצמי כל הזמן. ואכן, אתם הייתם דור מזוין. ועכשיו מעונן. אבל אני שמח שיש לי הזדמנות לפתוח איתך את זה, ואחרי כל כך הרבה שנים לבקש בנימוס שלא תשיר את זה יותר כי זה מכאיב לי".

לך זה מכאיב אבל לי זה שווה הרבה כסף. סתם, נו. אתה חושב שיוצר צריך להתחשב בקרובים אליו כשהוא כותב עליהם בהקשר אישי?

"סקוט פיצג'רלד אמר 'אם אתה לא רוצה לעצבן אף אחד — אל תכתוב'. אני חושב שבכתיבה של שנינו יש אמירה שאנחנו לא יכולים שלא להגיד אותה. אם יש למישהו צעקה גם הקיר ישמע אותה, ואם אין לו — מוטב שישתוק".