מלכי הקומדיה
אחרי 20 שנה, הצמד המיתולוגי מוני מושונוב ושלמה בראבא חוזרים במופע משותף חדש ומדברים עם איתי סגל גם על הגיל, פוליטיקה, סאטירה, ויאגרה, דונלד טראמפ ויתרונות ה"דביליזציה"
בפעם הקודמת שמוני מושונוב ושלמה בראבא יצאו יחד לסיבוב הופעות, עניין של 20 שנה פחות או יותר, ביבי נתניהו היה ראש הממשלה, שלמה ארצי וריטה היו הזמרים האהובים ביותר בישראל, ודונלד טראמפ עלב באישה על משקלה. אומרים שהיה פה שמח, אבל לא ממש מדייקים. היה, ובכן, בדיוק אותו דבר כמו עכשיו. ואם מושונוב ובראבא יוצאים שוב לסיבוב הופעות, נראה שבכל זאת לא הכל אבוד.
צילום: טל שחר, עריכה: אסף אושי
אין צורך בהקדמות ארוכות. ספק אם יש מסביבנו אדם עם דופק שלא מכיר את הצמד האהוב והמצליח בבידור הישראלי. מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, דרך "זהו זה!" וניל סיימון ועד כל במה אפשרית עם הגברה סבירה. החברים הכי טובים, גם מחוץ לביזנס. מושונוב לנצח על תקן המבוגר האחראי, מול בראבא, כאנרכיסט האולטימטיבי, גם במתינות היחסית שמאפיינת אותו בעשור הנוכחי. הפכים נמשכים. כלים שלובים. סוס מנצח. כן, מהסוג שבראבא מתמחה בצהלותיו. לא בכדי הגדיר פעם בראבא את את היחסים שלהם כ"נישואים הכי מוצלחים שלי; אשתי בולגרייה וגם הסקס מצוין".
בראבא: "שנים היינו קומונה כמו ז'יל וג'ים, מוני ואני. במשך תקופה ארוכה, 20 שנה רצופות, זה היה הדבר הכי אינטנסיבי ורגשי. גרנו יחד. זה היה משהו מאוד־מאוד טעון".
מושונוב: "בצעירותנו היינו מאוד באינטימיות. ילדים. משפחה. היינו יום־יום ביחד".
נשמע שבהרבה מובנים בראבא היה קצת המאהב שלך, נכון?
מושונוב: "לגמרי. איש סודי".
בראבא: "האינטנסיביות באמת הייתה טוטאלית, במובן הזה שלא היינו ישנים, ובלילות היינו עולים על גגות ועושים כל מיני אימפרוביזציות, נוסעים עם הטוסטוס שלי למקומות משונים ומצלמים. היינו מסתובבים עירומים על הגגות. היינו עושים דברים שעושים אנשים צעירים. הייתה חדווה שטותניקית בלתי נדלית. וגם תחושה שהכל פתוח והכל אפשרי".
אחרי כל השנים יחד, אתם עדיין נזהרים אחד עם השני, לא להעליב, לא לפגוע?
בראבא: "זו סימביוזה ארוכת שנים, אז מובן שיש רגישויות. קנאת שחקנים. סקרנות נורא גדולה. כעסים פה ושם. באמת קצת דינמיקה של זוג נשוי במובן הזה".
מי מפייס יותר?
מושונוב: "אף פעם לא היה ברוגז שחייב פיוס. גם כשלא עבדנו יחד, תמיד יש שמחה גדולה בכל מפגש".
מבחן המקרר
בלי ריבים גדולים או ברוגז מתוקשר, גם הזוגיות שלהם ספגה כמה מהמורות. "20 שנה היינו אחד בתחת של השני", אומר בראבא. "בכל המובנים, האישיים, המשפחתיים, האמנותיים. הייתה אינטנסיביות כל כך גדולה, שהיינו צריכים קצת להתרחק".
בסוף שנות ה־90 הפרידו כוחות ופלירטטו עם אחרים; גיוונו, כל אחד בנפרד, בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. שניהם, באופן לא מובן מאליו, עובדים ללא הפסקה ומצליחים לשמר את מעמדם האייקוני כבר חמישה עשורים רצופים. בלתי אפשרי לדמיין את התרבות הישראלית בלעדיהם. בלי יאצק, בלי הבאבא־בובה, בלי "הערת שוליים" ו"חתונה מאוחרת", בלי הטיימינג הקומי המבריק והחד־פעמי של שניהם.
עכשיו הם חוזרים זה לזרועות זה במופע "שוב ביחד" שבמסגרתו יעלו את המיטב מתוך הרפרטואר העשיר שלהם יחד ולחוד, כולל המערכונים והדמויות הבלתי נשכחות: יאצק, הבאבא בובה, שאול, בז'ז'יניה וכן קטעים שנכתבו במיוחד לערב זה (4.11, היכל התרבות בית העם רחובות, 9.11, היכל התרבות פתח־תקווה). הם עושים זאת מתוך געגוע אמיתי, אבל גם מתוך הבנה שהזמן, איך נאמר זאת בעדינות, כבר לא משתרע בנינוחות מאופק עד אופק. מושונוב מודה שבמשך השנים ניסה לשכנע את בראבא לחזור להופיע יחד, אפילו סתם להיפגש ולכתוב, אבל נתקל בהתנגדות מנומסת. הרעיון להתאחד באופן מסודר נולד אחרי מופע חד־פעמי השנה בפסטיבל לזכרו של ספי ריבלין. "בתוך תוכנו, תמיד ידענו שנעשה את זה, שיבוא הרגע שנעבוד שוב ביחד. אבל מה, שעון החול מתחיל לתקתק, אז כמה עוד אפשר לדחות?"
במובנים מסוימים התפקיד שהם ממלאים בזיווג הבימתי שלהם מסונכרן עם הבחירות שעשו בחייהם. מוני נשוי כבר 40 שנה לסנדרה שדה, מונוגמי, יציב, נלחם בשגרה. בראבא גרוש פעמיים, התאהב בשמר גאון, הצעירה ממנו ב־30 שנה, הפך שוב לאב בעשור השביעי לחייו ואף התחתן בתחילת השבוע.
בראבא: "אם לפני חמש שנים היית אומר לי שזה מה שהולך להתרחש, הייתי צוחק. מי היה מאמין שבמקום לראות חדשות בשמונה בערב אני ארדים ילדה אהובה".
מושונוב: "למרות הכל, בסך הכל אנחנו גם מאוד דומים וגם משלימים אחד את השני. בראבא פולניה. אנחנו בולגריה. אני זוכר, כשהיינו צעירים, בראבא נורא הוקסם מהמקרר של אמא שלי, שהיה ועדיין מסודר ומיושר כמו בית מרקחת. אמא שלי ידעה מי פתח את המקרר לפי העקבות של האצבעות. ואז, כשהגעתי לבראבא בפעם הראשונה הביתה לנתניה ופתחתי את המקרר, נגלה לי מראה הפוך לגמרי. פה חצי עגבנייה, פה משהו סגור, פה בשקית, פה בניילון, פה מלא הפריזר. גם אצל סנדרה זה די דומה, המקרר הזה. אני זוכר בטיפולים פסיכולוגיים שלי לאורך השנים, הרבה עיסוק במקרר. זה מסמל את הבית שממנו באת".
אל תסתכל בקנקן, תסתכל במקרר.
בראבא: ”שמר, בת הזוג שלי, נולדה בחצב, מושב בדרום של טריפוליטאים. כשהיא הגיעה אליי הביתה בפעם הראשונה היא ניגשה למקרר, פתחה, הסתכלה ואמרה, הבנתי את הבעיה שלך, אין לך אדום באוכל! אתם האשכנזים אוכלים בלי חריפות, בלי אדום. למה יש פער כזה בין אשכנזים ומזרחים בארץ? בגלל התבלינים! אם רק היינו מתחלפים בתבלינים היה פה שווייץ!"
עד כמה החברות ההדוקה ביניכם איימה על הנשים שלכם?
מושונוב: "על סנדרה? אתה יודע, לפעמים כן. איימה עליה יותר החברות שלי עם אריק (איינשטיין — א"ס). שם זה היה אינטנסיבי אחרי שהפסקתי להופיע עם בראבא. גם גרנו בשכנות, מרחק של 60 מטר אחד מהשני. אז כל שנייה היינו אחד אצל השני, או אני אצלו או הוא אצלי. זה יכול לאיים. זה יכול להטריף שבמקום שתהיה שעה עם אשתך, אתה הולך לחבר. זה גם איים על חברים שלי, אני זוכר, החברות שלי עם אריק".
בראבא: ”התחתנתי עם אשתי הראשונה, אמריקאית בשם אינגריד, אבל לירח דבש באיטליה נסעתי עם מוני. היא לא סלחה לי על זה והתגרשנו”.
מושונוב: "הוא הבטיח לי שניסע יחד".
בראבא: "גם כי הייתי מחויב לו וגם כי רציתי. הרגשתי איתו יותר קרוב. כך יצא שאת ירח הדבש של הנישואים הראשונים ביליתי עם מוני".
לא היו רגשות אשמה?
מושונוב: "כן. כי מה, אני הולך להרוס להם את הנישואים. אנחנו יושבים בבית מלון. ואז, אני לא אשכח, הוא לא רצה לצאת מהחדר. אתה יודע, אנחנו פעם ראשונה בחו"ל, ואז כשחזרתי מאיזה טיול, ראיתי את בראבא עם חצי בקבוק וויסקי ריק. בראבא לא נוגע באלכוהול. לא נוגע. לא שותה. אמרתי לו: תשמע, בראבא, עזוב. תחזור לארץ או שתעשה מה שאתה רוצה. אני לא יכול לראות אותך מבואס ככה. אז הוא אמר לי, אתה יודע מה? אתה צודק. רבנו ממש וכל אחד קנה כרטיס למקום אחר באיטליה".
התפצלתם?
מושונוב: "כן. כל אחד קנה כרטיס לכיוון נגדי. אבל אז, כמו בסצנה מסרט, הייתה שביתת רכבות ושמעתי את בראבא בקול גבוה מהרציף שממול. מהר מאוד חזרנו אחד לזרועות השני והמשכנו את ירח הדבש".
בראבא: "והפיוס היה שהלכנו לזונה בפעם הראשונה. כל האקסקיוז לנסיעה הזאת".
מושונוב: "אבל זה לא הצליח כי האוטו התקלקל לנו באמצע הדרך".
בראבא: "זה פואטי, לא? אוטו שמתקלקל בדרך לזונה".
משפחה כשדה קרב
על הסיבוב החדש של בראבא עם זוגתו שמר שמע מושונוב דרך חבר משותף, והוא מפרגן לו כמו שרק חבר טוב, שראה אותו בכל הצמתים בדרך, מסוגל. "תראה איזה מאושר הוא", מצביע מושונוב. "אני לא זוכר שראיתי אותו פעם ככה".
בראבא תיאר בעבר את החשש להפוך לאבא בגילו.
"בהתחלה זה נשמע לי כמו בדיחה. חבר אמר לי: הוא יוצא עם איזה מישהי. אמרתי, על הכיפאק. שמחתי. אחר כך הבנתי שיש ילדה בדרך והתרגשתי מאוד. אגב, לי נולד נכד ולו נולדה ילדה. זה בכלל פנטסטי. אבל כן, הוא מקבל את כל הלקרדה. אנחנו פה רק הסבים והסבתות. זה יותר קל".
בראבא, קינאת פעם ביציבות הזוגית והמשפחתית של מוני?
מושונוב: "הוא גם מודע לכל הקשיים. אין מה לקנא".
בראבא: "קנאה זו לא ההגדרה. תראה, יש משהו מעורר השראה באופן שבו מוני וסנדרה ניהלו את המסע שלהם והתגברו על הדברים עם השנים. אני גם הייתי שם פרק זמן ארוך. הנישואים הקודמים שלי נמשכו 30 שנה".
מושונוב: "גם אצלנו לא היה, אתה יודע, תמיד קל".
בראבא: "כשהייתי צעיר הייתי הולך ברחוב ורואה דרך החלון משפחה אוכלת לאור נרות וזה נראה אידיליה. אחר כך אתה מתפכח. טולסטוי כבר אמר שמשפחה זה שדה הקרב העקוב ביותר מדם".
ועדיין, ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו זקוקים ליותר יציבות ושלווה.
בראבא: "אם לדייק, אנחנו לא רוצים שיעירו אותנו. אני זוכר שכל כך עייפתי מהמסע של הנישואים השניים, שרציתי לגור פה לבד. תנו לי לאכול בלילה את השוקולדים שלי. להיכנס לאתרים באינטרנט שלי. לראות את הסרטים הגרועים שלי. תנו לי לישון ולחיות את החיים המצומצמים, את הלופים של העבר".
תקן אותי אם אני טועה, אבל בסיבוב הזה, עם ילדה קטנה, הרבה לישון אי־אפשר.
בראבא: "אבל זו ההתעוררות הכי מרגשת. זוגיות בריאה ושמחה והאבהות - תיקון ממש - אני גם אבא וגם סבא. אני חייב להראות לך שני מכתבים שקיבלתי בדואר: אחד מטיפת חלב להורה הצעיר והשני מביטוח לאומי, מהאגף לייעוץ לקשיש״.
מושונוב: "בראבא אומר לי בהופעה, הגיל הכי טוב להיות אבא זה כשאתה בגיל של סבא".
בראבא: ”עכשיו כשאני בשל לאבהות — אתה יודע גברים מתפתחים לאט אם בכלל — הילדה הזאת זה נס קיומי. בעבר הייתי כל הזמן במרוץ, לא ידעתי לעצור, היום אני הולך אחרי הילדה בגינה בציבורית וזה סוף־סוף מאפשר לי להיות בהווה באופן מלא, עלה נושר, חיפושית זבל, דוכיפת, הדברים הפשוטים - עולם ומלואו. בפרק האבהות הראשון היו כל הזמן חרדה ודאגה. כשאתה משחרר את הפחד והאשמה מתפנה המון מקום. כמובן כל מה שקורה היום התאפשר בזכות החיבור עם שמר. היא מתעקשת שאנחנו פה בשביל ליהנות ומכריחה אותי להצטרף. כל כך נהניתי לסבול והיא הרסה לי את זה״.
מה איתך, מוני, לא היו תקופות שקינאת בחופש של בראבא, בהחלטה לשבור את הכלים ולהתחיל מחדש?
מושונוב: "לא, לא, לא. אני פחדן. לא קינאתי. היה ברור לי מהרגע הראשון למה התחייבתי בזה שאני נמצא בתא הזה. ניסיתי בכל מאודי לעשות שזה יהיה הכי טוב. בהרבה מקרים נכשלתי, אבל ההישרדות היא סימן לזה שגם הצלחנו. עם השנים, סנדרה ואני נהיינו חברים יותר. עדיין קשה לנו למשל לקבל החלטות מסוימות. שיפוץ של הדירה, למשל. היא הרבה יותר מהירה והחלטית ונמרצת ממני. אני מודה, אני די 'סקוור'".
בראבא תיקן את חוויית האבהות עם הילדה החדשה. אפשר לתקן גם כשהילדים בוגרים?
מושונוב: "ברור. ברור. התיקון נמצא ברגע שאתה שובר את הסטריאוטיפ של היודע, של המבין, הסמכותי, בעיני הילד ומשתף אותו בחולשות שלך".
תסביר.
"מה שבעינינו זה שולי, לילד זה דברים טראומטיים. הבית שלנו היה מאוד פתוח, עדיין, באים אנשים, אוכלים, מדברים. סנדרה מאוד פתוחה ואוהבת לארח ובן אדם טוב. לרגע לא חשבנו שזה יכול לאיים על הילד. לא מספיק שאתה לא בבית בערבים, אתה גם נותן תשומת לב לאנשים אחרים, כשאתה בבית. אז בעיני הילד זה איום שלא חשבנו עליו, עד שזה לא נאמר לי מפורשות".
בראבא: "בעצם, התיקון זה לתקן משהו בעצמך. אני חושב שכשהתחלתי להתפייס עם עצמי, זו הייתה בשבילי מהפכה שאיפשרה לי לא להיבהל כשהגיעה אישה צעירה ואמרה, אולי ילד...? אמרתי לה, בלי לחשוב, למה לא? אני, הפחדן, הדוחה למחר, המתלבט, אומר לה בגיל 63, כן, ילד, למה לא? חברים, די לחיות מהשכל, יש ניסים! ויאגרה למשל…"
קלוני ואני
גם אחרי אלף שנה ביחד, הם עדיין מצחיקים אחד את השני, עדיין מפתיעים זה את זה, כולל הבעת הפנים המשתוממת, המעריצה, כשבראבא מספר על חוויותיו בטקס האוסקר, אליו הוזמן כש"הערת שוליים" בכיכובו היה מועמד לפרס הסרט הזר.
"הרבה דברים לא סיפרתי על מה שעברתי שם. אני יושב באולם של האוסקר, ג'וליה רוברטס עוברת לידי ומפליצה".
מושונוב: "סתם אתה אומר".
בראבא: "בחיי, נו. אמרתי למפיק, זכיתי! מכל האנשים באולם היא בחרה לחלוק איתי את הרגע האינטימי הזה".
מושונוב: "לא שמעת טוב, בראבא, זה לא יכול להיות".
בראבא: "לא. לא. לא. זה פליץ כזה קטן, עדין, אבל חד־משמעי".
מושונוב: "זה אולי מרוב פילאטיס".
בראבא: "וזה לא הכל, באמצע הטקס יש הפסקה לפרסומות וכולם הולכים לשירותים. אני עומד ומשתין ופתאום אני קולט שג׳ורג׳ קלוני משתין לידי. מההתרגשות הסתובבתי אליו וכמה טיפות ניתזו על הנעל שלו".
מושונוב: "מה? מה? מה?"
בראבא: "מההתרגשות, כמה טיפות של שתן נתנייתי השפריצו לו על הנעל. אתה מבין, מוני? אני האיש שהשתין על ג'ורג' קלוני באוסקר!"
בראבא נזכר בחוויותיו מטקס האוסקר, דווקא כשאנחנו מנסים לדבר על המצב בישראל. כמו תמיד, דווקא רחוק מהארץ קל לזהות את התהליכים שמסובך להבחין בהם מקרוב. ”במסיבה אחרי האוסקר עמד לידי שיכור אחד שטען שהוא הבן של אחד ממנהיגי הפלג הקיצוני של האוונגליסטים באמריקה. הוא אמר לי, אתה יודע למה אנחנו תורמים מיליונים לקיצוניים שלכם בישראל? כי התרשמנו מאוד מהקיצוניים שלכם ואנחנו מאמינים שהם יעזרו לנו להביא לחורבן עולמי שיביא את המשיח. בסוף המסיבה הוא נבהל מעצמו ואמר לי: עזוב, אל תתייחס, אני שיכור״ .
אמרת בעבר שאנחנו מדינה בפוסט־טראומה. שיש לנו נסיבות מקלות.
"דבל'ה בדיוק צילצל לי מאירלנד. הוא אומר לי, תשמע, אני הולך ברחוב ואנשים מחייכים, אומרים לי שלום, איזה טוב לב בתור, איזו אדיבות. יש לי חבר שגר באסטוניה, זו מדינה בלי חדשות בכלל. פעם בשנה מודיעים שהברווזים נדדו מהאגם הצפוני לדרומי ויש התרגשות גדולה. כשהוא ביקר בתל־אביב הוא אמר, ‘בוא'נה, איך אתם עומדים בזה?' אמרתי לו, אנחנו לא עומדים בזה, אנחנו רוצים לטוס באוגוסט לאסטוניה ולחזור אחרי החגים".
שניכם מאוד נזהרים מעיסוק פוליטי סאטירי בהומור שלכם.
מושונוב: "הסאטירה שלנו היא דרך הסיטואציות שאנחנו מעלים במערכונים שלנו. הרחוב, האנשים, היחסים שבין אדם לחברו".
תנו לי את התחזית האופטימית שלכם. שלום הוא בכלל מושג רלוונטי?
מושונוב: "שלום הפך למילת גנאי. מין מילה של שמאלנים, כאילו זה בכלל דבר לא טוב, שלום. אתה מדבר על שלום בינינו ובין שכנינו? אני מדבר על שלום בינינו לבין עצמנו. יש בי עצבות גדולה מאוד על היכולת שלנו להתלהט אחד מול השני במיידיות שכזאת. כולנו נגועים בזה. מצד שני, יש דור חדש של פוליטיקאים שאני לא יודע באמת מה הקשר שלהם למנהיגות. קח לדוגמה את האופוזיציה".
אין אופוזיציה בישראל?
"ודאי שלא. חוץ מסתיו שפיר ועוד כמה אנשים, הגיעו לפוליטיקה כל מיני אנשים כעניין יחצני. חושבים, אם אני מייחצן את עצמי טוב, אז אני אהיה גם מנהיג. דונלד טראמפ, מה לו ולנשיאות ארצות־הברית? הדבר היחיד שהוא אומר זה 'פייק ניוז'! מה קורה פה? משהו פה לא הגיוני".
סימן שאתם צעירים
הם מדלגים לאט ובזהירות להחלפת הקידומת הבלתי נתפסת: 70. מושונוב בן 66. בראבא בן 67. בעשור האחרון אין ראיון או כתבה איתם שאין בהם מרכיב של הספד. אולי בגלל שנדמה שהם היו כאן תמיד, חרדת הנטישה ביחס אליהם היסטרית אפילו יותר. מושונוב ובראבא מקבלים את זה בהבנה. מושונוב התמסר לפני כמה שנים בלית ברירה לתוכנית מחווה, סטייל "חיים שכאלה"; בראבא הקדיש חלק במופע היחיד שלו להספדים שכתבו עבורו אחרים. הגיל נוכח, הם לא מתכחשים לנזקיו ולפגעיו, אבל חסינים מכל חרדה שהוא עלול להביא. "אני באמת התעוררתי רק לפני כמה דקות", אומר בראבא, "אז אני מקווה שיהיה לי כמה שיותר זמן ליהנות".
העשור השביעי. אתם קולטים בכלל?
מושונוב: "פעם קראו לי בבדיחות הקשיש מ'זהו זה!' עכשיו זה באמת אמיתי. אני קשיש. לשמחתי, אני לא מרגיש את הגיל".
בראבא: "בחוויה שלי אני סטודנט בן 30. פתאום אני מסתכל בראי ורואה איש מבוגר עם סנטר כפול ומשקפיים, מי זה האיש הזה? הוא לא קשור אליי בכלל".
מושונוב: "אני מסתכל על אמי, שהיא בת 97, שתחיה, היא אישה נפלאה וחכמה וטרייה וצעירה ברוחה, שבגיל 80 ומשהו התחילה לשחק ברידג' והביאה גביעים. עכשיו היא גם רוצה סמארטפון. הרעב לא משתנה עם הגיל".
אז אין את הפחד הזה מהזמן שאוזל?
מושונוב: "יש. יש כאב פה, יש כאב שם, פה צריך לעשות את הבדיקות האלה. יש את הפחדים האלה. כשאני עובד ב'היהודים באים', בהפקות של חבר'ה צעירים, אני לרגע משלה את עצמי שאנחנו באותו גיל. מצד שני, לא כולם דומים לנו בנושא הזה של ההתבגרות. כי השארנו את התאים של הדביליזציה עדיין פתוחים לשידור. אנחנו באמת ילדותיים".
אתם די נדירים גם מעצם העובדה שאתם עדיין עובדים. הרבה שחקנים מבוגרים התעייפו או התייאשו או נפלטו מהביזנס.
מושונוב: "זה נכון. האפשרויות הולכות ומצטמצמות. אנחנו ניצלנו".
כשאתם רואים "ארץ נהדרת", אתם לא אומרים: אני רוצה להיות שם?
בראבא: "הרבה פעמים כן. זה לפעמים נורא טעים ואני באמת אשמח להתארח שם או מה".
אני לא מדבר על הופעת אורח, אני מדבר על להיות במרכז. כמו שהייתם ב"זהו זה!"
מושונוב: "מצד שני, אם לא הייתי מבוגר יותר ופנוי, לא הייתי מגלה את הקולנוע. יש לי גאווה גדולה בזה שהרבה אנשים שאני פוגש בעבודה, 80 אחוז מזה שהם במקצוע זה בגלל שהם ראו אותנו כשהיו צעירים. תופעות כמו אסי וגורי, גרייניק ואלתרמן. אתה מרגיש שבאיזושהי צורה תרמת משהו להומור. ויש בידיעה הזאת משהו שמשאיר אותך צעיר וממלא בשמחה גדולה".
מטריד אתכם מה יאמרו עליכם אחרי מותכם?
צוחקים. בראבא: "לא מזמן ראיתי את הראיון האחרון של אורסון וולס, הבמאי והשחקן האגדי. כל הראיון הוא התחשבן עם המבקר שכתב עליו ביקורת גרועה בגיל 35 כשהוא עשה את הסרט 'מקבת'. הסתכלתי עליו בצער, זה מה שמעסיק אותך בסוף חייך? אבל יש גם נחמה בללכת ולדעת שהשארת משהו משמעותי ששינה אנשים, שידברו עליו".
מושונוב: "לא יזכרו כלום. שום כלום. אני חושב שכמעט כל מה שאנחנו עושים במובן מסוים בחיים שלנו, גם המקצועיים וגם הפרטיים, בתת־מודע או בתת־ההכרה זה הרצון שלנו להשאיר חותם. למה כולנו מצטלמים? זה חלק מהצוואה שלנו לעולם. אבל מי יקרא את הצוואה? יש לנו שכנה שנפטרה לא מזמן. הקרובים שלה ירשו את הדירה ומכרו אותה. בוקר אחד מצאתי את כל האלבומים שלה, עם תמונות מכל חייה, בפח אשפה. אז להגיד שאתה משאיר ערך אחריך? אני לא יודע".
לא מנחם אותך שאת התמונות שלך לא יזרקו לפח, אלא יפרסמו בעיתון?
"אז יפרסמו כמה ימים וגם זה ייגמר. ככה העולם בנוי. אבל זה לא משנה, כי בראבא ואני ממילא לא מתכוונים למות".
בראבא: ואם כן, אז אחרי המוות נחזור לפה. נכון, מוני? לעוד גלגול, יש עוד הרבה מה לשפר. אני חייב לחזור, אני חייב להיות בחתונה של הילדה שלי״. •
לפנייה לכתב/ת 
